אירה יאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ירושלים החדשה, הקומונה הירושלמית שליד בצלאל. אירה יאן יושבת משמאל, בלבן. עוד בתמונה: רחל ינאית בן צבי (עומדת מימין), בוריס שץ (לידה), יצחק בן צבי (יושב מימין).
ציור של אירה יאן שאבד, הצילום מאוסף רחל ינאית
מודעה של אירה יאן בעיתון הצבי 1908

אִירָה יאןרוסית: И́ра Ян; לעתים נכתב יַן) הוא שם העט של הציירת והסופרת אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן (Эсфи́рь Иосиле́вич Слепя́н; ‏1869כ"ה בניסן תרס"ט, 1919), שנודעה כאהובתו של חיים נחמן ביאליק וכחברה בקומונת האמנים "בצלאל".

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסתר יוסילביץ' נולדה בשנת 1869 בקישינב שבבסרביה, רוסיה, למשפחה מתבוללת. אביה יוסף יוסילביץ היה עורך דין בעל מהלכים בציבור הרוסי. עוד בנעוריה עברה עם משפחתה לאודסה. לאחר לימודיה בגימנסיה השתלמה בבית ספר לאמנות ונטלה את הכינוי "אירה יאן". היא כתבה מספר סיפורים ברוסית והתחברה לחוגי מהפכנים של המפלגה הסוציאל-רבולוציונית (ס"ר), בה הכירה את בעלה, דמיטרי סלֶפּיַאן (Слепян). לזוג נולדה בת, לנה.

ב-1903 זועזע עולמה עקב פרעות קישינב. על רקע זה הכירה את ביאליק. כתוצאה מהיכרות זו עזבה את חוגי המהפכנים ונפרדה מבעלה. על פגישתה עם ביאליק כתבה: "מאושרת הייתי למגע משוררנו הדגול, הוא שהשיבני לעמי, הוא שהחזירני לעצמי."

ב-1906 עלתה לארץ ישראל עם בתהּ, ומ-1908 התיישבה בירושלים והתחברה לרחל ינאית בן צבי ויצחק בן צבי ולחוג ירושלים החדשה שכלל את ינאית, בוריס שץ, יהושע ברזילי ואחרים. יחד עמם התגוררה בשכונה קטנה לצד בניין האקדמיה לאמנות "בצלאל", באווירה של קומונה. היא תרגמה לרוסית את הפואמות "מגילת האש"[1] ו"מתי מדבר"[2] מאת ביאליק, טיילה בירושלים בחברת רחל ינאית בן צבי שהפכה לידידת נפשה, וציירה ממראות ירושלים בסטודיו סמוך למבנה בצלאל. בימים בהם התגוררה בירושלים פרסמה מדי פעם מאמרים קצרים ופואמות בעיתונים הצבי והאור של אליעזר בן יהודה (כך למשל מאמרה 'הדממיה' על הקבורה היהודית בירושלים בעיתון האור[3] כמו כן הייתה שותפה להקמת הגימנסיה העברית רחביה, שבה למדו במחזור הראשון בתה וילדיו של יהושע ברזילי. היא אף לימדה ציור בגימנסיה.

ב-1914, בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה, יחד עם סגל הגימנסיה ורבים מבני הקומונה לתל אביב והתגוררה בבית אדלר. בתל אביב המשיכה ללמד ציור בגימנסיה הרצליה ובין היתר הייתה מורתו של נחום גוטמן. ב-1917, בעת גירוש יהודי תל אביב ונתיני רוסיה בעיר, גורשה לאלכסנדריה. באלכסנדריה חלתה בשחפת וחיה בעוני במשך כארבעה חודשים. תמונותיה הוסתרו בחפזה, כאשר חזרה לתל אביב לא מצאה אותן. היא נפטרה משחפת ומשברון לב עקב אובדן עבודת חייה ב-1919 ונקברה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

יחסיה עם ביאליק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקרים שנערכו בעיקר משנות ה-80 של המאה ה-20 ואילך עולה מסכת אהבתם של ביאליק ואירה יאן. הם נפגשו בקישינב על רקע הפרעות. אירה יאן, שהייתה נשואה ואם לבת, התאהבה במשורר ונטשה את בעלה ואת אמונותיה. ביאליק היה נשוי ומיואש מכך שהוא ואשתו לא הצליחו להביא ילדים לעולם ונמשך בעליל לציירת. לפי דעת חוקרים (ביניהם זיוה שמיר והלל ברזל) לפחות שני שירים של ביאליק, "הולכת את מעמי"[4] ו"לנתיבך הנעלם",[5] הוקדשו לאירה יאן.

בעקבות התורה הציונית שספגה אירה יאן מביאליק היא מיהרה לעלות לארץ ישראל, מתוך אמונה שאהובה ימהר לבוא אחריה, אולם ביאליק עלה לארץ ישראל רק לאחר מותה. בניגוד לאירה יאן שהקריבה את כל אשר היה לה, ביאליק חי בפחד מתמיד פן תתגלה פרשת האהבים ותעיב על שמו הטוב, וניתק את הקשר עמה זמן מה לאחר שעלתה לארץ. רק בשנת 1972 התגלה צרור מכתבים בעזבונו של ביאליק שגילה את מה שהיה עד אז סודו הגדול. הצרור הוסתר יחד עם חומרים נוספים על ידי אוצר בית ביאליק במשך 40 שנה, משה אונגרפלד, על מנת שלא יכתים את שמו של המשורר הנערץ. חומרים נוספים התגלו לאחר מותו של אונגרפלד בשנת 1983. לדעתה של זיוה שמיר חלקים גדולים מיצירתו של ביאליק מושפעים במישרין מן הקשר שהיה לו עם אירה יאן, אשר מהווה, לדעתה, את פרשת האהבה המרכזית של חייו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים:

  • משה שמיר, 'אהבת ביאליק [את אירא יאן]', מאזנים לו (תשל"ג), 11–19.
  • משה אונגרפלד, 'חמש אגרות חדשות של ח.נ. ביאליק [אל] אירא יאן', מאזנים לו (תשל"ג), 5–10.
  • נורית גוברין, '"מיומנה של ירושלמית": הציירת אירה יאן כמספרת ארצישראלית', עתון 77 46 (תשמ"ד), 44–47.
  • נורית גוברין, ‫'מבוא כהצהרת אהבה מוסווית: הערות למבוא של אירה יאן לספר תרגומיה לרוסית את "מגילת האש" ו"מתי מדבר" מאת ח.נ. ביאליק', מאזנים סא, 3–4 (תשמ"ז) 19–22.
  • רקפת ידידיה, 'אישה מחפשת משמעות בציונות: על דמותה של הציירת אירה יאן', מאזנים עא, 6 (תשנ"ז), 104–111.
  • זיוה שמיר, 'עסקי מכחול בשפופרת: בעקבות אירה יאן - מסע ביצירת ביאליק', מאזנים עד, 9 (תש"ס), 26–30.
  • אידה צורית, 'אומרים אהבה יש: סיפור אהבתם של חיים נחמן ביאליק והציירת אירה יאן', פנים 14 (2000), 116–120.
  • אידה צורית, 'מגבורה היסטורית לרומן בדיוני: בעקבות "אהבת חיים", רומן על הציירת אירה יאן הידועה כ"אהובתו של ביאליק"', דימוי 21 (תשס"ב), 24–26.
  • יערה בן-דוד, 'מסע ביוגרפי בעקבות אירה יאן', מאזניים עח, 1 (תשס"ד 2004), 12–13.
  • Nurit Govrin, 'A woman alone: The artist Ira Jan as writer in Eretz Yisrael,' in: Deborah S. Bernstein (Ed.), Pioneers and Homemakers: Jewish Women in Pre-State Israel, Albany: State University of New York Press, 1992, pp. 165-181.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אירה יאן בוויקישיתוף

מפרי עטה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]