אירועי ח'אן יונס
תקרית ח’אן יונס (מכונה גם "טבח ח'אן יונס") הוא כינוי לסדרת עימותים שהתרחשו מ-3 בנובמבר עד 7 בנובמבר 1956 בעיר ח'אן יונס ברצועת עזה ובמחנה הפליטים הצמוד לה, במהלך מלחמת סיני. בעימותים אלה נהרגו חיילים מצרים, אנשי פדאיון, וכן אזרחים תושבי העיר ומחנה הפליטים.
הגרסה של ישראל, כפי שנמסרה בידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון במענה לשאילתא בכנסת, היא שחיילי צה"ל נתקלו בחמושים במהלך חיפוש חשודים בבתי העיר, וחלקם נהרגו בעימותים.[1] מאיר פעיל, היסטוריון, ומי שהיה מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני ולחם בקרב רפיח במלחמה זו, אמר[דרושה הבהרה] באשר לטענות על "טבח", לסוכנות הידיעות AP: "זו הגזמה גדולה. אף פעם לא היה הרג ברמה כזו. אף אחד לא נרצח. אני הייתי שם, ואני לא יודע על שום טבח."[2]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני בין ישראל ומצרים, וכעבור יומיים החלה ביוזמת מצרים מתקפת פדאיון נגד ישראל שהתחוללה בארבע חזיתות.[3] סדרת תקיפות הפדאיון לאורך גבול רצועת עזה החלה בלילה אור ל-1 בנובמבר 1956.[4]
הכיבוש הישראלי של רצועת עזה החל ב-1 בנובמבר 1956. פלישת צה"ל לעיר רפיח ולעיר המצרית הסמוכה אל-עריש החלה בשעות המוקדמות של 1 בנובמבר. בזיכרונותיו אודות מלחמת סיני כתב משה דיין על החשיבות האסטרטגית של כיבוש רפיח: "אם אל-עריש ורפיח יהיו בידינו, רצועת עזה תהיה מבודדת ולא תוכל לעולם להחזיק מעמד". ההגנה הצבאית על רפיח קרסה בתוך זמן קצר, ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הסתובבו ברחובות העיר חיילי צה"ל. קציני צבא מצרים פשטו את מדיהם וניסו להשתלב באוכלוסייה המקומית. הלחימה בין כוחות צה"ל לצבא מצרים פסקה ב-7 בנובמבר. לאחר כיבוש הרצועה ניסו כוחות צה"ל לאתר חברי פדאיון ופלסטינים שסייעו לצבא מצרים. פעילות זו נעשתה במספר ערים ברצועה. בכל עיר, חיילי צה"ל ריכזו את כל הגברים בגילאי 15 ומעלה וניסו לאתר חשודים.
בח'אן יונס ובדיר אל-בלח נערכו חיפושים מסוג זה ב-3 בנובמבר, במועזי ב-4 בנובמבר, בנוסייראת ב-6–7 בנובמבר, בעיר עזה ב-10 בנובמבר וברפיח ב-12 בנובמבר. החשודים שאותרו נשלחו למחנה המעצר בעתלית.
הטענות לקיומו של טבח בח'אן יונס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 בנובמבר נכנסו כוחות ישראליים לרצועת עזה, ורוב החיילים המצרים נכנעו. ב-3 בנובמבר הגיעו כוחות צה"ל לח'אן יונס, ושם נתקלו בהתנגדות עזה של חיל המצב בפיקודו של הגנרל יוסף אל-עקרודי. ישראל הגיבה בהפצצה ארטילרית על ח'אן יונס, שגבתה חיי אדם רבים. מאות אנשים נפצעו, וגל של אימה ובהלה התעורר בקרב התושבים.[5]
לאחר ההפצצה השתלטו כוחות צה"ל על העיר וריכזו את כל הגברים בגילאי 15 עד 60 במטרה לאתר חברי פדאיון או פלסטינים שסייעו לצבא מצרים.
לפי דיווחו של מארק גפן, "בשעות הבוקר עבר כרוז בעיירה והודיע בערבית לכל התושבים בזו הלשון: 'עד שעה 10 בבוקר, על כל הגברים מגיל 18 להתאסף בכיכר המרכזית של העיירה. מי שיש לו נשק, עליו להביא אותו ולמסור אותו לחיילי צה"ל. כל השאר - נשים וילדים - יישארו בבתיהם עד שייערך חיפוש. כל המפר את הפקודות - ייענש. כל מי שמסתובב בחוצות העיר אחרי השעה 10, דמו בראשו. הוא יירה על ידי החיילים".[6]
בתקריות שהתרחשו במעצרים אלה נהרגו רבים. לפי מקורות פלסטינים, באחת התקריות אולצו החשודים לעמוד בשורה ליד חומה בכיכר המרכזית של העיר, והם נורו על ידי חיילי צה"ל במקלעי ברן, באירוע זה נהרגו כ-100 בני אדם.
תקריות ירי נוספות המשיכו להתרחש עד 7 בנובמבר 1956.[7] בתקריות שהתרחשו במעצרים אלה נהרגו, על פי הערכות שונות, בין 930 ל-1,200 בני אדם ברחבי רצועת עזה, מתוך אוכלוסייה של כ-300,000.[8]
סיפורים אלו הוכחשו בידי צה"ל ומדינת ישראל. לטענתם במהלך סריקות הנשק נפתחה אש לעבר חיילים מספר פעמים, והללו הגיבו באש, ולא היה מעולם טבח ורצח יזום. בן-גוריון אמר בכנסת שמפגינים שהותססו על ידי המצרים תקפו את בנין אונר"א והובילו להתפתחות של קרבות אלימים, 48 נהרגו בלחימה שם ועשרות נוספים נפצעו. מנגד, בפעולות אלו נלכדו 250 חיילים מצריים, שהסתתרו בין הפליטים, וכלי נשק ותחמושת רבים.[1]
גם קולונל באיירד, יו"ר ועדת שביתת הנשק הישראלית־מצרית, קיבל גרסה זו במידת מה, וכתב בדו"ח שהעביר למרכז האו"ם: "כמובן, יש שמועות רבות על מעשי זוועה. הרבה מהן אפשר לבטל, אבל נראה שאחוז קטן נכון עובדתית".[9]
דו"ח האו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין ההרוגים בח'אן יונס נמנו 8 מעובדי אונר"א, והארגון הביע מחאה על כך. ב-15 בדצמבר 1956 הוצג באו"ם דו"ח של אונר"א על תקריות ח’אן יונס וטבח רפיח. אנשי האו"ם מציינים בפתיח כי כוחות צה"ל מנעו מהם את הכניסה לח’אן יונס ב-3 בנובמבר. עם זאת, הם מציינים כי קיבלו ממקורות אמינים רשימה של 275 פלסטינים שנהרגו בח’אן יונס על ידי חיילי צה"ל, מהם 130 תושבי עזה ו-140 פליטים פלסטינים.[10][11]
אנשי הצלב האדום הורשו להיכנס לעיר ולטפל בפצועים. לאחר האירוע ב-3 בנובמבר הוטל עוצר על ח'אן יונס, וגופות ההרוגים נותרו במקומן עד למחרת. במרץ 1957, לאחר שישראל נסוגה מעזה, נחשף קבר אחים ליד ח'אן יונס ובו גופות של ארבעים גברים פלסטינים שהיו כבולים באזיקים ונורו בראשם מאחור.[12]
סיקור והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקורות הפלסטיניים תולים את חוסר הסיקור של האירועים בכך שצה"ל מנע כניסת עיתונאים לח'אן יונס לאחר הכיבוש.
איסאן ח'ליל אל-אגה, שהיה תושב ח’אן יונס ומרצה באוניברסיטה בעיר, הוציא לאור ספר בשם "חללי ח’אן יונס" המכיל רשימה של אנשים שלטענתו היו קורבנות הטבח, ובה 520 שמות של הרוגים. שניים מההרוגים היו קרובי משפחה של סלמאן אבו סיתה.[7]
לטענת מקורות פלסטיניים אחרים[דרוש מקור] נהרגו 415 בני אדם, ובנוסף להם היו 57 נעדרים. מנהיג חמאס, עבד אל-עזיז א-רנתיסי, יליד ח’אן יונס, סיפר שהיה ילד בן 8 בזמן האירועים, וראה כיצד דודו נרצח. לדבריו, 525 תושבי עזה נרצחו על ידי חיילי צה"ל "בדם קר."
העיתונאי מארק גפן שירת בח'אן יונס באותה עת, ובשנת 1982 פרסם מאמר עם זיכרונותיו מאותה תקופה, ובו כתב: "מה שראו עיני כעבור שעתיים בחוצות ח’אן יונס זיעזע אותי. עברנו ברחובות ריקים מאדם. בכמה קרנות רחוב מצאנו גופות שרועות על האדמה, מוכתמות בדם. ראשים מנופצים... איש עדיין לא דאג לסלקם. חשתי ברע. נעצרתי בפינה והקאתי את כל נשמתי. עדיין לא הורגלתי למראה בית מטבחיים 'אנושי'".[13]
האירועים מוזכרים בקצרה בספריו של בני מוריס "מלחמות הגבול של ישראל, 1949–1956" ו"קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי".[14]
בשנת 2009 ראה אור בניו יורק רומן גרפי של ג'ו סאקו בשם "הערות שוליים בעזה". בספרו הוא כותב כי לאחר כיבוש העיר ומחנה הפליטים, כחלק מהניסיון לאתר חיילים מצרים אנשי פדאיון ונשק, חיילי צה"ל ערכו סריקות בין הבתים. בכמה מן הבתים הם הורו לנשים, הילדים והגברים המבוגרים לצאת מהבתים - וירו בגברים הצעירים שנשארו בתוכם. בבתים אחרים הם הורו לגברים מגיל 15 ומעלה לצאת לרחוב, וחלקם הוכו או נורו. בכמה מקומות בעיר ובמחנה הפליטים העמידו חיילים כמה עשרות גברים לאורך קירות, נעמדו מולם וירו בהם.[6]
על עדויות אלה משתף סאקו את הקוראים בתהיות ובספקות שלו ביחס לחלק מהעדויות (מוגזמות, לא הגיוניות, אומצו על ידי מישהו שלא היה). הוא משתף אותם גם בהתייעצויות שלו עם חבריו - מה אמין, מה לא. "איך אפשר לדעת שאנשים לא הוסיפו עם השנים פרטים שלא קרו?"
העיתונאי מירון רפופורט סייע לסאקו בתחקיר. פרופסור חוזה אלינז, מאוניברסיטת וושינגטון ביקר את ספרו של סאקו וטען כי הוא לא אובייקטיבי, מזדהה עם גרסתו של הקרבן ומשתמש באמצעים ספרותיים להנמיך את דמותם של החיילים והאזרחים הישראליים. סאקו בתגובה אמר שהוא אכן לא מנסה להיות אובייקטיבי במלוא מובן המילה, והוא מזדהה עם הצד הפלסטיני בסיפור.[15]
תושבי עזה עורכים מדי שנה טקס זיכרון להרוגי התקרית.[16]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Jean-Pierre Filiu, Gaza: A History, Oxford University Press, 2014, ISBN 978-0-19-020189-0. (באנגלית)
- ^ Graphic novel on IDF 'massacres' in Gaza set to hit bookstores, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2009 (באנגלית).
- ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956, עמ' 431.
- ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956, עמ' 432.
- ^ Khan Yunis and Rafah Massacres – ZMAP (באנגלית).
- ^ 1 2 עמירה הס, דו"ח גולדסטון? מלחמת הגרסאות בין ישראל והפלסטינים עברה לקומיקס, באתר הארץ, 5 בפברואר 2010.
- ^ 1 2 סלמאן אבו סיתה, Gaza Strip: The Lessons of History, 2016 (באנגלית).
- ^ נור מסאלחה, The 1956-57 Occupation of the Gaza Strip: Israeli Proposals to Resettle the Palestinian Refugees, British Journal of Middle Eastern Studies, in JSTOR
- ^
יעל גרינפטר, הטבח בחאן יונס, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2013
- ^ ישראל השליטה חוק וסדר ברצועה, הַבֹּקֶר, 15 בינואר 1957.
- ^ Special Report covering the period 1 November 1956 to mid-December 1956, באתר האו"ם, 1957 (באנגלית).
- ^ Michael Palumbo, Imperial Israel: the history of the occupation of the West Bank and Gaza, עמ' 32, ניתן לעיון באתר ארכיון האינטרנט, 1990 (באנגלית).
- ^ יעל גרינפטר, הטבח בחאן יונס, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2013.
- ^ בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, עמ' 435–436; קורבנות, עמ' 279.
- ^ "Graphic Novel on IDF 'Massacres' in Gaza Set to Hit Bookstores". Haaretz (באנגלית). נבדק ב-2022-04-27.
- ^ אדם רז, ראש הממשלה השיב בקצרה: "החיילים שלנו היו מוכרחים לירות במתפרעים. 48 נהרגו", באתר הארץ, 5 בנובמבר 2021.
