אישטוואן השלישי, מלך הונגריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אישטוואן השלישי
Harmadik (III) István
Chronicon Pictum P121 III. István koronázása.JPG
הכתרת אישטוואן השלישי בכרוניקה המאוירת מווינה, המאה ה-14
לידה בסביבות 1147
אסטרגום, הונגריה
פטירה 4 במרץ 1172
ממלכת הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הונגריה, קרואטיה
מקום קבורה הקתדרלה באסטרגום
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג אגנס מבבנברג
שושלת ארפאד
אב גזה השני
אם אפרוסינה (פרוז'ינה) מסטיסלאבנה מקייב
צאצאים בלה, נסיך - מת בילדות (1172-1167)
מלך הונגריה ומלך קרואטיה
11624 במרץ 1172
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אישטוואן השלישיהונגרית: Harmadik István, בקרואטית: Treći Stjepan,‏ קיץ 1147 - 4 במרץ 1172) היה מלך הונגריה בשנים 1172-1162. הוא החזיק גם בתואר מלך קרואטיה. דרך אמו, היה ממוצא רוסי. אישטוואן השלישי הוכתר כמלך בתחילת יוני 1162, זמן קצר אחרי מות אביו גזה השני. עם זאת, שני דודיו, אחי המלך המנוח, לאסלו ואישטוואן, שהגיעו לחצר הקיסר הביזנטי, קראו לו אתגר וטענו לכתר מלכות הונגריה בתמיכת הביזנטים ששאפו לספח את הונגריה לתחום שליטתם.[1] רק שישה שבועות אחרי הכתרת אישטוואן השלישי, פלש הקיסר הביזנטי מנואל הראשון קומננוס לממלכת הונגריה ואילץ את האצולה ההונגרית להמליך את דודו של המלך, לאסלו. המלך אישטוואן נמלט לאוסטריה, אך חזר וכבש את פרסבורג (פוז'ון). ב-14 בינואר 1163 מת יריבו לאסלו והדוד השני שלו, אישטוואן, שנודע כאישטוואן הרביעי, לקח את מקומו, בלי התנגדות. אולם שלטונו לא היה פופולרי. אישטוואן השלישי ניצח את דודו ב-19 ביוני 1163 וגירש אותו מהונגריה.

אישטוואן הרביעי ניסה לחזור לכס המלכות בעזרת הקיסר מנואל אבל האחרון החליט להגיע להסכם עם אישטוואן השלישי. בהתאם להסכם, אישר אישטוואן השלישי שאחיו הצעיר, בלה יהיה דוכס קרואטיה, דלמטיה וסירמיום ושיסע לקונסטנטינופול. בדרך זאת הוא התיר לביזנטינים את השליטה בנחלות של בלה. בתמורה הסכים הקיסר להפסיק את תמיכתו בדוד שטען לכתר הונגריה והבטיח להשיא את בלה עם בתו.

על אף ההסכם, מתוך ניסיון לכבוש מחדש את השטחים שאיבד, ניהל אישטוואן השלישי בשנים 1167-1164 מלחמות בביזנטים, אך לא הצליח להביסם. ההיסטוריונים מיחסים לאישטוואן השלישי את חוקי סקשפהרוואר, דוגמה ראשונה להענקת פריבילגיות מורחבות לעיר הונגרית. הוא הגיע גם להסכם קונקורדט עם הכס הקדוש ברומא, שבו ויתר על הפיקוח על מינוי הכמרים הקתוליים בהונגריה. לאישטוואן השלישי ולאגנס מבבנברג נולד ילד אחד, בלה, שנפטר בגיל 5 (1172-1167).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישטוואן היה בנם הבכור של גזה השני, מלך הונגריה, ושל אשתו הרוסיה, אפרוסינה מסטיסלאבובנה מקייב.[2] אפרוסינה הייתה בתו של נסיך קייב, מסטיסלאב הראשון "הגדול". הוא נולד בקיץ 1147 בזמן שצלבנים של מסע הצלב השני חצו את הונגריה בדרכם לארץ הקודש.[2] הוא הוטבל לנצרות הקתולית בחסות מלך צרפת לואי השביעי. בשנת 1152, בצוואתה האחרונה, כתבה גבירה בשם מרגרט ש"המלך גזה מלך יחד עם בנו, הדוכס אישטוואן", מה שהעיד אולי שהמלך מינה רשמית את בנו אישטוואן כיורשו. אולם מעמדו כיורש לא היה ודאי, במיוחד מכיוון ששני דודיו שטענו לכתר, לאסלו ואישטוואן עזבו את הונגריה בשנות ה-1150 המאוחרות והתיישבו בחצר הקיסר הביזנטי מנואל קומננוס, שתמך בעניינם בכל מאודו. זמן קצר לפני מותו, הנחיל גזה השני את אזורי דלמטיה, קרואטיה וסירמיום לבנו הצעיר, בלה, לימים בלה השלישי.

שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק על הכתר 1164-1162[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאסלו ("השני"), דוד המלך, חוטף את הכתר ואת המלכות - בכרוניקה המאוירת מווינה.
מנואל הראשון קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית, ממוצא הונגרי מצד אמו, שהשתלט על חלקים מן הממלכה ההונגרית בקרואטיה, דלמטיה וסירמיום

המלך גזה השני הלך לעולמו ב-31 במאי 1162. ללא דיחוי, לוקאץ' באנפי, הארכיבישוף של אסטרגום (1181-1158), הכתיר את אישטוואן בן ה-15 כמלך. בשומעו על מותו של גזה השני, אץ הקיסר מנואל להונגריה, מכיוון שחסותו על הונגריה הייתה מאוד חשובה בעיניו, כפי שכתב ההיסטוריון הביזנטי יואנס קינאמוס בספרו "מעשי יואנס ומנואל קומננוס". היסטוריון ביזנטי אחר, ניקטאס חוניאטס, מצידו, כתב שהקיסר החליט לתמוך בדודו של המלך הצעיר, שנקרא גם הוא אישטוואן, מתוך תקווה שהמלכתו תבטיח לביזנטיון את השליטה בסירמיום ובזמון (זימוני). לפי קינאמוס, בהחלטתו זו, הסתמך הקיסר במה שהוא קרא "חוק ההונגרים" שלפיו על הכתר להימסר תמיד לאחים השורדים". מנואל שלח להונגריה צבא שהתקדם עד ליישוב חארם (כיום רם, בסרביה), שם פתחו שליחיו במשא ומתן עם השועים ההונגרים. אחרי ששוחדו על ידי הביזנטים ומתוך פחד מפלישה ביזנטית, הסכימו המגנטים ההונגרים לקבל את לאסלו, המבוגר שבין דודי המלך, ל"מועמד פשרה" לכתר. בחרו בלאסלו מכיוון שנראה קצת פחות קשור מאחיו אישטוואן "הרביעי" לאינטרסים הביזנטים.[3] צבאו של אישטוואן המלך נוצח בקאפוואר. בסך הכל שלטונו הראשון של אישטוואן השלישי נמשך ששה שבועות בלבד.[3] הוא נמלט לדוכסות אוסטריה. הארכיבישוף של אסטרגום, לוקאץ', היה אחד היחידים שנשאר נאמן למלך, וסירב להכתיר את דודו. במקומו עשה זאת הארכיבישוף של קאלוצ'ה באמצע החודש יולי 1162.[3] אז הטיל לוקאץ' חרם על לאסלו, בטענה שחטף את הכתר באופן בלתי חוקי מאחיינו, והמלך החדש זרק אותו לכלא. שוחרר בהתערבות האפיפיור אבל מכיוון ששוב לא הכיר בלגיטימות המלך נאסר בשנית.[3] האפיפיור אלכסנדר השלישי שחשש מהגברת השפעתם של הכנסייה הביזנטית ושל הקיסר פרידריך ברברוסה, המשיך להכיר כמלך רק באישטוואן השלישי הצעיר. בינתיים לאסלו העניק לאחיו אישטוואן "הרביעי" את התואר דוכס.[3]

אישטוואן השלישי חזר מאוסטריה וכבש את מבצר פרסבורג. הוא לא הצליח לנצל את מותו של לאסלו השני ב-14 בינואר 1163 מכיוון שהוכתר מיד במקומו הדוד הצעיר יותר, אישטוואן הרביעי. יחד עם זאת, צייתנותו העיוורת של אישטוואן הרביעי לאינטרסים של האימפריה הביזנטית עוררה מורת רוח בקרב רבים מהאצילים ההונגרים. הוא נהנה מתמיכתם של אישפאנים ובישופים מדרום הממלכה ומתמיכת הז'ופאן הסרבי בלוש.[3] אישטוואן השלישי גייס צבא של ברונים שנטשו את דודו וצירף אליהם שכירי חרב אוסטרים וגרמנים. הוא הביס את דודו בקרב סקשפהרוואר ב-19 ביוני 1163. אחרי ארבעה חודשי שלטון בלבד, הדוד אישטוואן נפל בשבי, אך בעצת הארכיבישוף לוקאץ', שוחרר. רבים משכירי החרב האוסטרים התיישבו בהונגריה. במהלך שלטונו של אישטוואן השלישי מלכת האם אופרוסינה והארכיבישוף של אסטרגום נותרו היועצים הראשיים של המונרך הצעיר. אישטוואן הרביעי המודח נמלט קודם לאימפריה הרומית הקדושה, ואחר כך לאימפריה הביזנטית, בה שוב הבטיח לו הקיסר מנואל את תמיכתו.[4]

המלחמות עם הביזנטים ועם ונציה 1167-1164[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר מנואל אכן שלח צבא להונגריה על מנת להחזיר את כס המלכות לבן בריתו, אישטוואן הרביעי. אז פנה אישטוואן השלישי לעזרה אל ולדיסלב השני, מלך בוהמיה, אך האצילים הצ'כים דחו את בקשתו. בנסיבות אלה שלח אישטוואן שליחים אל הקיסר מנואל, אך לדברי קינאמוס, "לא הציעו שום דבר מהימן". מנואל המשיך במסעו אך כעבור זמן קצר הבין ש"בן חסותו (דאז - אישטוואן הרביעי -הערתנו) יתקשה לשלוט על ארץ ההונגרים" ופתח במשא ומתן עם המלך. לפי ההסכם שהושג במעורבות שליחו של הקיסר, גאורגיוס פלאולוגוס, הכיר מנואל באישטוואן השלישי כמלך הונגריה, והמלך הסכים לשלוח את אחיו, בלה, לקונסטנטינופול. אישאטוואן הבטיח שירשה לביזנטים לשלוט על דוכסותו של בלה בקרואטיה, דלמטיה וסירמיום.

אישטוואן השלישי, בליתורגרפיה של יוזף קריהובר, לפי ציור מאת מוריץ פון שווינדט

לבלה הובטחה ידה של בת הקיסר, מריה, והפך לחתן ויורש לעתיד של מנואל.

אחרי שננטש על ידי הקיסר מנואל, ניגש אישטוואן הרביעי לקיסר הגרמני פרידריך הראשון. בערך באותה תקופה קבוצה של ברונים וכמרים בכירים הונגרים שלחו איגרת לקיסר הגרמני שבו הביעו את רצונם לקבל את חסותו על הונגריה. גם אישטוואן השלישי שלח שליחים אל פרידריך, שהחליט שלא להתערב ישירות. לעומת זאת הורה פרידריך ברברוסה לבני חסותו, מלך בוהמיה ולדיסלה השני, לדוכס אוסטריה ולמרגגרף של שטיריה לעקוב מקרוב אחרי המצב הפוליטי בהונגריה. בערך באותו זמן סודרו אירוסיו של אישטוואן השלישי עם בת, אלמונית, של נסיך הליץ', ירוסלב אוסמומיסל. בנו של המלך ודליסלב, סביאטופלוק, התחתן מצידו עם אחותו של אישטוואן, אודולה.

בשנה הבאה, 1164, הפר אישטוואן את ההסכם עם הקיסר מנואל ולפי קינאמוס, "חטף את נחלותיו של בלה". כתב זכויות משנת 1164 של פטר, ארכיבישוף ספאלאטו התייחס לשלטונו של אישטוואן השלישי ושל באן דלמטיה, אמפוד, וטען כי לפחות חלק מדוכסותו של בלה, במרכז דלמטיה, נמצא באותה שנה בשליטתו של אישטוואן. הבאן אמפוד גייס בדלמטיה כוח צבאי משמעותי על מנת למנוע ניצחון ביזנטי.[4] הדוד המודח של אישטוואן, אשטוואן הרביעי, פלש לסירמיום ונהנה שם מקבלת פנים שמחה. בליווי כוחות של המלך הבוהמי ולדיסלב, ועוד יחידות נספחות מאוסטריה והליץ', יצא אישטוואן למסע צבאי נגד הדוד. הקיסר מנואל נאלץ להפסיק את מסעו בקיליקיה הארמנית, לשוב לדנובה ולפלוש להונגריה, תוך התקדמות עד לבאץ', בסרביה של ימינו. הוא יצר מגעים עם המלך ולדיסלב ושיכנע אותו לשאת ולתת ולשמש בורר בינו לבין ההונגרים.[4] בהיעדר בן בריתו העיקרי, נאלץ אישטוואן השלישי לוותר על סירמיום לטובת הביזנטים, ולוותר על דלמטיה וקרואטיה[4] לטובת אחיו הצעיר בלה, אך בתנאי שהקיסר יבטיח שלא יתמוך יותר בדודו. עם זאת איפשר הקיסר מנואל למלך המודח להתיישב בסירמיום.

יצאנו למלחמה לא נגד ההונגרים, אלא כדי להחזיר את אדמותיו של אחיך, לא משהו שלקחנו לעצמנו בכוח, אלא שאתה ואביך הבטיחו לאחיך בעבר. כמו כן על מנת להציל את דודך, אישטוואן, שהוא מקורב דרך נישואים להוד מלכותנו. בהתאם לרצונך היה בלה לחתננו, דבר שאתה הסכמת לו, למה לך לנטוש את ידידותנו על ידי אי החזרת נחלתו? אם יש לך התנגדות לנישואים, או דבר אחר נראה לך הולם בקשר לכך, דע לך שנימנע מלכפות זאת עליך

הקיסר מנואל הראשון באיגרת משנת 1164 אל אישטוואן השלישי - לפי יואנס קינאמוס - תרגום חופשי

אישטוואן השלישי פלש תוך זמן קצר לדלמטיה, על אף הבטחתו לוויטאלה השני מיקייל, הדוג'ה של ונציה, כי ייסוג מן הערים הדלמטיות. בקבלתם את אישטוואן לעירם, תושבי זאדאר גירשו את המושל הוונציאני וקיבלו את חסות הונגריה.[4] אחר כך הסתער אישטוואן על סירמיום ובאביב 1165 הטיל מצור על דודו בזמון. הקיסר מנואל החליט לצאת למתקפת נגד, אך מרד של בן דוד בשם אנדרוניקוס קומננוס מנע ממנו להגיע לגדות הדנובה. עם זאת מנואל שלח שליחים אל השליטים שתמכו בעבר באישטוואן ושיכנע אותם להישאר נייטרלים בסכסוך. הדוד של אישטוואן השלישי, אישטוואן, מת מרעל, בעת המצור על זמון, ב-11 באפריל 1165. המבצר נפל לידי אישטוואן השלישי. בסוף יוני התחילה מתקפת הנגד הביזנטית. צבא בפיקוד הקיסר מנואל הטיל מצור על זמון וכבש אותו בחזרה אחרי מספר ניסיונות.[5] כוח ביזנטי אחר פלש לבוסניה ולדלמטיה וכבש אותן. לפחות בחלק מהפלישות הביזנטיות השתתף גם בלה, אחיו של אישטוואן השלישי, ושנשא באותה עת את השם היווני אלכסיוס. חיל הים הוונציאני התערב בדלמטיה לצד הקיסר, ואילץ את זאדאר לחזור לשלטון הדוג'ה.[5] אישטוואן השלישי נאלץ אז לחתום עם הקיסר מנואל על הסכם שלום חדש, שבו ויתר על סירמיום ודלמטיה.[5] כפי שכתב יואנס קינאמוס:

[אישטוואן] שלח שליחים לקיסר, בני האריסטוקרטיה ואחד שמילא תפקיד של בישוף והסכים להחזיר את סירמיום לרומאים, ובנוסף את כל דלמטיה. כשהם הגיעו לראות את הקיסר, הם דיקלמו את המסר שהיה עליהם למסור והגישו לקיסר בקשה שיעזוב את זעמו. בהתחלה הוא דחה אותם, באומרו: אכן ראוי יהיה, או שליחים, אם מישהו חשב להחזיר את אותם הדברים שגנב אותם קודם לכן, אנחנו שולטים בסירמיום, כבשנו מחדש את זמון, אנחנו כבר שליטי הדלמטים, אנחנו האדונים של כל אלה יחדיו, שקופחו על ידכם. אז יש בקרבכם סירמיום אחרת? יש לכם זמון ודלמטיה אחרת שרוצים לתת לנו?...כך השיב להם תחילה, אחר כך שינה את דעתו ואמר "אבל עכשיו, שאתם יודעים שאנחנו רוצים להביא לכם שלום במתנה, כי הרי אנחנו נוצרים, בואו, ולהישבע"

באביב 1166 הסתער צבא הונגרי בפיקודו של האישפאן דנש, הפלטין של הונגריה, שוב על סירמיום. ההונגרים ניצחו כוח ביזנטי וכבשו את כל המחוז להוציא את זמון. הקיסר מנואל שלח שלושה צבאות נגד הונגריה. הצבא הראשון בפיקודם של הפרוטוסטרטור אלכסיוס אקסוך ואחיו של אישטוואן השלישי, בלה-אלכסיוס, התייצב על הדנובה כדי להסיח את הדעת מתנועות שני הכוחות האחרים, ששדדו את טרנסילבניה תחת פיקודו של לאון בטאצס והגנרל יואנס דוקאס. הפולשים הביזנטים גרמו להרס רב בשטחים המזרחיים של ממלכת הונגריה והכריחו את אישטוואן השלישי לחפש פיוס. לפי בקשתו, דוכס אוסטריה, היינריך יאזומירגוט, שאשתו, תאודורה קומננה, הייתה אחיינית של הקיסר מנואל, תיווך הסכם שביתת נשק. בסוף השנה נשא אישטוואן השלישי לאישה את בתו של דוכס אוסטריה, אגנס מאוסטריה. בערך באותה תקופה, צבא הונגרי פלש לדלמטיה והביס את המושל הביזנטי במקום, ניקפורוס חלופס. אישטוואן אישר מחדש את הנכסים בביוגרד נה מורו ואת הפריבילגיות ליישוב סבניצו, מה שהוכיח שערים אלה נמצאו בחסותו. אחרי חג הפסחא 1167 שלח הקיסר צבא לסירמיום ואת הצי שלו לזמון. ההונגרים כינסו את כוחותיהם, וגייסו, לפי כוניאטס, הרבה שכירי חרב, במיוחד גרמנים, רהווין, בן התקופה, טען בספרו "מעשי פרידריך ברברוסה" שאישטוואן השלישי "ניהל מלחמה על קיסר היוונים" מכיוון שמנואל תמך באחיו הצעיר, בלה. ראהווין והיינריך ממיגלן מסרו שאישטוואן קיבל סיוע מחמיו, הדוכס היינריך "יאזומירגוט". יחד עם זאת, בקרב סירמיום המכריע, שהתנהל למעשה על יד זמון ב-8 ביולי, הכחיד הצבא הביזנטי בפיקודו של אנדרוניקוס קונדוסטפאנוס את הכוחות ההונגרים שבפיקוד דנש. קינאמוס כתב כי "המלחמה בהונגרים" הוכרעה בשדה הקרב. לדברי היינריך ממיגלן, הסכם השלום החדש שנחתם כלל ויתור המלך אישטוואן על הדוכסות שהוענקה על ידי אביו לבלה, אחיו.

שנותיו האחרונות 1172-1167[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם אחרי 1167 האימפריה הביזנטית לא הפסיקה להוות איום עבור הונגריה. ב-1169 נולד לקיסר מנואל ילד שהוכרז בשנת 1171 ליורש על חשבון בלה-אלקסיוס שאירוסיו לנסיכה מריה בוטלו. הקיסר החליט לחתן את בלה-אלקסיוס עם גיסתו, אגנס מאנטיוכיה לבית שאטיון ולהוריד את מעמדו של בלה מ"דספוט" ל"קאיסאר".[5] אי לכך בלה הפך למעוניין יותר לגבי המצב בהונגריה מולדתו. אחיו המלך אישטוואן אימץ עמדה זהירה והחליט הפעם שלא לכבוש מחדש את דלמטיה ואת סירמיום ולהפסיק לתמוך בסרבים נגד הביזנטים.[5] לעומת זאת חיזק באמצעות קשרי נישואים את היחסים עם בוהמיה, עם דוכסות אוסטריה ובשנת 1167 עם ונציה. הוא סיכם עם הדוג'ה ויטאלה מיקייל, שאחייניתו, מריה, תתחתן ב-17 בדצמבר 1167 עם בנו של הדוג'ה, ניקולה.

היחסים עם הכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים מידע שלפיו החרים אישטוואן נכסים של הכנסייה על מנת לממן את מלחמתו באימפריה הביזנטית. התכתבותו של תומאס בקט עם ג'ון מסולסברי מציינת כי עקרונות הרפורמה הגרגוריאנית לא הונהגו במלואם בהונגריה "בגלל מעשים בלתי מרוסנים של רודנות החילונים נגד המוסדות האפוסטוליים" בסוף שנות ה-1160. מבלי להיוועץ באפופיור, העביר המלך אישטוואן מתפקידו את הבישוף של זגרב, פרודאנוס. ב-1169 שלח האפיפיור אלכסנדר השלישי להונגריה את הלגאט שלו, הקרדינל מנפרד, כדי ללבן את הבעיות עם המלך, עם מלכת האם ועם הכמרים הבכירים. אחרי משא ומתן סוכם שהמלך יהיה מנוע מלפטר או ולהעביר כמרים בכירים או להפקיע את נכסיהם. לעומת זאת האפיפיור תמך במלך מול הארכיבישוף של אסטרגום, לוקאץ', כשהלה ניסה למנוע את מינויו של אנדראש, החביב על המלך, כבישוף של גייר בטענה שמינויו איננו חוקי.

האבירים הטמפלרים התיישבו בהונגריה בימי אישטוואן השלישי. לפי פרנץ מאק ופאל אנגל, העניק המלך פריבילגיות מיוחדות למתיישבים הוואלונים בסקשפהרוואר, לרבות פטור ממכס, בכל רחבי הממלכה. במאה ה-13 פריבילגיות אלה, שנודעו כ"חוקי סקשפהרוואר" ניתנו גם לערים נוספות ותרמו להתפתחותן.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישטוואן השלישי מת ב-4 במרץ 1172 . ארנולד מליבק ששהה באותה תקופה בהונגריה, כתב על שמועה שנפוצה בממלכה ושייחסה את מותו של המלך בן ה-25, להרעלה זדונית. אישטוואן הובא לקבורה באסטרגום. טקס הלווייה נוהל על ידי הארכיבישוף לוקאץ' בנוכחות חמיו, הדוכס היינריך מאוסטריה, והיינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות שלטונו שנמשך פחות מעשור החריק אישטוואן את היום הביזנטי ואף תרם להתחזקות ממלכתו ולשיפור מעמדה בזירה הבינלאומית.[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • O City of Byzantium Annals of Niketas Choniates, translated by Harry J. Magoulias Wayne State University Press, Detroit 1984
  • Bodri Ferenc Lukács érsek és kora Kossuth Kiadó, Budapest, 2003
  • Gyula Kristó Histoire de la Hongrie Médiévale, tome 1,Le Temps des Arpads, Presse Universitaries de Rennes 2000 (בצרפתית) - תרגום מאת Chantal Philippe

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ J.J.Norwich 1996 עמ' 128
  2. ^ 2.0 2.1 Kristó, Makk 1996 עמ' 190
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 G.Kristó עמ' 80
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 G.Kristó עמ' 81
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 G.Kristó עמ' 82
  6. ^ G.Kristó ע' 83