איתמר בן-אב"י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף איתמר בן אב"י)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. וכן חסר מידע רב על פועלו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
איתמר בן-אב"י
איתמר בן-אב"י, 1912
לידה 31 ביולי 1882 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 באפריל 1943 (בגיל 60) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, אספרטנטיסט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איתמר (בן-ציון) בן-יהודה (31 ביולי 1882 - 8 באפריל 1943) הוא "הילד העברי הראשון", בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן-יהודה, עיתונאי עברי ועסקן ציוני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם בן-ציון בן-יהודה בעיר העתיקה בירושלים ב-31 ביולי 1882 (ט"ו באב התרמ"ב[1]), למחיה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה ואשתו הראשונה, דבורה. אב"י הוא ראשי תיבות של שם אביו (אליעזר בן יהודה).

שמו הפרטי המקורי היה בן-ציון. טקס ברית המילה נערך על ידי רבנים ספרדים, ואליעזר בן יהודה בחר לבכורו את השם "עבר", אולם נתקל בהתנגדות הסובבים בטקס. אמו רצתה בשם "איתמר", שם בנו של אהרן, משום שאהבה את עץ התמר, שגדל בחצר ביתם, ואת שמו. אולם גם השם הזה לא התקבל על ידם בהסכמה ואביו הציע את השם "בן-ציון". בהגיעו לבגרות, החליט בן-ציון לשנות את שמו הפרטי לאיתמר.[2] בן-אב"י השתמש בשם הזה בעיקר כשמו הספרותי. הוא גם כונה "הילד העברי הראשון" – יליד ארץ ישראל הראשון בזמן המודרני ששפת אמו הייתה עברית.

הוריו לימדו אותו לדבר רק עברית, כלשון דיבור יומיומית בתקופה שמיעוט קטן הבין אותה. לפי עדות בני המשפחה, איתמר לא דיבר כלל עד גיל 3. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשאביו גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. חייו כילד העברי הראשון היו קשים: על איתמר נאסר לצאת מהבית ולהתרועע עם בני גילו[3] (שלא דיברו את שפתו), וגם בביתו סבל מבדידות שכן אביו היה עסוק מאוד במפעלו האדיר והקשה של החייאת השפה העברית. לכל זאת נוספו קשיי היום-יום שהיו נחלתם של כל תושבי הארץ: עוני, רעב ומחלות.

משפחתו הוחרמה על ידי החרדים האשכנזים מהיישוב הישן בירושלים בגלל פועלו של אביו; לדעתם, העברית הייתה שפת הקודש שאין לעסוק בה בענייני חולין. בני גילו בודדו אותו והתנכלו לו. מכה קשה נחתה עליו עם מות אמו בהיותו בן 9.

כעיתונאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1900 יצא בן אב"י לפריז,[4] שם למד בבית המדרש למורים של כי"ח, אולם במהלך לימודיו סולק מבית הספר.[5] בגיל 19 שב לארץ ישראל והתגורר ביפו במשך שבעה חודשים.[6] עם שובו הציעה לו רוזה יפה ללמד בבית הספר לבנות ביפו,[7] אולם לאחר שלימד במשך חודש אחד, קיבלה יפה הוראה לפטרו.[8] בשנים 1908-1904 למד מדעי הרוח באוניברסיטת ברלין.[9] בברלין התגורר עם אחותו, ימימה.[10]

לאחר הפיכת הטורקים הצעירים ב-1908, חזר בן-אב"י לירושלים לשמש כעורכו של עיתונו של אביו, "האור", שהפך באותו הזמן לעיתון יומי במקום דו-שבועי.[11] לדברי בן-אב"י, לאחר שתורגמו דבריו לשלטונות, על כך שאיטליה עתידה לנצח במלחמה עם טורקיה, עצרה אותו המשטרה וסגרה את "האור".[12]

בן-אב"י המשיך את מפעלו של אביו לאחר שזה נפטר, ויש לו חלק גדול בהתפתחות העיתונות העברית. היה המייסד והעורך של העיתון "דואר היום" בין השנים 19191929 בשיתוף עם קבוצת הסוללים. מ-1924 ערך בן אב"י שבועון בלשון האנגלית בירושלים, "Palestine Weekly".[9] הוא הכניס לתוך העיתונים שערך סגנון מודרני של העיתונות הפופולרית האירופית והאמריקאית של אותה התקופה. הוא שימש גם ככתב בירושלים של "הטיימס" וה"דיילי מייל" וכתב גם בעיתונים צרפתיים.[9]

איתמר בן אב"י נמנה עם מעריציו של זאב ז'בוטינסקי. ב-1929 הוא מסר את העיתון "דואר היום" לידי מפלגת צה"ר, אותה הנהיג ז'בוטינסקי, אולם המשיך לפרסם מאמרים בעיתון בתור אורח. ב-1 וב-4 בפברואר 1929, לאחר שז'בוטינסקי השהה את פרסומו במשך ימים רבים, פורסם בעיתון מאמר פרי עטו של בן אב"י בשם "פלשתיניות",[13] בו דיבר על "יישותם של דוברי הערבית בארץ ישראל", שזכותם עליה אינה נופלת מזו של "שבי הגולה", ובו אף כתב כי "אין לנו צורך ברוב עברי בארץ האבות" והביע תקוה כי הערבים "יתחברו לגוף העברי הגדול". ז'בוטינסקי מחה בפניו בחריפות על הדברים הללו.[14][15]

התייחסותו לטבח בארמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 במאי 1909, לאחר טבח אדנה (אנ') שהחל בחודש אפריל, פרסם בן-אב"י, כעורך "הצבי", מאמר־מערכת בשם "אנחנו", בו האשים את היהודים בעמידה מן הצד ואדישות אל מול הטבח שעורכים הטורקים בארמנים: "חמשה־עשר אלף ארמנים נשחטו...והמספר הזה אינו אומר לנו כלום!... יש עוד עם אחר בעולם הסובל כיהודים". בן-אב"י טען במאמר כי היהודים בירושלים אינם אוספים כספים לתרומה, למרות בקשת העדה הארמנית, וזאת מתוך אתנוצנטריות, ומשום כך החליט לפתוח בעיתון מגבית "לטובת הארמנים הנשחטים" ולפרסם קול קורא ליהודי ארץ ישראל: "הנה קוראים אנחנו לכל היהודים בארצנו למסֹר לידינו, במערכת, לשם הארמנים את נדבותיהם... הישמעו היהודים? הימלאו אחר קריאתנו?".[16] בהמשך אותו החודש, המשיך בן אב"י לפרסם בעיתון ידיעות על הטבח המתחולל ומצבם של הארמנים.[17][18]

"פרשת ענתבי"[19][עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחה עוקצנית למאמר ביקורת נגד אלברט ענתבי, מאת בן אב"י, 'הצבי' 1909

לאור רצונו של בן אב"י לחזק את עיתונו הצבי כעיתון מוביל, וכחלק מיישום אסטרטגיה שנפוצה בתקופתו להרחבת קהל קוראי עיתונו, הוא בחר להיטפל לאברהם אלברט ענתבי באמצעות סדרה בת 19 כתבות שפרסם כנגדו. רוב הכתבות פורסמו בעמוד הראשון של "הצבי", ועל כולן חתם בן אב"י. במסגרת מסע ההשמצה שהחל באביב 1909, בן אב"י ואביו, אליעזר בן יהודה, פרסמו מאמרים רבים התוקפים את ענתבי. רוב המאמרים הכילו את הכותרת "הנרגנות הגדולה" והתפרסמו בשער העיתון, כשבסופם חתם בן אב"י. נקודת המוצא של סדרת הכתבות הוצגה בעיתון כמלחמתו של עיתונאי חלש אל מול איש רב עוצמה. תוכן המאמרים הכיל השמצות כנגד ענתבי, וחשף אמנם התנהגות לא נאותה, אך לא פלילית. בין המאמרים שפרסם בן אבי, היו ידיעות שחשפו איך ענתבי חתר כביכול תחת נסים בכר והביא לפיטוריו, איך השפיל מורים שעבדו לצדו, ואיך רימה את אנשי בית חולים "משגב לדך" בעסקת מקרקעין. את הידיעה האחרונה הכחישו נמרצות אנשי בית החולים.

ב-25 במאי 1909 פורסמה ב"הצבי" ידיעה קצרה שההנהלה הראשית של כי"ח פקדה על ענתבי לחזור לפריז להתייעצות בנוגע לתפקידו. לאחר מספר ימים פרסם העיתון ידיעה לפיה ענתבי יודח בקרוב בשל ה"תלונות" הרבות נגדו בארץ, כביכול.

לאור מסע ההשמצה, עיתון "החרות", שהחל לצאת לאור באותה תקופה, עמד לצדו של ענתבי, בעוד "הצבי" חזר והכפישו.

בן אב"י הודיע שבתוך מספר שבועות יחשוף עדויות על מעשי שחיתות של ענתבי, וכוונתו הייתה להשתמש במסע ההשמצה כסדרת מתח, שפרטיה יפורסמו בהדרגה. אולם למרות הבטחותיו, לא הצליח בן אב"י לספק הוכחות להאשמותיו, ו"החרות", ביודעו כי אין בידי הראשון אף מסמך, דרש ממנו בלעג להציג את המסמכים נגד ענתבי, אם אכן לטענתו נמצאים בידיו. עם זאת, היעדר ההוכחות לא גרם לבן אב"י להפסיק את מסע ההשמצה כנגד ענתבי, והוא המשיך להשתמש במגוון טקטיקות רטוריות כדי להכפיש את שמו.

עם ריבוי ההאשמות חסרות הבסיס כנגד ענתבי מצד בן אב"י, נפוצו שמועות כי ענתבי עומד לתבוע את "הצבי" על הוצאת דיבה, אולם שמועות אלו לא גרמו לבן אב"י להפסיק להשתלח בו. הוא לא הסתפק רק בפרסום כתבות בעיתונו, ויזם עצרת מחאה נגד ענתבי בבית העם בירושלים, שלוותה במסע פרסום נרחב בעיתונו וכללה כ-200 משתתפים. בן אב"י נשא את נאום הפתיחה, ואחריו יצחק בן-צבי נשא נאום חברתי-כלכלי. בסוף העצרת ניסחו המשתתפים מכתב משותף הקורא להנהלת כי"ח לפטר את ענתבי מתפקידו.[דרושה הבהרה]

העיתון "הפועל הצעיר" התייחס בלגלוג למסע ההשמצה כנגד ענתבי, ולדבריו, מאמריו אלו של בן אב"י היו מלאי התפארות ריקה.

"פרשת ענתבי" החלה לדעוך בחודש יולי 1909, ונפסקה לחלוטין בתחילת חודש אוגוסט של אותה השנה. אמנם מסע השמצה זה העלה את תפוצת "הצבי", אך הביא עמו פגיעה כלכלית, כשהברון רוטשילד, שתמך בעיתון כספית, כעס על מסע ההשמצה וקיצץ את תמיכתו בעיתון בחצי. למרות ההשמצות כנגד ענתבי, חזרו השניים להיות ידידים, וזה האחרון סייע לבן אב"י להיחלץ ממשפט בחודש ספטמבר 1909, ולאחר מכן סייע לו ליישב את ההדורים עם משפחת אבושדיד, משפחתה של אשתו לעתיד.

בן אב"י כתב בזיכרונותיו כי סיבת פתיחת מסע ההשמצה באה בעקבות שמועה שהגיעה אליו על השפלתו של אחד ממורי כי"ח ופיטוריו בידי ענתבי. במקום אחר בזיכרונותיו הודה שהחליט להפוך את המאמר הראשון כנגד ענתבי לסדרת מאמרים במטרה להגדיל את תפוצת העיתון. טענה נוספת לסיבת מסע ההשמצה היה סכסוך עסקי ששרר בין משפחת בן יהודה לענתבי. טענות אחרות הסבירו כי העימות בין בן אב"י לענתבי נבע בעיקר מהשקפותיו הפוליטיות של ענתבי, שהסתייג אמנם מהציונות המדינית, אך שאף לשתף פעולה עם הציונים. עם זאת טען ענתבי כי הציונות מזיקה לאינטרסים של העם, ולדעתו הציונים היו חייבים להימנע ממעשים שיכולים להסעיר את הרוחות בעולם, כדי לא לשמש כמקור להסתה בעיתונות הערבית.

כעסקן ציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתמר בן אב"י, 1933

כילד העברי הראשון נתפס בן אב"י כ"אדם שנועד לגדולות", אך בשל זיהויו כבן העלייה הראשונה נמנעה ממנו השתלבות מלאה בחיים הפוליטיים וכך נזכר כ"הבטחה שלא מומשה".

לדברי בן-אב"י, פעילותו כנואם החלה במהלך ירח הדבש שלו, ב-1912, כאשר התבקש על ידי הציונים בקובנה לשאת בפניהם נאום בעברית על ערביי ארץ ישראל, תמורת תשלום. בעקבות הצלחת הנאום, הוא הוזמן לערים נוספות, ובהן ורשה, לודז' וברדיצ'ב, ונאם בהן בעברית בהגייה ספרדית. בעקבות הצלחת נאומיו, החליט ללטש את כישורי הנאום שלו גם בשפות אחרות שידע.[20] את משכורתו הראשונה קיבל לדבריו ב-1915, עבור תרגום לעברית של החוברת מאת אהרן אהרנסון, שעסקה בארבה ודרכי המלחמה בו.[21]

בן אב"י עסק גם בפעילות ציונית למען המדינה שבדרך, שכונתה בפיו "יהודה העצמאית". הוא אף ניהל במשך תקופה מסוימת משרד בשם "יהודה העצמאית" בירושלים. ב-1915-1914 הוא נאסר על ידי השלטון העות'מאני.[9] לאחר מכן נסע עם רעייתו לארצות הברית, שם נפגשו עם אליעזר וחמדה בן-יהודה,[22] ובן-אב"י ערך מסע נאומים מעיר לעיר בנושא העם היהודי בגולה.[23] ב-1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים בפילדלפיה, שנשיאו היה תומאס מסריק. ב-1919 היה נספח למשלחת הציונית בועידת השלום בפריז. במשך תקופה קצרה שימש כמזכירו של חיים ויצמן.[9] הוא הצטיין כנואם והיה שליח קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל בארצות שונות,[9] וגם שליח מטעם ארגון ההתיישבות "בני בנימין", שהוא תרם לייסודו. ב-1929 נאסר על ידי השלטון הבריטי בשל מאמריו החריפים בנושא הכותל המערבי ומאורעות תרפ"ט.[9]

אחד מהישגיו הציבוריים הגדולים היה חלקו בייסוד העיר נתניה. שכונת נוה איתמר הסמוכה לעיר קרויה על שמו וכן שדרות בן אב"י בעיר. כמו כן, קיים בעיר בית ספר הנושא את שמו. בן אב"י היה גם ממייסדי אבן יהודה.[9]

כעיתונאי וכעסקן ציוני, ראה בן אב"י בעיני רוחו את הימאות העברית וכתב על כך כמה מאמרים נלהבים מעל דפי העיתונות העברית בשם "חזון הימאות העברית" (1913) עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מיד עם סיום המלחמה בשנת 1918, הוקמה ועדת המים ו-15 שנים לאחר שהתפרסמו מאמריו הראשונים על ימאות עברית, הוקמה ב-1928 האגודה הימית הראשונה "זבולון". עד סוף ימיו לא הפסיק בן אב"י לתמוך רוחנית באגודת יורדי ים זבולון וכתב מאמרים נלהבים בזכות האגודה, שתרמו לא מעט להצטרפות לשורותיה. מאוחר יותר בראשית שנות הארבעים, התמנה כנציגה של התנועה הימית בארצות הברית ממנה פעל לגיוס תומכים ותורמים לתנועה הימית הארצישראלית.

בן אב"י הטיף לחלוקת ארץ ישראל לאזורים (קנטונים) יהודיים וערביים עם אוטונומיה משל עצמם,[24] כדוגמת הקנטונים של שווייץ.[25][13] הוא הציע ליצור "ברית כנען" עם מארונים, דרוזים, מתואלים ומיעוטים נוספים, שחששו מהתנועה הפאן-ערבית. הוא היה בין הציונים הראשונים, שתבעו בשנות ה-20 לצרף את חצי האי סיני לתחום ההתיישבות היהודית.[26] הוא גם מחה נגד מגמת ההתרכזות של היישוב היהודי במישור ובעמקים בלבד - בהם היה רוב יהודי, והציע לבנות עיר עברית חדשה בהר כנען אל מול שקיעתה של צפת ולהקים חברון חדשה לצדה של העיר הערבית העתיקה. הוא סבר כי הוויתור על אזור ההר מאפשר לערבים לכבוש אותו. הוא צידד בהקמת "יהודה מידית" וסבר שבהגיע מלחמה עולמית שנייה, יזכו היהודים ל"יהודה החלומית". אף על פי שגדל בבית חילוני, אימץ לעצמו עמדה חיובית כלפי דת ישראל וגרס כי התחייה הלאומית בארץ ישראל, כאשר היא חסרה התעוררות דתית, תגרור אחריה התנוונות נפשית.[27]

כמחדש השפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן אב"י המשיך את מפעלו של אביו בפיתוח השפה העברית. מבין המילים הרבות שהמציא: ימאות,[28] עצמאות, מכונית, אכזבה, עיתונאי, ביטאון, אלחוט, מרפאה, מדינאי, מטריה, סיפון, משוריין, תקרית, תקדים ועוד. לדבריו, יצר גם את המילים: סביבון, רעשן ומפית.[29] למוסד בית-מחוקקים חידש את המילה "מורשון"[24] ולמונח "פאטריוטיזם" חידש את המילה "אבותיות".[26]

במקביל לחידוש מילים בעברית, תמך בן אב"י גם בשפה הבינלאומית אספרנטו. הוא גם קרא להחלפת האלפבית האשורי בלטיני (ליטון),[30] כדי להקל על הפיכת הלשון העברית ל"אספרנטו יהודית". פעמיים ניסה להוציא שבועונים עבריים בכתב הלטיני, ha Savuja ha Palestini ("השבוע הפלשתיני"), בירושלים ב-1928, ו-Deror ("דרור"), בתל אביב ב-1934, אולם הם לא האריכו ימים.

אהבתו ללאה אבושדיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר האהבה "שלום", עיתון 'הצבי', 5 בינואר 1910,[31] שבו רמז בן-אב"י על כוונתו לשלוח יד בנפשו בשל הרחקת אהובתו ממנו.[32]
מערכת עיתון דואר היום בשנות ה-20. בשורה הראשונה יושבת שנייה משמאל: לאה אבושדיד, משמאלה יושב איתמר בן אב"י ולצידו ישעיהו קרניאל (עזמות). בשורה השנייה שני מימין - העיתונאי והסופר אהרן אבן-חן. מימינו: רעייתו עטרה אבן-חן. שלישי משמאל עומד העיתונאי אורי קיסרי.

סיפור אהבתו של בן אב"י ללאה אבושדיד זכה לפרסום רב. אבושדיד הייתה בת למשפחה עשירה ומיוחסת מעדת המערבים, חלק מהיישוב הספרדי הישן, בן-אב"י התאהב בה בהיותו בן 26 והיא עודנה נערה, ולמרות אהבתה לו, לא העזה להמרות את פי אמהּ, שהתנגדה לנישואים בין השניים. הסיבה להתנגדות לשידוך הייתה בעיקר בגלל מוצאו של בן-אב"י, שהיה אשכנזי ממשפחה ענייה ולא ספרדי טהור, ובגלל אופיו הסוער. היישוב הקטן בארץ עקב בדריכות אחר סיפור האהבה, שהתנהל כמעט בפומבי באמצעות שירי אהבה לוהטים שפרסם איתמר ללאה מעל דפי עיתונו "האור". את השירים הכתובים בעברית עשירה ופיוטית הקדיש לאהובתו, המכונה בשיריו בשם "אלה" (שיכול אותיות שמה) או "אלתי". שירי האהבה גרמו למשפחתה מבוכה רבה והם אסרו על בתם להיפגש עמו.

אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו בין היתר המילים:

מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב,
לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי,
בֵּין סִפְרֵי רוּחִי,
עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,
נוֹשֵׁם הוּא הַמָּוֶת כְּבָר לִי.
כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי,
אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי,
חכִּי נָא עוֹד רֶגַע אוֹי אַתְּ יָפָתִי,
עוֹד רֶגַע רַק וְתִבְכִּי לִבְלִי דַּי.

השיר שעורר סערה רבה בקרב יושבי ירושלים, הביא לראשונה את אביו של איתמר, אליעזר בן יהודה, להתערב במתרחש. הוא פנה בבהילות לאלברט ענתבי, שהיה מקורב למשפחת אבושדיד ולאחיה של לאה, הרופא אברהם אבושדיד, ובהתערבותו פנתה האם ללאה ושאלה אותה לרצונה. לאה ענתה לה "לא אמרה את פיך, אך לא אנשא לאיש אחר". האם בקבלה תשובה זו נאותה "לקבל את גזר הדין" ולאפשר לבתה להינשא לבחיר לבה. גם אז נאלץ איתמר להמתין כמעט שנתיים, עד שהתנאים נחתמו, ובהם סעיפים תמוהים כמו חובתו של איתמר לשעבד את כל משכורתו לאשתו הטריה, וכן להתחייב כי אם תיפרד מעליו - ישלם לה כפל נדוניה, שאותה כלל לא קיבל. השניים נישאו בערב פסח שנת תרע"ב במלון אמדורסקי.[33]

הפרשה הונצחה בספר "אהבת איתמר" של דבורה עומר וכן בשירו של הפזמונאי דודו ברק, "אהבת איתמר בן אב"י":

"את לאתי אהבתי למרות רצונה מי יתן יכולתי לסור למעונה

אני אוהב אותך כל כך אני נושק אותך כל כך

לו אהבתיני לאתי חיי לך ומותי"

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאיתמר ולאה נולדו שלוש בנות: דרור-אילת, הבת הבכורה – נולדה בניו יורק[34] ונפטרה בגיל 4 (ב-3 בספטמבר 1921),[35] דרור, הבת האמצעית - נקראה על שם אחותה שנפטרה[36] (שינתה את שמה לדרורה) ורינה, הבת הצעירה. דרורה הייתה עובדת בכירה בתחנת־הרדיו "קול ישראל" ונישאה לאיש הרדיו משה חובב. רינה נישאה לרוקח אבי רז, בעל בית המרקחת "אלבא" בירושלים ולימים יו"ר הסתדרות הרוקחים.

בשנת 1939 הוסיף מצבו הכלכלי להידרדר, והפך לקשה מנשוא. על כך כתב במכתב שפרסם לידידיו ולמכריו, "לקולל אני רוצה" (להשמיע קול). אולם קולו לא נשמע. לאחר מכן היגר לארצות הברית עם בני משפחתו.

בשנת 1943 (י"ג בניסן תש"ג) נפטר מהתקף לב בארצות הברית. בשנת 1947 (י"ב באדר תש"ז) הועלו עצמותיו לקבורה בבית הקברות בהר הזיתים שבירושלים.[9]

במותו ספד לו המשורר אביגדור המאירי:

"כל ימי חייו התהלך ודגל בידו. דגל תכלת שמיים ולובן השמש הלוהטת. דגל זה היה ספק דגל ספק עפיפון ילדים (...) כולנו חייכנו לו לילד הנצחי וכולנו לא ידענו שאת חלומותינו אנו הוא מדובב בלא יודעים, בלא יודעיו ובלא יודעינו."


ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתמר בן אב"י חיבר מספר ספרים, העוסקים בעיקר בשאלות ארץ ישראל והמדיניות הציונית. חמישה מספריו תורגמו לאנגלית ולצרפתית.[9] בין הספרים שהוציא:

  • כנען ארצנו, 5,000 שנות ישראל על אדמתו, ללא הפסקה, תרצ"ב (1931).
  • עם שחר עצמאותנו - זכרונות חייו של הילד העברי הראשון, הוצאת הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב"י, 1961.
  • החצוף הארצישראלי,[37] הקדמות: ירון לונדון ומאיר שלו; ערכה וכתבה הערות: מיכל זמיר; ידיעות ספרים, 2016, (334 עמודים) - מהדורה מקוצרת ומוערת של הספר עם שחר עצמאותנו.[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איתמר בן-אב"י בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 27.
  2. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 32-31.
  3. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 43, 46.
  4. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 123, הערה 168.
  5. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 140.
  6. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 141.
  7. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 143, הערה 223.
  8. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 145.
  9. ^ 9.00 9.01 9.02 9.03 9.04 9.05 9.06 9.07 9.08 9.09 9.10 איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי (2016), ביוגרפיה בכריכה הפנימית.
  10. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 166.
  11. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 175-174.
  12. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 194-193.
  13. ^ 13.0 13.1 איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 307: "'פלשתיניות', זהו השם שבו כיניתי את הקנטונים לערבים והזרים בכלל".
  14. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 70, 73-72.
  15. ^ על פרשת העברת העיתון לידי ז'בוטינסקי, ראו: איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 309-300, 326.
  16. ^ אנחנו, הצבי, 4 במאי 1909
  17. ^ חדשות אחרונות: הטבח בארמנים, הצבי, 17 במאי 1909; חדשות אחרונות: הטבח בארמנים, הצבי, 19 במאי 1909; חדשות אחרונות: הטבח בעדנה, הצבי, 20 במאי 1909
  18. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; מגיבים, 3. איתמר בן אב"י, "אנחנו" והארמנים, עמ' 123-119.
  19. ^ עוזי אלידע, מתוך "העולם בצהוב" מאת עוזי אלידע, באתר העין השביעית, 26 במרץ 2015
  20. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 215-213.
  21. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 227.
  22. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 228, 233.
  23. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 238-236.
  24. ^ 24.0 24.1 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 69.
  25. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 242.
  26. ^ 26.0 26.1 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 71.
  27. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 72.
  28. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 116, הערה 153.
  29. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 46-45.
  30. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 174-173, 193-192, 303-302.
  31. ^ "שלום", הצבי, גיליון 79, (כד בטבת) 5 בינואר 1910
  32. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 185.
  33. ^ על החתונה, ראו: איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 207-203; על ירח הדבש באירופה: עמ' 220-208.
  34. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 231.
  35. ^ יוסף לנג, דבר עברית!, עמ' 823.
  36. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 233: לאחר שנולדה בתם השנייה, קראו איתמר ולאה לבתם הבכורה שנפטרה, "דרור הראשונה" או "דרור א'".
  37. ^ איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 165: בתגובה למאמרו של בן-אב"י, "מה נתנה לנו ארץ-ישראל?", שנתפרסם בעיתון "העולם", כתב ראובן בריינין שני מאמרים שהתפרסמו באותו עיתון, בשם "מענה לבן-אב"י", בהם כינה אותו "החצוף הארצישראלי".
  38. ^ על שלוש פגישותיו עם אטאטורק, ראו: איתמר בן-אב"י, החצוף הארצישראלי, עמ' 193-186.