אי אפשי בתקנת חכמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אי אפשי בתקנת חכמים ("אי-אפשי" = אין רצוני, לא נוח לי) הוא כלל הלכתי שפירושו שאדם רשאי לוותר על הזכויות והחובות המוענקות לו מתוקף תקנת חז"ל במקרה שמטרת התקנה להטיב עמו. ההנחה שכאשר אדם טוען ש"אי אפשי בתקנת חכמים" מקבלים את טענתו, משמשת גם כטיעון משפטי במשפט הישראלי[1].

טענת "אי אפשי בתקנת חכמים" שכיחה בעיקר במקרים ספציפיים בהם התקנה שנועדה לטובת האדם, גורמת לו להפסד; אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא טענת "איני ניזונת ואיני עושה". חז"ל תיקנו שהבעל חייב לזון את אשתו, ובתמורה לכך כל הכסף שהאישה משתכרת שייך לבעל ('מזונותיה תחת מעשה ידיה'). התקנה תוקנה במקורה לטובת האישה, היות שבעבר בדרך כלל האשה לא הייתה משתכרת בעצמה סכום כספי שהיה מספיק לה לקיום בסיסי. מכוח האפשרות לומר 'אי אפשי בתקנת חכמים' לאישה יש זכות לקחת את הכסף שהיא משתכרת לעצמה, בתמורה לוויתור על מזונות המגיעים לה מהבעל, לדוגמה, במקרה שהיא מרוויחה יותר ממה שהבעל מוציא למזונותיה[2].

דוגמה נוספת היא לגבי שבועה; בשבועה הנתבע יכול בדרך כלל להישבע ולהיפטר, אך ישנם מצבים בהם תיקנו חז"ל שהתובע יכול להישבע ולקבל את כספו[3]. טענת אי אפשי במקרה זה מעניקה לתובע את היכולת לומר "אי אפשי בתקנת חכמים" ולהחזיר את חובת השבועה לנתבע[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחום רקובר, חוק לישראל, הוצאת "מורשת המשפט בישראל", ירושלים, ה'תשס"ג.
  2. ^ מסכת כתובות דף פ"ג עמוד א'
  3. ^ s:משנה שבועות ז א
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות "טוען ונטען", פרק א', הלכה ד'.