אכיפה מנהלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אכיפה מנהלית היא סמכות ענישה המוענקת לפקחי הרשות המבצעת, מבלי שיזדקקו לשם כך לפנייה במשפט פלילי אל הרשות השופטת.

מנגנון האכיפה העיקרי שכוללת החקיקה הוא ההליך הפלילי, שבמסגרתו רשאי בית המשפט להטיל עונש על מי שהורשע בדין. דברי ההסבר להצעת חוק ייעול הליכי האכיפה ברשות ניירות ערך עמדו על הקושי שבהליך הפלילי:

"ההליכים הפליליים, מעצם טיבם, הם מורכבים, בשל דרישות המשפט הפלילי ברוב המקרים, לקיום יסוד נפשי של מחשבה פלילית ובשל נטלי ההוכחה המיוחדים הנדרשים בהליכים אלה, ולפיכך המנגנון של הפעלת הליך פלילי הוא איטי ויקר. לרשות ניירות ערך ולפרקליטות המדינה משאבים מוגבלים, כך שאין להם אפשרות להתייחס לכלי הפלילי כמכשיר אפקטיבי לשימוש רחב. זאת, לצד חוסר ההתאמה, במקרים מסוימים, בין חומרת ההפרה לשימוש בהליך הפלילי, המתבטא בכך שהפרות מסוימות של חוק ניירות ערך אינן מצדיקות את חומרתו של עונש המאסר ואת הטלת הקלון הכרוך באישום פלילי על מי שההליך הופעל כנגדו. מורכבות ומסורבלות ההליך והעלויות הרבות הכרוכות בו לצד אי–התאמתו לכלל ההפרות, גורמים לכך שנעשה בו שימוש בפועל רק בחלק מהמצבים, וכפועל יוצא מכך - להיעדר הרתעה מספקת. בנוסף, התמשכות ההליך הפלילי גורמת לעיתים לעינוי דין, שנמשך לאורך שנים רבות."[1]

לשם התגברות על קשיים אלה קיים בישראל (ובמדינות נוספות, בהן ארצות הברית, בריטניה, גרמניה וצרפת) מנגנון של אכיפה מנהלית, המאפשר לפקחים של גוף פיקוח, כגון רשות ניירות ערך, רשות שוק ההון ביטוח וחיסכון ומרדי הממשלה) להטיל עונש, בדרך כלל עיצום כספי, סמוך מאוד לאיתור הפרה של החוק. מי שהוטל עליו עונש באכיפה מנהלית רשאי, אם קיבל לכך זכות לפי החוק המסמיך, לערור על כך בפני בית משפט.

חוקי ישראל הכוללים הסמכה לאכיפה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמכה לאכיפה מנהלית קיימת בעשרות חוקים, להלן דוגמאות אחדות:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רון שפירא, מאכיפה פלילית לאכיפה מינהלית, הוצאת נבו, 2019.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]