אכלתום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דרום מסופוטמיה במאה ה-18 לפנה"ס

אֶכַּלַתוּם הייתה עיר אשורית עתיקה במסופוטמיה העליונה. מיקומה המדויק עדיין לא זוהה. על פי הטקסטים המזכירים אותה, מיקומה היה לאורך הגדה המערבית של החידקל מדרום לעיר אשור. משמעות השם אכלתום הוא "הארמון". העיר הייתה עיר בירה של שושלת אמורית שהיה לה קשר לאשור. העיר הייתה חשובה במאות ה-19 וה-18 לפנה"ס. אזכורים ומידע על העיר מופיע בארכיון העיר מארי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך הראשון שלה שידוע שמו היה אילה-כבכבו, שחי במאה ה-19 לפנה"ס. הוא היה אביו של שמשי-אדד הראשון. בתחילה היה ביחסי ידידות עם יגיד-לים מלך מארי, אבל בשנת מלכותו האחרונה של אילה-כבכבו פרצה ביניהם מלחמה ואילה-כבכבו ניצח.[1] שמשי אדד הראשון ירש אותו ב-1810 לפנה"ס. הוא המשיך את העימות עם מארי והרחיב אותו לאורך עמק נהר החבור. התרחבותו הופסקה על ידי יחדום-לים, בנו של יגיד-לים. הוא נוצח על ידי נרם-סין מלך אשנונה וברח לבבל. הוא חזר לעיר לאחר מותו של נרם-סין. לאחר מכן המשיך במסעות מלחמותיו ונחל ניצחונות כשהוא צר על אזורים שונים במסופוטמיה העליונה. הוא הוריד את ארישום השני משלטונו על אשור, הקים עיר בירה בשובת-אנליל, ואת בנו הבכור אשמי-דגן הראשון שם כשליט על אכלתום (את בנו הצעיר ישמח-אדד שם כשליט על מארי). לאחר מותו של שמשי אדד, לא הצליח בנו אישמי דגן לשמור את כל הממלכה הגדולה. אבל הוא המשיך להיות שליטה של אכלתום.

בתקופה זאת התנהלה דיפלומטיה בינלאומית בין הממלכות השונות, ואכלתום הייתה חלק מהמגעים הדיפלומטיים. במכתב שנמצא בארכיון מארי שנכתב על ידי אחד הפקידים של זימרילים, הוא מציין את הממלכות שלקחו חלק במגעים הדיפלומטיים וכותב אליו בבקשת הנחיות:

[אם] השליחים העוברים מבבל, אשנונה, אכלתום, כרנה, קברה וארפחה, אשר נשלחים אל ימחד, קטנה, חצור וכ[רכמ]יש יגיעו, האתן להם ללכת או אעצרם? ואם השליחים (העוברים) מימחד, קטנה, חצור וכרכמיש [אשר נשלחים אל בבל, אשנונ]ה, [קברה?, ארפ]חה, [אכלתום? וכרנה? יגיעו, האתן להם ללכת] או אעצרם? כך או אחרת, יכתוב נא לי אדוני את החלטתו.[2]

מכתב זה מציין את אכלתום יחד עם ממלכות בולטות וידועות באותה עת, והוא מעיד על חשיבותה בתקופה זאת. בכתובת מלכותית שנמצאה באשנונה המספרת על הקרב לכיבוש קַברַה, קרב שבו שיתפו פעולה שמשי אדד ודדושה מלך אשנונה, נכתב "שמשיאדו מלך אכלתום".[3]

תקופת מלכותו של אשמי-דגן באכלתום הייתה רצופה במאבקים. הוא לא הצליח לשמור על כוחה של העיר והיא הייתה נתונה להתקפות רבות של שליטים בסביבה, במיוחד זימרילים שליט מארי, שמלך לאחר ניצחונו על ישמח-אדד. זימרילים שיתף פעולה עם איבלפיאל השני מלך אשנונה,[4] וביחד הם תקפו את אכלתום. בשנת 1770/1771 לפנה"ס, כבש צבא אשנונה את אכלתום (וגם את העיר אשור) בעת שאשמי דגן היה בבבל אצל חמורבי. בשנת 1765 נכבשה אשנונה על ידי עילם. אשנונה שלטה באותה עת באכלתום. הכוח המשיך במעלה החידקל, כבש את אכלתום וכרת ברית עם תושבי העיר.[5] אשמי דגן נחשד בנאמנות לחמורבי ולכן הובא לאשנונה לבירור בפני השליט העילמי. הוא שילם דמי כופר כדי להשתחרר ומצא מקלט אצל חמורבי. באותה שנה חזר אשמי דגן לאכלתום והשתלט עליה תוך שהוא כובש שטחים נוספים. לאחר מכן סייע לחמורבי במאבקו בעילם. כתוצאה מכך, שוב תקפו כוחות עילם את אכלתום אבל לא הצליחו לכבוש אותה, בעקבות קואליציה של מלכים שבאה לעזרתו של אשמי דגן. בשנת 1762/1763 ביקש אשמי דגן את עזרתו של חמורבי באחד ממאבקיו ולא קיבל סיוע. מאוכזב מהעדר עזרה מצידו של חמורבי, כרת אשמי דגן ברית עם אשנונה. בהמשך הידקה אשנונה את קשריה עם בבל ונטשה את אשמי דגן. תושבי העיר, שלא היו מרוצים מהברית אותה כרת עם אשנונה, גרשו אותו והוא שוב קיבל מקלט בבבל. לאחר מכן ניצח חמורבי את אשנונה וצירף לממלכתו גם את אכלתום. בהמשך כבש חמורבי גם את מארי והרס אותה. העיר הפכה להיות עיר וסאלית של בבל, שהפכה להיות שליטה על חלק גדול של מסופוטמיה.

אשמי דגן מופיע ברשימת מלכי אשור. לאחר מותו של אשמי דגן, ירש אותו בנו מות-אשחור, המלך האחרון הידוע של עיר זאת. לאחר מכן העיר לא מוזכרת יותר בטקסטים שנמצאו במסופוטמיה. מות-אשחור מופיע גם הוא ברשימת המלכים של מלכי אשור ונראה שאכלתום נבלעה בתוך ממלכת אשור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי , מוסד ביאליק, 2007, עמ' 6
  2. ^ עורך: ישראל אפעל, ההיסטוריה של ארץ-ישראל - מבואות התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה), הוצאת יד יצחק בן-צבי וכתר הוצאה לאור, 1982, עמ' 52
  3. ^ משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי , מוסד ביאליק, 2007, עמ' 10
  4. ^ משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי , מוסד ביאליק, 2007, עמ' 16
  5. ^ משה ענבר, נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי , מוסד ביאליק, 2007, עמ' 19