אלבטרוס D.III

אלבטרוס D.III
Albatros D.III

מאפיינים כלליים
סוג	מטוס קרב
יצרן	אלבטרוס מטוסים
טיסת בכורה	אוגוסט 1916
תקופת שירות	1916–1923 (כ־7 שנים)
צוות	1
יחידות שיוצרו	1,806
משתמש ראשי	שירות האוויר הגרמני, חיל האוויר האוסטרו-הונגרי
משתמשים משניים	חיל האוויר הבולגרי, חיל האוויר הפולני, חיל האוויר הצ'כוסלובקי, חיל האוויר הטורקי וחיל האוויר העותמאני, חיל האוויר היוגוסלבי, חיל האוויר הליטאי, חיל האוויר של ממלכת חג'אז
ממדים  אורך 7.35 מטרים גובה 2.8 מטרים משקל ריק 710 ק"ג משקל מטען מרבי 987 ק"ג
ביצועים  מהירות מרבית 102 קשר (117 מיילים לשעה, 188 קמ"ש)
חימוש  תותחים 2 מקלעי 8 מ"מ מדגם שוורצלוזה
הנעה  מנוע 6 צילינדרים מדגם Austro-Daimler 6

אלבטרוס D.III (בגרמנית: Albatros D.III) הוא מטוס קרב דו כנפי מתוצרת גרמניה שהיה בשימוש שירות האוויר הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה. המטוס היה אחד הנפוצים ביותר שיוצרו על ידי חברת אלבטרוס מטוסים, ומספר אלופי הפלות גרמניים השיגו באמצעותו הפלות רבות, ביניהם מנפרד פון ריכטהופן ("הברון האדום"), ארנסט אודט, ווילהלם פרנקל.

עיצוב ופיתוח

סרטוט רשמי של המטוס

פיתוח אב הטיפוס של המטוס החל באוגוסט 1916, ובדומה למטוסים של חברת אלבטרוס שקדמו לו, אלבטרוס D.I ואלבטרוס D.II, גם הוא נבנה מעץ לבוד. עם זאת, עיצוב הכנפיים שלו היה מעט שונה משל קודמיו, ודמה יותר למטוס הצרפתי ניופורט 11. מוטת הכנף העליונה הוארכה ומוטת הכנף התחתונה קוצרה, ותמוכות דו מישוריות בצורת "V" החליפו את התמוכות המקבילות הקודמות.

לאחר שהפיתוח הראשוני הושלם, הזמין שירות האוויר הגרמני 400 מטוסים ב-26 בספטמבר 1916, ההזמנה הבודדת הגדולה ביותר עד אותה עת.

היסטוריה מבצעית

בשירות האוויר הגרמני

שורת מטוסי אלבטרוס D.III בשדה תעופה בצרפת, המטוס השני הקרוב ביותר שייך לאלוף ההפלות מנפרד פון ריכטהופן

המטוס נכנס לשירות מבצעי בדצמבר 1916 והתקבל בברכה על ידי הטייסים הגרמניים בשל כושר התמרון הגבוה ושיעור הטיפוס הרב שלו. עם זאת, התגלו במטוס שתי מגרעות. הראשונה היא שהרדיאטור (המשמש לקירור המנוע) הוצב קרוב במרכז הכנף העליונה, באופן שגרם לטייס להיכוות אם הרדיאטור נפגע. בעיה זו טופלה בדגמים מאוחרים יותר של המטוס באמצעות הרחקת הרדיאטור מהטייס, ובמטוסים ששירתו בקרבות בארץ ישראל הותקנו שני רדיאטורים כדי להתמודד עם מזג האוויר החם באזור.

בעיה חריפה יותר הייתה חולשתה של הכנף התחתונה, שהובילה לסדקים בכנף. לאחר שהתגלו מספר נזקים כאלה החליט שירות האוויר הגרמני לקרקע את כל המטוסים מדגם D.III, אך לאחר שחברת אלבטרוס החליפה את הכנף התחתונה בכנף עמידה יותר ב-19 בפברואר 1917, הוחזר המטוס לשימוש.

המטוס נחשב לקל ונוח להטסה, אם כי הגאיו היו מעט כבדים. העובדה שהכנף התחתונה הייתה קטנה באופן משמעותי מהכנף העליונה הקנתה למטוס כושר טיפוס משופר, כושר תמרון גבוה ושדה ראייה רחב יותר כלפי הקרקע. בדומה לרוב המטוסים בני זמנו, גם האלבטרוס D.III נטה לסחרור, דהיינו הזדקרות לא מתואמת ואובדן שליטה מסוכן עקב העדר עילוי על הכנפיים, אך היציאה מהסחרור הייתה פשוטה יחסית.

המטוס שימש רבות את שירות האוויר הגרמני בזמן קרב אראס של 1917, וקרבות האוויר שהתנהלו בו בחודש אפריל כונו אפריל העקוב מדם על ידי הטייסים הבריטיים, שסבלו אבדות רבות בקרבות אוויר מידי הגרמניים. חיל האוויר המלכותי איבד 245 מטוסים בקרבות אלה, אל מול 66 מטוסים בלבד שאיבדו הגרמנים, וממוצע משך שרידותו באוויר של טייס בריטי באראס בחודש אפריל היה 18 שעות בלבד.

אחת הסיבות לעליונותם האווירית של הגרמנים בקרב ארסאס מוסברת בעדיפות של מטוסי האלבטרוס בכלל והאלבטרוס D.III בפרט, על פני המטוסים הבריטיים כגון המטוס הדו מושבי B.E.2 ומטוס הקרב והסיור רויאל איירקראפט פקטורי F.E.2. רק לאחר שחילות האוויר של מדינות ההסכמה צוידו במטוסים חדשים כגון S.E.5, סופווית קאמל וספאד אס XIII, הסתיימה עליונותם המוחלטת של הגרמנים באוויר.

בסך הכל יוצרו 840 מטוסי אלבטרוס D.III בגרמניה, ובשיא פעילותם בנובמבר 1917 שירתו 446 מהם בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה. על אף שמטוסים חדשים יותר של חברת אלבטרוס נכנסו לשירות בתקופה זו ולאחריה, עד אוגוסט 1918 נותרו 54 מטוסים מדגם זה בפעילות מבצעית בחזית המערבית.

בחיל האוויר האוסטרו-הונגרי

אלבטרוס D.III מהדגם האוסטרו-הונגרי

בסתיו 1916 הרשו הגרמנים לאוסטרו-הונגרים לייצר מטוסי אלבטרוס D.III באופן עצמאי בעיר וינר נוישטאדט הדרומית לווינה. המטוסים החדשים נכנסו לשימוש במאי 1917 וכונו "אאופג אלבטרוס D.III" (בגרמנית: Oeffag Albatros D.III).

הדגמים האוסטרו-הונגריים יוצרו במספר גרסאות וצוידו במנועים מדגם Austro-Daimler, שהיו בעלי ביצועים משופרים בהשוואה למנועים הגרמניים מדגם Mercedes D.IIIa, וכללו מכסה מנוע שהגן על הצילינדרים טוב יותר בתנאי החורף. בדגמים האוסטריים שונה גם עיצוב המדחף, דבר שהעניק למטוס תוספת מהירות של עד 14 קמ"ש.

כל הדגמים האוסטרו-הונגריים צוידו בזוג מקלעי 8 מ"מ מדגם שוורצלוזה שבתחילה מוקמו בתוך גוף המטוס, אך לבקשת הטייסים הועברו בהמשך למיקום גבוה יותר במטוס, והקרבה הרבה יותר למנוע סייעה לחמם את המקלעים בגובה רב. עם זאת, המקלעים נטו לסבול מתקלות סנכרון במנגנון מתאם הירי, ומקצב ירי נמוך יחסית בדגמים המוקדמים של המטוס. בנוסף, במטוסים האוסטריים חוזקה ועובתה הכנף התחתית על מנת להתמודד עם הבעיות המבניות שמהן סבל הדגם הגרמני ושגרמו לקרקועם של המטוסים למספר חודשים.

המטוסים היו מבוקשים על ידי הטייסים האוסטרו-הונגריים בזכות עמידותם ויעילותם המבצעית, ובסך הכל יוצרו כ-526 מטוסים בין מאי 1917 ועד להסכמי שביתת הנשק בנובמבר 1918.

בשירות חילות אוויר נוספים

המטוס בצבעי חיל האוויר הפולני

לאחר הסכמי שביתת הנשק רכשה פולין 38 מטוסים מהדגם האוסטרו-הונגרי ועשתה בהם שימוש במלחמה הפולנית-סובייטית בשנים 1919 עד 1920, בעיקר במשימות תקיפה קרקעית. הפולנים התרשמו לטובה עד כדי כך מהמטוס, ששלחו מכתב הוקרה ליצרן האוסטרי. המטוס נשאר בשימוש הצבא הפולני עד 1923, ובנוסף הפעילה פולין 26 מטוסים מהדגם הגרמני המקורי שנפלו שלל בשטחה בזמן מלחמת העולם הראשונה. מטוסים אלה הופעלו לתקופה קצרה בלבד והוצאו משימוש בשנת 1919 בשל חולשה מבנית.

חיל האוויר הצ'כוסלובקי שקם לאחר המלחמה רכש אף הוא מספר מטוסים מדגם ה"אאופג" האוסטרו-הונגרי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלבטרוס D.III בוויקישיתוף