אלבר קאמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אלבר קמי)
אלבר קאמי
Albert Camus
לידה 7 בנובמבר 1913
א-ד'רעאן (אנ'), אלג'יריה הצרפתית
פטירה 4 בינואר 1960 (בגיל 46)
וילבלוויין (אנ'), צרפת
מקום קבורה Cemetery in Lourmarin עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת אלג'יר עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
זרם אבסורדיזם
תחומי עניין מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אונטולוגיה, פנומנולוגיה
עיסוק סופר, תסריטאי, לוחם בתנועת ההתנגדות הצרפתית, משורר, כדורגלן, מחזאי, עיתונאי, מסאי, פילוסוף, מחבר רומנים, פובליציסט עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, ז'אן-פול סארטר, פיודור דוסטויבסקי, פרנץ קפקא, הרמן מלוויל, סימון וייל, ויקטור הוגו, פסקל פיה, ג'ורג' אורוול, אנדרה ז'יד, לב שסטוב
השפיע על ז'אן-פול סארטר, תומאס מרטון, ז'אק מונו, אורהאן פאמוק, מושין חאמיד רומן גארי
מדינה צרפתצרפת צרפת
יצירות ידועות L'homme révolté, הדבר, Albert Camus, María Casares. Correspondence (1944-1959), קליגולה, הזר, הנפילה, המיתוס של סיזיפוס, מוות מאושר, Neither Victims Nor Executioners עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס נובל לספרות (1957) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
    • Simone Hié (16 ביוני 1934ספטמבר 1940)
  • Francine Faure (3 בדצמבר 19404 בינואר 1960) עריכת הנתון בוויקינתונים
    • Blanche Balain (1937–?)
  • María Casares (18 ביוני 19484 בינואר 1960)
  • Catherine Sellers (ספטמבר 19564 בינואר 1960)
  • Mamaine Koestler (31 באוקטובר 1946–?)
  • María Casares (19 במרץ 19441945)
  • מטה איברס (פברואר 19574 בינואר 1960) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Catherine Camus, Jean Camus עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלבר קאמיצרפתית: Albert Camus, ‏האזנה?‏; 7 בנובמבר 19134 בינואר 1960) היה סופר, מחזאי ופילוסוף צרפתי, יליד אלג'יריה הצרפתית. זוכה פרס נובל לספרות.

כתביו, ובמיוחד המיתוס של סיזיפוס, נחשבים למובילים בפילוסופיית האבסורד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאמי נולד בעיירה מונדובי (Mondovi), היום א-ד'רעאן, הסמוכה לענאבה (בון) שבאלג'יריה, למשפחת מתיישבים. אביו היה צרפתי ואימו ספרדייה. כשהיה בן שנה נהרג אביו באחד מקרבות מלחמת העולם הראשונה, וכילד גדל קאמי בעוני.

הוא התקבל לאוניברסיטת אלג'יר, והיה שוער בקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה עד שלקה בשחפת, ב-1930. לפרנסתו עבד במגוון עבודות מזדמנות. ב-1936 קיבל תואר בפילוסופיה.

בשנת 1934, בעודו סטודנט, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, אך אחר כך עורר את כעסם של חבריו כשחבר לפלג סוציאליסטי אחר.

ב-1934 נשא את סימון היי, אך התמכרותה לסמים הביאה לסיום נישואיהם. ב-1940 נשא את פרנסין פור, ממנה נולדו לו בן ובת תאומים. גם נישואים אלה לא עלו יפה. אהבתו של קאמי כלפי אשתו הפכה לאהבת-אח. הוא חש שאיננו בנוי לחיי משפחה מסודרים, ופרנסין סבלה מאוד מהקשרים שניהל מחוץ למסגרת הנישואים. בני הזוג היו פרודים זמן ניכר, אך הקשר ביניהם נשמר כמחויבות משפחתית, חברות, ותמיכה בתקופות של קושי ומחלה. קאמי קיים קשרי אהבה וידידות עמוקים ורבים עם נשים, כאשר בהמשכם עבר מאהבה לוהטת לחיבה. קשר מיוחד היה לו עם השחקנית הספרדיה מריה קאזארס, שאותה החשיב כאהבת חייו, ועם השחקנית והמתרגמת קתרין סלרס. בעת מותו היה בקשר אהבה עם הציירת מאת איוורס. בשנות השלושים כתב בעיתונים סוציאליסטיים, ובתחילת שנות הארבעים, בזמן כיבוש צרפת בידי גרמניה, השלים את ספריו הראשונים, "הזר" - רומן המספר את קורותיו של צעיר צרפתי החי באלג'יר, ו"המיתוס של סיזיפוס" - מסה שבה תיאר את התאוריה האקזיסטנציאליסטית שעמדה מאחורי כתיבת "הזר". קאמי הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי, וערך את עיתון המחתרת "COMBAT". בעיתון זה פרסם קאמי ארבעה מכתבים שיועדו ל"ידיד גרמני" - ככל הנראה, הפילוסוף מרטין היידגר. מכתבים אלו קובצו בספר "מכתבים לידיד גרמני". בעקבות פעילות זו התיידד עם ז'אן-פול סארטר, חברות שנמשכה גם לאחר המלחמה. הוא חיבב תיאטרון, כתב מחזות, ביים ואף שיחק על במת "תיאטרון הפועלים" שהקים.

ב-1951 פרסם את "האדם המורד". ביקורתו החריפה על הקומוניזם הובילה לקרע בינו לבין סארטר וידידיו בשמאל. מאוחר יותר מתח ביקורת נוספת על הסובייטים, בעקבות פלישתם להונגריה ב-1956.

בנוסף,היה פעיל בנושאי זכויות האדם ובהתנגדות לעונש המוות, ובשנת 1957 פרסם מסה בשם "הרהורים על הגיליוטינה" בה הוא פורש את משנתו ודעותיו בנוגע לעונש המוות[1].

מלחמת העצמאות של אלג'יריה הציבה דילמה קשה לקאמי, בהיותו צאצא למתיישבים שעתידים היו להיות הראשונים להיפגע מעצמאות הארץ. קאמי הטיל את האשמה למשבר על ממשלת צרפת, אך סבר שעצמאות מלאה לערביי אלג'יריה אינה נחוצה. משפט שאמר ושהתפרסם היה, שאין הוא יכול להעדיף את הצדק שתובעים אנשי אלג'יריה, שמוביל לטרור נגד חפים מפשע, על פני שלומה של אמו.

ב-1957 והוא בן 44 בלבד קיבל את פרס נובל לספרות[2]. הזוכה הצעיר ביותר בפרס זה.

באפריל 1958 הוזמן לביים הצגה בתיאטרון הבימה[3], אך לבסוף דחה את ההצעה וביים הצגה של פיודור דוסטויבסקי בפריס[4].

ב-4 בינואר 1960 נהרג בתאונת דרכים בעיירה הצרפתית וילבלוויין. איתו נהרג גם הנהג, חברו והמוציא לאור שלו, מישל גלימאר[5]. על פי המסופר, עד לרגע האחרון התכוון קאמי לחזור לביתו דווקא ברכבת, ובכיסו נמצא כרטיס שלא השתמש בו.

יצירתו של קאמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבתו של קאמי נעה בתחום שבין ספרות לפילוסופיה. הוא פרסם מסות פילוסופיות, רומאנים, נובלות, סיפורים קצרים, מחזות ואף כתב לעיתונות.

בחיבורו "המיתוס של סיזיפוס" תוהה קאמי מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, שבו אין ערכים מוחלטים[6]. שאלתו היא מה הטעם לבכר קיום כזה על פני התאבדות. לפיו, האדם חש שחייו אבסורדים לנוכח המוות האורב לו בוודאות בסוף הדרך, וכן בשל חוסר המובנות וההיגיון שבעולם, העומדים בסתירה חריפה אל מול רצונו האינסופי של האדם להבין את פשר העולם ומשמעות קיומו. אף על פי כן, האדם החווה את האבסורד יידחה את ההתאבדות ויחיה חיי מרד, המתבטאים בכך שהוא חי את האבסורד ולא נכנע לו. החיים האבסורדיים נמדדים על פי כמותם, ולא איכותם, שכן אין אמת מידה גבוהה שעל פיה אפשר לדרג חיים "טובים" או "לא טובים". קאמי הקביל את חייו של האדם המודרני לגורלו של סיזיפוס, הגיבור מהמיתולוגיה היוונית שנגזר עליו לגלגל אבן לראש הר גבוה, ולכשיגיע לפסגה, תתגלגל האבן חזרה לתחתית ההר, וסיזיפוס יאלץ לדחוף אותה חזרה למעלה, וחוזר חלילה, לנצח. לכן הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". סיזיפוס מורד בחייו האבסורדיים וממשיך בהם תוך מודעות תמידית למהותם. תודעה זו מקנה לו אושר.

לפני "המיתוס" פרסם קאמי את "הזר", שבו הוא מתאר את תחושות הניכור של האנטי-גיבור (קאמי מכנה אותו "גיבור אבסורדי") מרסו, צרפתי תושב אלג'יר, אשר הרג ערבי, לטענתו "בגלל השמש", וממתין לביצוע גזר דין מוות שנדון לו. הגיבור של קאמי קר לחלוטין ונעדר כל רגש. הוא אינו בוכה בהלוויה של אמו, וזה פשעו האמיתי בעיני החברה שהחליטה לחרוץ את דינו.

המחזה קליגולה, מתאר תחושת חוסר משמעות האופפת קיסר רומי לאחר מותה של אחותו האהובה, ולא מצליח למצוא לה פתרון גם בבולמוס של רצח. המחזה דן בחירות המוחלטת שבחיים האבסורדיים, בחובת האחריות ובהיבטים החברתיים שבאבסורד.

אחד מספריו החשובים של קאמי הוא "הדבר", תיאור של תושבי העיר אוראן המתמודדים עם מגפה הפושטת בעיר והופכת את החיים על פיהם, וכנגדם רק קומץ מנסים להילחם בנגע. רבים רואים ביצירה זו תיאור מטאפורי של ימי ההתנגדות לנאצים[7].

ספר נוסף של קאמי, אשר בדומה לספר "המיתוס של סיזיפוס" משתייך לכתביו הפילוסופיים, הוא "האדם המורד", המתייחס ל"הדבר". בספר עוסק קאמי במרד הכלל-אנושי כנגד האבסורד הקיומי, ובסולידריות ההכרחית למרד זה. זאת, בשונה מ"המיתוס" שעסק בנקודת המבט של הפרט.

ספר אחר שלו הוא "הנפילה", סיפורו של אדם השקוע בהרהורים על טעויות עבר, ומהווה מעין אנטיתזה לדמות מ"הזר". ספר נוסף שכתב, שנמצא בתוך בוץ ליד המכונית ההרוסה שבה נהרג קאמי, ואשר כתיבתו לא הושלמה, הוא "אדם הראשון". ביומנו כתב שתכנן לכתוב עוד שלוש יצירות שהנושא המרכזי בהן הוא אהבה.

אדם הראשון שכתב קאמי בערוב ימיו מבוסס כמעט לחלוטין על סיפור חייו שלו. האוטוביוגרפיה האמנותית הזו כתובה סביב סיפורו של ז'אק, שעולה בפעם הראשונה לקבר אביו שנפטר במלחמת העולם הראשונה מבלי שבנו יכיר אותו. הספר עוסק כולו בזיכרונותיו, והוא מתאר בעיקר את הילדות כצרפתי עני באלג'יר. הספר פותח זוויות חדשות על האבסורד של קאמי, הן מבחינת מקורו והן מבחינת תוכנו. קאמי מעולם לא סיים את כתיבת הספר, וזה פורסם בידי בתו למרות היותו טיוטה לא גמורה.

בריאיון לעיתונות הישראלית העידה בתו של קאמי על עצמה כעל יהודייה[8].

קאמי עסק גם בתרגום ובעיבוד של יצירות אחרים לכדי מחזות.

יחסו למרחב אגן הים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה מיצירותיו קאמי בוחן את מצבו הקיומי של האדם שנופי הים התיכון הם מולדתו, ומנסה להגדיר את מאפייניו[9].

בשנת 1937 נשא קאמי נאום שנקרא "La nouvelle culture mediterraneene" ("התרבות הים-תיכונית החדשה"), בו הסביר את החשיבות לשים במרכז את הוויית האדם - מה שבעיניו מהווה "דפוס ההומניסטי הייחודי של בני הים התיכון". קאמי גם ביטא בנאום את עמדתו, שרואה בים התיכון גשר שיכול לחבר בין מזרח למערב באמצעות תרבות משותפת. נשיא צרפת ניקולה סרקוזי בחר לצטט את קאמי בנאום בו נשא את חזונו על "איחוד מדינות הים התיכון" בשנת 2008[9].

מספריו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האדם המורד, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1971
  • המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד, תרגם צבי ארד, הוצאת עם עובד, 1978
  • מכתבים לידיד גרמני, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 1998
  • נאומים בשוודיה, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 2000
  • הרהורים על הגליוטינה, תרגמה עדינה קפלן, הוצאת כרמל, 2008
  • הזמן הזה II,I: כתבים פוליטיים, תרגמה שושנה כרם, הוצאת כרמל, 2013
  • הזמן הזה III: רשימות אלג’יריות 1958-1939, תרגמה: שושנה כרם, הקדמה: "אינטלקטואל בצוק העיתים: קאמי, אמו והצדק", דניס שרביט, הוצאת כרמל, 2015

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קליגולה, תרגם דוד מעין, הוצאת בית צבי בית ספר לאמנויות הבמה, 1991
  • הצודקים: מחזה בחמש מערכות, תרגם מיכה פרנקל, הוצאת בית צבי בית ספר לאמנויות הבמה, 1991

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נסים קלדרון, האם יש סיבה לרצח, באתר הארץ, 16 במרץ 2008
  2. ^ מוריס קאר, ⁨אלבר קאמי ויצירותיו, הארץ, 18 באפריל 1958
  3. ^ נתן דונוביץ, ⁨אלבר קאמי יבוא ל<<הבימה>>, הארץ, 29 באפריל 1958
  4. ^ דוסטויבסקי ⁨בעיבודו של אלבר קאמי אלבר, על המשמר, 20 בפברואר 1959
  5. ^ ⁨הסופר הצרפתי אלבר קאמי נהרג בתאונת דרכים בצרפת, למרחב, 5 בינואר 1960
  6. ^ תמי ריקליס ויונית נעמן, המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, באתר "העוקץ", 20 במרץ 2020
  7. ^ נועם תירוש, קאמי, האבסורד והכיבוש, באתר "העוקץ", 28 בינואר 2010
  8. ^ אוליביה טוד, אלבר קאמי : חייו, כרמל ירושלים, 1996
  9. ^ 1 2 ד"ר ערן לרמן, ‏"ומלפנים הים התיכון", השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016
  10. ^ אתר למנויים בלבד ניצה בן דב, ביוגרפיה המתחפשת לאוטוביוגרפיה של קאמי, באתר הארץ, 27 בפברואר 2024