אלה בייקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלה בייקר
Ella Baker photo with quote.jpeg
לידה 13 בדצמבר 1903
נורפוק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 בדצמבר 1986 (בגיל 83)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Ella Josephine Baker עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה Shaw University עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פמיניסטית, עורכת דין לזכויות אדם עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אלה ג'וזפין בייקראנגלית: Ella Josephine Baker‏, 13 בדצמבר 1903 – 13 בדצמבר 1986) הייתה פעילה אפרו-אמריקאית בתנועה לזכויות האזרח ופעילת זכויות אדם. היא עבדה בעיקר מאחורי הקלעים כמארגנת קהילתית במשך חמישה עשורים. הן בניו יורק והן בדרום, בייקר עבדה לצד חלק מהמנהיגים הבולטים ביותר בתנועה לזכויות האזרח במאה ה-20, ביניהם ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, ת'ורגוד מרשל, מרטין לותר קינג, רוזה פארקס, דיאן נאש וסטוקלי קרמייקל.[1]

בייקר מתחה ביקורת על הנהגה כריזמטית ומקצועית. היא קידמה רעיונות הקשורים לארגון תנועה שורשית, דמוקרטיה השתתפותית והיכולת של אנשים שחיים תחת דיכוי להבין את עולמם ולקדם את מטרותיהם בעצמם. היא הייתה ידועה בשל הביקורת שלה על גזענות בארצות הברית, כמו גם על הסקסיזם בתוך התנועה לזכויות האזרח.[2]

השכלה ושנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלה ג'וזפין בייקר נולדה בנורפלוק, וירג'יניה ב-13 בדצמבר 1903 לג'ורג'יאנה ובלייק בייקר. אביה עבד על אוניית קיטור שהפליגה מנורפלוק כך שלעיתים קרובות הוא נעדר מהבית. ב-1910 פרצו בעיר מהומות גזע שבהן לבנים תקפו שחורים שעבדו במספנה. בעקבות המהומות החליטה אימה להעביר את המשפחה בחזרה לעיירה ליטלטון, קרוליינה הצפונית, שבה היא גדלה.[2]

בייקר פיתחה רגישות לאי צדק חברתי בגיל מוקדם בעקבות סיפורי האימה שסבתה סיפרה לה על חיי העבדות. סבתה סיפקה לה הקשר לחוויה האפרו-אמריקאית, וזה בתורו עיצב את ההבנה והתפיסה של בייקר בנוגע לאי הצדק שאיתו שחורים עדיין התמודדו באותה התקופה.[3]

בייקר למדה באוניברסיטת שו בראלי, קרוליינה הצפונית, וסיימה את הלימודים בהצטיינות יתרה.[4]

קריירה כפעילה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

1953-1938 (NAACP)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1938 החלה בייקר שיתוף פעולה ארוך ימים עם האיגוד הלאומי למען קידום אנשים צבעוניים (NAACP), שהיה ממוקם בזמנו בעיר ניו יורק. בדצמבר 1940 היא קיבלה שם עבודה כמזכירה, שבמסגרתה היא נסעה רבות, במיוחד לדרום, במטרה לגייס חברים חדשים וכסף ולארגן ולהקים סניפים מקומיים. היא קודמה למנהלת סניפי האיגוד ב-1943[2] ובכך הפכה לאשה הבכירה ביותר בארגון. בייקר הייתה אישה דעתנית והאמינה באידיאלים המעלים על נס את ערך השוויון. היא דחפה לביזור המבנה הארגוני ומבנה ההנהגה של ה-NAACP ועודדה תמיכה ארגונית בחברים שקידמו פעילות ברמה המקומית.

בייקר האמינה שארגון צובר כוח מלמטה למעלה ולא להפך והדגישה שפעילות סניפי ה-NAACP חיונית לקיומו של ארגון. בייקר תיעבה אליטיזם ושמה את מבטחה בכוח הרבים. היא האמינה כי ארגונים לשינוי חברתי לא צריכים להיות מבוססים על רהיטות מנהיגיהם הבכירים ותעודותיהם, כי אם על המחויבות והעבודה הקשה של האנשים בשטח, והנכונות והיכולת של אותם אנשים להשתתף בשיח ובתהליך קבלת ההחלטות.[2] היא הדגישה במיוחד את חשיבותם של צעירים ונשים בתוך הארגון.

במהלך נסיעותיה לדרום במסגרת עבודתה ב-NAACP, פגשה בייקר מאות נשים שחורות וגברים שחורים וביססה מערכות יחסים ארוכות איתם. היא ישנה בבתיהם, סעדה איתם, דיברה בכנסיות שלהם ורכשה את אמונם. היא כתבה מכתבי תודה והביעה הערכה לאנשים שפגשה. בייקר נקטה בגישה אישית לפעילות פוליטית, וגישה זו הפכה אותה למגייסת אפקטיבית ביותר שרתמה מספר רב של גברים ונשים לפעילות ה-NAACP.[2]

ב-1953 התפטרה בייקר מתפקידיה ב-NAACP כדי לנסות ולהיבחר למועצת העיר ניו יורק כחלק מהמפלגה הליברלית, ללא הצלחה.[2]

התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית (1960-1957)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1957 נסעה בייקר לאטלנטה, ג'ורג'יה כדי להשתתף בכנס שנועד לפתח ארגון אזורי חדש שינצל את המומנטום לאחר הצלחת חרם האוטובוסים של מונטגומרי באלבמה. לאחר כנס נוסף בפברואר, הוקמה התאחדות הנהגה הדרומית-נוצרית (SCLC) ומרטין לותר קינג נבחר לנשיאה. במקור נועדה ההתאחדות להיות קואליציית מנהיגים גמישה מבחינה מבנית. מדובר היה במנהיגים שמקורם בכנסייה ושלקחו חלק במאבקים לקידום זכויות אזרח ברחבי הדרום. הקבוצה רצתה להדגיש את השימוש בפעולה בלתי אלימה לקידום שינוי חברתי וצדק גזעי עבור שחורים בדרום.[2]

בייקר הייתה אחת משלושת המארגנים של האירוע שבו הופיע לראשונה ה-SCLC, אירוע רב משתתפים שבו היא הוכיחה שוב את היכולת שלה לצמצם ולמזער יריבויות ומאבקים ולאחד ארגונים שונים למען מטרה אחת.[2] אחד הפרויקטים הראשונים שארגן ה-SCLC היה קמפיין לרישום מצביעים שנועד להגדיל את מספר האפרו-אמריקאים שרשומים להצביע בבחירות 1958 ו-1960. אסטרטגיית הארגון כללה חינוך, דרשות בכנסיות ומאמצים לייצר מרכזים מקומיים שידגישו את חשיבות ההצבעה בבחירות. הפרויקט לא השיג את מטרותיו הראשוניות, אך הניח את היסודות לחיזוק מרכזי פעילים מקומיים שיבנו את התנועה ההמונית שתדרוש את זכות ההצבעה בדרום מאוחר יותר.[5]

שיתוף הפעולה בין בייקר ל-SCLC הותיר אותה מתוסכלת מכיוון שההתאחדות הלכה והתארגנה סביב הנהגתו הכריזמטית של מרטין לותר קינג, דבר שסתר את אידיאל הדמוקרטיה ההשתתפותית שקיוותה בייקר לקדם. הרעיון הלך ותפס תאוצה בשנות ה-60, גם בקרב פעילי התנועה לזכויות האזרח, וכלל שלושה דגשים מרכזיים:

  • קריאה לתנועות שורשיות ברחבי החברה ומקסום כמות האנשים שמשתתפים בתהליך קבלת ההחלטות.
  • מזעור ההיררכיה (הביורוקרטית) והדגש על הנהגה מקצועית מומחית.
  • קריאה לפעולה ישירה כמענה לפחד, בידוד וניכור אינטלקטואלי.[6]

כל אלו הובילו לחילוקי דעות אידאולוגיים בין בייקר וקינג ולא אחת היא מתחה עליו ועל ה-SCLC ביקורת. ההיסטוריון תומאס פ' ג'קסון טען כי בייקר לא אהבה את "עצלות ההתאחדות והריחוק של קינג מהאנשים בשטח. היא הגיעה למסקנה שקינג יעיל יותר כדובר מאשר כלוחם צדק".[7] לפי האקטיביסט השנוי במחלוקת מומיא אבו ג'אמאל, בייקר קידמה מודל הנהגה קולקטיבי יותר לעומת "הסגנון המשיחי הנפוץ באותה התקופה".[8] היא התנגדה גם לארגון התנועה לזכויות האזרח לפי מודל הכנסייה השחורה, בין היתר בשל ההיררכיה הכנסייתית המגדרית שכללה חברות נשית גבוהה אך הנהגה גברית.[8]

התאחדות הסטודנטים לפעילות בלתי-אלימה (1966-1960)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1960, לאחר קיום מספר שביתות שֶׁבֶת אזוריות שיזמו סטודנטים שחורים כדי למחות על ההפרדה הגזעית בדרום, שכנעה בייקר את ראשי ה-SCLC להזמין את אותם סטודנטים לכנס באוניברסיטת שו, שבה היא למדה בעבר. מטרת המפגש הייתה לייצר קשרים, להעריך את מצב המאבק ולבחון אפשרויות פעולה עתידיות.[2] במפגש זה הוקמה התאחדות הסטודנטים לפעילות בלתי-אלימה (Student Nonviolent Coordinate Committee או SNCC).

בייקר חשבה שיש פוטנציאל גדול בסגנון ההנהגה הייחודי של מנהיגי שביתות השבת, שעוד לא היו מנהיגים בולטים בתנועה לזכויות האזרח. היא רצתה לאחד אותם באופן שישמר את המומנטום של הפעילות שלהם, ללמד אותם את הכישורים להם הם זקוקים, לספק להם משאבים ולעזור להם להפוך לכוח יותר מיליטנטי ודמוקרטי.[2] כדי להשיג מטרה זו, היא ניסתה להרחיק את המנהיגים הצעירים מהשפעת ההנהגה המבוגרת יותר, המבוססת על הכנסייה.

SNCC הפך לארגון הבולט במדינת מיסיסיפי, שבה האפליה הייתה קשה במיוחד. לאחר הכנס באוניברסיטת שו, התפטרה בייקר מה-SCLC ופיתחה מערכת יחסים ארוכה וקרובה עם הארגון. יחד עם הווארד זין, בייקר נחשבה לאחת מהיועצות המוערכות ביותר של SNCC וזכת לכינוי "סנדקית ה-SNCC".[9]

כחלק מפועלה עם ההתאחדות היא סייעה לארגן את נסיעות החופש ב-1961[10] ואת קיץ החירות ב-1964. רעיונותיה הנוגעים להנהגה קבוצתית והצורך בשינוי חברתי-דמוקרטי רדיקלי הלכו ונהיו פופולריים בקרב תנועות הסטודנטים שפעלו במהלך שנות ה-60. כך למשל הארגון האנטי-מלחמתי המרכזי של אותה תקופה, סטודנטים למען חברה דמוקרטית, חזר על רעיונות הדמוקרטיה ההשתתפותית וקידם אותם. רעיונות אלו השפיעו על מגוון קבוצות פרוגרסיביות ורדיקליות שהמשיכו לקום במהלך שנות ה-60 וה-70 של אותה מאה.

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1964 הפחיתה בייקר את מעורבותה ב-SNCC בעיקר בשל התדרדרות במצבה הבריאותי וב-1967 היא חזרה לניו יורק, שם היא המשיכה להיות מעורבת במטרות אחרות. ב-1972 היא נסעה ברחבי ארצות הברית בתמיכה בקמפיין "שחררו את אנג'לה", שנועד לשחרר את הכותבת והפעילה אנג'לה דייוויס.

בייקר תמכה גם בתנועה לעצמאות פוארטו ריקו, יצאה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה וחברה לארגוני נשים שונים כמו ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות. היא המשיכה בפועלה עד מותה ביום הולדתה ה-83.[2]

בייקר שמרה על פרטיות חייה האישיים ורבים אף לא ידעו שהיא הייתה נשואה במשך 20 שנה לחברה מימי התיכון.[2] היא לא הותירה אחריה יומנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלה בייקר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pascal Robert, Ella Baker and the Limits of Charismatic Masculinity, Huffington Post, ‏21/2/2013
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Ransby, Barbara, Ella Baker & the Black Freedom Movement: A Radical Democratic Vision, The University of North Carolina Press, 2003
  3. ^ "Who Was Ella Baker?"
  4. ^ Irv Randolph, Randolph: The work and wisdom of Ella Baker, ‏2/3/2019
  5. ^ Aldon D. Morris, The Origins of the Civil Rights Movement, New York: Simon and Schuster, 1986
  6. ^ Women in the Civil Rights Movement
  7. ^ Thomas F. Jackson, From Civil Rights to Human Rights: Martin Luther King, Jr., and the Struggle for Economic Justice, Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2007
  8. ^ 1 2 Abu-Jamal, Mumia, We Want Freedom: A Life in the Black Panther Party, Cambridge: South End Press, 2004
  9. ^ CRYSTAL A. DEGREGORY, PH.D., Godmother of SNCC: Remembering Shaw Alumna Ella Baker, ‏April 17, 2012
  10. ^ Painter, Nell Irvin, Creating Black Americans: African-American history and its meanings, 1619 to the present, USA: Oxford University Press, 2006