אלומה (חקלאות)

אלומות חיטה ליד קינגס סומבורן. כאן האלומות הבודדות חוברו יחד ליצירת ערימה ("נערמו") לייבוש.

מכונת גזירה

אלומה (גם עומר) היא צרור גבעולי דגן (שיבולים) שגדלו בשדה ונקשרים יחד לאחר הקציר, שנעשה באופן מסורתי באמצעות מגל, ולאחר מכן בעזרת חרמש, או, מאז שנת 1872, שהומצא מכונת מקצרה-כובלת מכנית. הדבר נעשה על מנת להקל על ייבוש התבואה, אחסונה והובלתה.

ערמה של עומרים או אלומות נקראת גדיש. צרור קטן של שיבולים קצורות נקרא עמיר.

היסטוריה

קוצרים מסורתיים עבדו בידיים, השתמשו בחרמשים לקצירת התובאה. הקצירה בשדה הדגן נעשתה בכיוון השעון, כשהם מתחילים מהקצה החיצוני ומסיימים במרכז. החיתוך בחרמש יצר שורת רווח של גבעולי דגן חתוכים משמאל לקוצר, ואם החיתוך נעשה בצורה מיומנת, ראשי הזרעים יהיו ממויינים פחות או יותר.

לאחר מכן, הם נאספו הזרעים ונקשרו יחד לשיבולים, כשבאופן מסורתי השתמשו בגבעולים חתוכים אחרים על מנת לקשור. הקושרים, או צוות העוקב, הניחו את השיבולים בעמודות (סטוקים) כדי שיתייבשו. שלושה עד שמונה שיבולים מרכיבות כל עמודה, שהיא יוצרת מסגרת בצורת A שתומכת בעצמה, כאשר ראשי התבואה נפגשים בחלק העליון. בכך שלא הייתה מונחת על האדמה, הדבר גרם לתבואה להיות מאווררת היטב להתייבש במהירות, ומנע ממזיקים לגשת אליה. אלומות הייבוש הונחו מאוחר יותר ביד או על גבי עגלה.

החפירה המסורתית של חבילות קציר כללה ידית עץ ארוכה, שני חוטים קצרים וגב מעוגל כדי להקל על הנחת החבילות. החיבלות שנאספו הועברו או עורמו לערימות (ערימות מקורות עשויות להגיע לגובה של מעל ל-20 רגל) או נלקחו לאסם לייבוש נוסף כדי להפריד את הגרעינים מהגבעולים.

המהפכה התעשייתית

המיכון של החקלאות במדינות תעשייתיות, ובמיוחד הכנסת הקומביין באמצע המאה ה-19, הפך את האלומה לבלתי נחוצה, אך אלומות עדיין נמצאות בשימוש נרחב במקומות בהם הקציר עדיין נעשה ידנית או באמצעות מכונת קוצר-קושר.

בתנ"ך

האלומה נזכרת בתנ"ך בסיפור חלום יוסף שראה את אלומות אחיו משתחווים לאלומה שלו: ”וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם־נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי”.

במקרא קיימת מנחת העומר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלומה בוויקישיתוף

• בין אביב לקציר, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏05/05/2013