אלחסירס
| |||
  .JPG)  .JPG) | |||
| מדינה / טריטוריה |
 ספרד | ||
|---|---|---|---|
| קהילה אוטונומית |
 אנדלוסיה | ||
| מחוז |
 קדיס | ||
| נפה | קמפו דה גיברלטר | ||
| ראש העיר | José Ignacio Landaluce Calleja (נכון ל-2019) | ||
| שפה רשמית |
| ||
| תאריך ייסוד | תקופת הברזל והפיניקים שנת 2000 לפנה"ס | ||
| שטח | 87.96 קמ"ר | ||
| גובה | 20 מ' מטרים | ||
| ‑ הנקודה הגבוהה | 785 מ' | ||
| ‑ הנקודה הנמוכה | 20 מ' | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 125,047[1] (2024) | ||
| ‑ צפיפות | 1,457 נפש לקמ"ר (2024) | ||
| קואורדינטות | 36°08′20″N 5°26′54″W / 36.138878856943194°N 5.4483497701101165°W | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| www.algeciras.es | |||
.svg)
אלחסירס (בספרדית: Algeciras) היא עיר ורשות עירונית בספרד, השייכת למחוז קדיס שבקהילה האוטונומית אנדלוסיה. היא ממוקמת בקצה הדרומי של חצי האי האיברי, סמוך למצר גיברלטר, והיא העיר הגדולה ביותר במפרץ גיברלטר (בספרדית: Bahía de Algeciras).
נמל אלחסירס הוא אחד מהנמלים הגדולים באירופה ובעולם בשלושה תחומים: כמות מכולות, כמות מטענים ושינוע סחורות. האזור העירוני משתרע משני עבריו של נהר ריו דה לה מיאל (אנ'), הנהר הדרומי ביותר ביבשת אירופה.
נכון ל־1 בינואר 2020, עמד מספר התושבים הרשומים בעיר על 123,078 נפש, והיא העיר השנייה בגודל האוכלוסייה שלה במחוז קדיס לאחר חרס דה לה פרונטרה, וגדולה יותר מאשר עיר הבירה קדיס.[2]
האזור המטרופוליני הסובב את אלחסירס כולל גם את העיריות לוס בריוס, לה לינאה דה לה קונספסיון, קסטלחאר דה לה פרונטרה, חימנה דה לה פרונטרה, סן רוקה וטריפה, עם אוכלוסייה כוללת של 263,739 תושבים.
השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]השם הערבי של היישוב שהוקם על ידי המוסלמים לאחר כיבוש חצי האי האיברי היה אל-ג'זירה אל-ח'דרַאא (الجزيرة الخضراء, "האי הירוק"),[א] בהתייחס לאי ורדה (Isla Verde).[3]
המונח אל-ג'זירה (Al-Jazīra(t)) נתן את שמו לגרסה הספרדית המודרנית אלחסירס.
מיקומה של אלחסירס שימש בעבר כאתר בו היו קיימות הערים הרומיות בשם פורטוס אלבוס (Portus Albus, "הנמל הלבן"), קייטריה (Caetaria, היא חטארס), ויוליה טראדוקטה (Iulia Traducta).
בתקופה הביזנטית המאוחרת היה המקום מוכר ביוונית בשם מסופוטאמנוי (Μεσοποτάμενοι), שמשמעו "בין נהרות/תעלות".
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אזור העיר היה מיושב מאז פרהיסטוריה, והשרידים הקדומים ביותר שנמצאו שייכים לאוכלוסיות הניאנדרטלים מהתקופת הפלאוליתית.
בשל מיקומו האסטרטגי הוא היה נמל חשוב תחת הפיניקים, והיה אתר הנמל הרומי הרלוונטי של פורטוס אלבוס ("הנמל הלבן"), עם שתי ערים סמוכות בשם Caetaria (אולי נוסדה על ידי האיבריים ) ויוליה טראדוקטה, שנוסדה על ידי הרומאים.[4]
בשל מיקומה האסטרטגי הייתה אלחסירס נמל חשוב תחת שלטון הפיניקים, ושימשה כאתר לנמל הרומי המרכזי פורטוס אלבוס (Portus Albus, "הנמל הלבן"). בקרבת מקום נמצאו שתי ערים נוספות: קייטריה (Caetaria), אשר ייתכן שנוסדה על ידי האיברים, ויוליה טראדוקטה (Iulia Traducta), שנוסדה על ידי הרומאים.
בסוף המאה העשרים הוצע כי מיקומה של יוליה טראנסדוקטה היה באזור וילה וייחה שבאלחסירס.[5][6]
לאחר שהוחרבה על ידי הגותים ובני בריתם הונדלים, הייתה העיר תחת שליטת הממלכה הוויזיגותית עד אשר טארק בן זיאד נחת באלחסירס ובטריפה באפריל 711.[7]
בשנת 859 לספירה הטילו כוחות ויקינגים, שהגיעו על סיפונם של 62 דרקארים (ספינות ויקינגיות) בהנהגת המצביאים האסטיין וביורן צד-ברזל, מצור על העיר במשך שלושה ימים והחריבו חלקים נרחבים ממנה. לאחר שבזזו את בתי העשירים, העלו הוויקינגים באש את מסגד אלג'אמה ואת מסגד בנדראס.
לאחר התארגנות מחודשת בסמוך למדינה, הצליחו התושבים להשיב לעצמם את השליטה בעיר ולהבריח את הפולשים, תוך שהם לוכדים שני כלי שיט.
העיר נהנתה מתקופה קצרה של עצמאות כמדינת טאיפה בין השנים 1035–1058. היא נקראה אל-ג'זירה אל-ח'דרַאא ("האי הירוק"), על שם האי ורדה הסמוך לחוף. שמה המודרני נגזר משם ערבי זה (ראו גם אלג'יר ואל-ג'זירה).
בשנת 1055 גירש האמיר אל-מותעדד מסביליה את הברברים מאלחסירס ותבע את השליטה בעיר עבור הערבים.
בהצהרה על כוונתה לבלום את התפשטות קסטיליה שהחלה בשנת 1265, פנתה נסריד גרנדה בבקשת סיוע לעיר מדינה פאס בסוף 1274, והעבירה את השליטה באלחסירס (יחד עם טריפה) לידי השושלת המרינית.[8]
בשנת 1278 הטילו כוחות ממלכת קסטיליה, בפיקודו של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה, ובנו סנצ'ו, מצור על אלחסירס.[9]
מצור זה היה הראשון בסדרת ניסיונות לכבוש את העיר והסתיים בכישלון מצד הכוחות הקסטיליאניים. צי מלחמה שנשלח על ידי קסטיליה הושמד בעת שניסה לחסום את נמל העיר.
השליטה המרינידית בעיר התחזקה עוד יותר בעשורים שלאחר מכן, ואלחסירס הפכה למעוז מרינידי שממנו יצאו פשיטות (רזיות) לעבר היישובים הנוצריים הצעירים באזור גואדלקיביר התחתון ובאזור גואדלטה.[10]
ביולי 1309 הטיל פרננדו הרביעי, מלך קסטיליה, מצור ראשון על אלחסירס וכן על גיברלטר.[9] גיברלטר נפלה לידיים נוצריות, אך אלחסירס המוסלמית החזיקה מעמד במשך שלושת העשורים הבאים, עד אשר אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה, פתח במצור השני על העיר בשנת 1342.
במצור השתתפו מספר אצילים בולטים, בהם חואן נונייס דה לארה, חואן מנואל, פדרו פרננדס דה קסטרו וחואן אלפונסו דה לה סרדה, אדון ג'יברלאון. כמו כן, הצטרפו ללחימה אבירים מצרפת, אנגליה וגרמניה, ואף פיליפ השלישי, מלך נווארה, שהגיע עם פמליה של 100 פרשים ו-300 חיילי רגלים.
במרץ 1344, לאחר מספר שנות מצור, נכנעה אלחסירס.[4]
לאחר כיבוש העיר הפך אלפונסו האחד עשר, מלך קסטיליה, את אלחסירס למושב בישופות חדש, שהוקמה בצו האפיפיור קלמנס השישי ב־30 באפריל 1344, במסגרת הבולה האפיפיורית Gaudemus et exultamus. הבישופות הועמדה תחת סמכותו של הבישוף של קדיס.
הבישופים של קדיס המשיכו לשאת בתואר אלייזירה (Aliezira, כפי שנקראה), עד שנת 1851, אז, בהתאם להסכם קונקורדט בין ספרד לכס הקדוש, שולבה הטריטוריה שלה בבישופות קדיס.
אלייזירה אינה עוד מושב בישוף פעיל, אך היא מופיעה ברשימת הדיוקסיות הטיטולריות של הכנסייה הקתולית.[11]
לאחר שנותרה כמעט ללא הגנה במהלך מלחמת האזרחים הקסטיליאנית, נכבשה אלחסירס בקלות בשנת 1369 על ידי נסריד (ממלכת) גרנדה, בסיוע צי מרינידי.[12]
העיר נהרסה בהוראת מוחמד החמישי, סולטאן גרנדה.[10] על פי המסורת, ההרס התרחש מיד לאחר הכיבוש ב-1369, אך יש הסבורים כי מדיניות האדמה החרוכה של הנסרידים בוצעה רק בשנת 1375, לאחר שכשלו ניסיונות ההתיישבות המחודשת של גרנדה.[13]
המצודה הועברה לגיברלטר, שנשלטה על ידי הנסרידים לאחר נסיגת המרינידים מחצי האי האיברי. אף כי סמכות השיפוט הועברה רשמית לגיברלטר בשנת 1462, בעקבות כיבושה על ידי קסטיליה, ישנן עדויות להמשך קיומם של יישובים לא רשמיים של חקלאים ורועי צאן באזור, לפחות משנת 1466 ואילך.[14]
אלחסירס הוקמה מחדש לאחר שנת 1704 על ידי פליטים מגיברלטר, בעקבות כיבוש הטריטוריה על ידי כוחות אנגלו-הולנדיים במהלך מלחמת הירושה הספרדית. כבר בשנת 1705 תואר המקום כ"ערימה של אבנים... רק כמה בקתות פזורות פה ושם, בין אינספור חורבות".[14]
התחושה הזמנית בקרב האוכלוסייה העקורה והתקווה לשוב לגיברלטר התפוגגו עם הסכם אוטרכט בשנת 1713.[15] מלבד גיברלטרים, תהליך ההתיישבות מחדש במאה ה-18 כלל גם מתיישבים משאר חצי האי האיברי וממקומות אחרים, כאשר האיטלקים בלטו במיוחד בקרב האחרונים.[16] אוכלוסיית העיר גדלה במהירות – מ-1,845 תושבים בשנת 1725 ל-6,241 בשנת 1787.[17]
המבנה החברתי של אלחסירס כלל מספר קטן יחסית של אצילים ומשקל משמעותי יחסית לכמורה.[18] בדומה לשאר אזור קמפו דה גיברלטר, גידול בקר מילא תפקיד חשוב בכלכלה במהלך המאה ה-18, הודות לשפע המרעה.[19]
בשל ריבוי הסכסוכים הבינלאומיים באזור המצר במהלך המאה ה-18, הפכה פעילות שודדי ים נגד אוניות אויבות לספרד או ספינות נייטרליות שסיפקו מצרכים לאויב, לחלק משמעותי מהכלכלה.[20]
אלחסירס בוצרה כדי להגן מפני פשיטות בריטיות, באמצעות מבצרים כמו מבצר איסלה ורדה, שנבנה כדי להגן על נקודות אסטרטגיות.
העיר נבנתה מחדש בתוכניתה הריבועית הנוכחית על ידי קרלוס השלישי, מלך ספרד, בשנת 1760.
ביולי 1801 נערך קרב אלחסירס, שבו לחמו הציים הצרפתי והספרדי נגד הצי המלכותי הבריטי סמוך לחופי העיר. הקרב הסתיים בניצחון בריטי.[21]
אלחסירס הייתה לזירת פתרון משבר בינלאומי משמעותי כאשר אירחה את ועידת אלחסירס בשנת 1906. הוועידה, שנערכה בקסה קונסיסטוריאל (Casa Consistorial בית העירייה), שימשה כפורום בינלאומי לדיון בעתידה של מרוקו. היא אישרה את עצמאות מרוקו אל מול איומים מצד גרמניה, תוך הענקת שליטה לצרפת על המערכת הבנקאית והמשטרה במדינה.[22]
ביולי 1942 הקימו צוללנים איטלקים בסיס סודי על סיפון מכלית הנפט האיטלקית אולטרה, שעגנה באלחסירס, במטרה לתקוף כלי שיט בגיברלטר.[23]
בתקופת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו חוותה אלחסירס פיתוח תעשייתי משמעותי, שיצר מקומות עבודה רבים לתושבים המקומיים שאיבדו את פרנסתם בעקבות סגירת הגבול בין גיברלטר לספרד על ידי פרנקו בין השנים 1969–1982.
בשנת 1982 תוכנן מבצע כושל בשם מבצע אלחסירס, שגובש על ידי הצבא הארגנטינאי במטרה לחבל במתקנים הצבאיים הבריטיים בגיברלטר במהלך מלחמת פוקלנד. הרשויות הספרדיות התערבו רגע לפני ביצוע התקיפה, וגירשו מהמדינה שני פעילי מונטונרוס וקצין קישור צבאי ארגנטינאי שהיו מעורבים בתוכנית.[24]
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלחסירס ממוקמת בקצה הדרומי של חצי האי האיברי, בתחום הקומארקה קאמפו דה גיברלטר. מיקומה האסטרטגי סמוך למצר גיברלטר שהיא נקודת מעבר צרה המחברת בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון, כמו גם הנקודה הקרובה ביותר בין אירופה ליבשת אפריקה, היווה לאורך ההיסטוריה גורם מרכזי בחשיבותו של נמל העיר.[25]
העיר עצמה שוכנת בגדה המערבית של מפרץ גיברלטר, מול צוק גיברלטר, השולט על הגדה המזרחית של המפרץ.
העיר משתרעת על פני שטח כולל של 87.96 קמ"ר[26] וגובלת בעיריות לוס בריוס וטריפה. החלק התחתון של נהר פלמונס מהווה חלק מגבולה של אלחסירס עם העירייה לוס באריוס.[27]
המטרופולין שנוצר סביב אלחסירס והיישובים הסמוכים הוא השישי בגודלו באנדלוסיה והשלישי בגודלו מבין אלו שאינם שוכנים לאורך חופי האזור.[25]
אקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאלחסירס אקלים ים-תיכוני סובטרופי (Csa לפי שיטת קפן), עם חורפים מתונים וגשומים, וקיצים חמים ויבשים המלווים לעיתים בגלי חום. תנודות הטמפרטורה בעיר קטנות בשל ההשפעה האוקיינית החזקה. אין תיעוד לשלג בעיר מאז המאה ה-19.[28]
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנתית |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| טמפרטורה יומית ממוצעת מרבית (°C) | 16.1 | 16.7 | 17.8 | 18.9 | 21.7 | 24.4 | 27.2 | 27.8 | 26.1 | 21.7 | 18.9 | 16.7 | 21.2 |
| טמפרטורה יומית ממוצעת מזערית (°C) | 11.1 | 11.1 | 12.2 | 13.3 | 15.6 | 17.8 | 20.0 | 20.6 | 20.0 | 16.7 | 13.9 | 12.2 | 15.4 |
| כמות משקעים ממוצעת (מ"מ) | 121.9 | 106.7 | 106.7 | 66.0 | 38.1 | 10.2 | 0.0 | 2.5 | 25.4 | 76.2 | 149.9 | 132.1 | 835.7 |
אוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שנה | 1999 | 2000 | 2001 | 2002 | 2003 | 2004 | 2005 | 2006 | 2007 | 2008 |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| אוכלוסייה | 103,106 | 104,087 | 105,066 | 106,710 | 108,779 | 109,665 | 111,283 | 112,937 | 114,012 | 115,333 |
| שנה | 2009 | 2010 | 2011 | 2012 | 2013 | 2014 | 2015 | 2017 | 2021 | 2024 |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| אוכלוסייה | 116,209 | 116,417 | 117,810 | 116,917 | 114,277 | 117,974 | 118,920 | 121,133 | 123,435 | 125,047 |
לאחר חורבנה בשנת 1379, העיר נחשבת לנטושה לחלוטין עד ליישובה מחדש על ידי פליטים מגיברלטר בשנת 1704.[32]
חקר הדמוגרפיה בתקופה זו הוא משימה מורכבת. מנתוני הכנסיות עולה כי מספר הלידות בשנת 1724 עמד על 120, ובשנת 1736 הגיע לכ-200, כמעט כפול בתוך שתים עשרה שנים. מפקד פלורידבלנקה משנת 1786 מציין אוכלוסייה של 6,346 תושבים, בעוד שמפקד האוכלוסין של 1857 מתעד 16,198 תושבים.[33]
מאמצע המאה ה-20, שיעור גידול האוכלוסייה היה כמעט קבוע, ועד שנות ה-90 של המאה ה-20 חצה רף 100,000 התושבים.
| אוכלוסיית הזרים באלחסירס לפי לאום (2022)[34] | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מדינה | גברים | נשים | סה"כ | אחוז מכלל האוכלוסייה | ||
 מרוקו |
3,494 | 2,842 | 6,336 | 62.7% | ||
 קולומביה |
150 | 238 | 388 | 3.8% | ||
 בוליביה |
123 | 160 | 283 | 2.8% | ||
 סין |
133 | 132 | 265 | 2.6% | ||
 רומניה |
104 | 124 | 228 | 2.3% | ||
 ברזיל |
75 | 142 | 217 | 2.1% | ||
 פרגוואי |
65 | 132 | 197 | 1.9% | ||
 איטליה |
113 | 70 | 183 | 1.8% | ||
 הממלכה המאוחדת |
106 | 55 | 161 | 1.6% | ||
 ונצואלה |
55 | 101 | 156 | 1.5% | ||
 ארגנטינה |
79 | 76 | 155 | 1.5% | ||
 אוקראינה |
33 | 57 | 90 | 0.8% | ||
 ניגריה |
48 | 38 | 86 | 0.8% | ||
 צרפת |
37 | 39 | 76 | 0.7% | ||
 פורטוגל |
48 | 25 | 73 | 0.7% | ||
 גרמניה |
38 | 28 | 66 | 0.6% | ||
 פרו |
24 | 42 | 66 | 0.6% | ||
 הרפובליקה הדומיניקנית |
25 | 39 | 64 | 0.6% | ||
 סנגל |
43 | 19 | 62 | 0.6% | ||
 קובה |
22 | 30 | 52 | 0.5% | ||
 פולין |
19 | 33 | 52 | 0.5% | ||
 רוסיה |
9 | 43 | 52 | 0.5% | ||
 בולגריה |
12 | 20 | 32 | 0.3% | ||
 אלג'יריה |
24 | 5 | 29 | 0.2% | ||
 אקוודור |
10 | 16 | 26 | 0.2% | ||
 אורוגוואי |
7 | 15 | 22 | 0.2% | ||
 פקיסטן |
12 | 5 | 17 | 0.1% | ||
 צ'ילה |
2 | 8 | 10 | 0.09% | ||
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלחסירס היא בעיקר מרכז תחבורה ועיר תעשייתית. עיקר פעילותה קשור לנמל אלחסירס, המשמש כנקודת המעבר המרכזית בין ספרד לטנג'יר ולנמלים נוספים במרוקו, וכן לאיים הקנריים ולמובלעות הספרדיות סאוטה ומלייה.
נמל אלחסירס מדורג במקום ה-16 ברשימת הנמלים העמוסים בעולם. בנוסף, בעיר קיימת תעשיית דיג משמעותית, והיא מייצאת מגוון מוצרים חקלאיים מהאזור הסובב אותה, כולל דגנים, טבק ובעלי חיים (צאן ובקר).
בסוף המאה ה-20 הפכה אלחסירס ליעד תיירותי משמעותי, עם טיולי יום פופולריים לטריפה, לצפייה בנדידת ציפורים; לגיברלטר, לחזות באתרי הטריטוריה ובתרבותה; ולמפרץ גיברלטר, לשיט תצפית על לווייתנים.
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחבורה ציבורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]התחבורה העירונית באוטובוסים מנוהלת על ידי חברת C.T.M (Cooperativa de transporte de Marruecos). החברה מפעילה 15 קווים עירוניים ובין עירוניים.[35]
רכבת
[עריכת קוד מקור | עריכה]חברת הרכבת אלחסירס-גיברלטר (Algeciras Gibraltar Railway Company.) הקימה את קו הרכבת אלחסירס–בובדייה, המחבר בין תחנת הרכבת של אלחסירס לבין בובדייה ואנטקרה, ומשם ממשיך הקו אל שאר חלקי ספרד. קו הרכבת מסתיים בסמוך לנמל אלחסירס.
כבישים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המסלולים העיקריים המשרתים את אלחסירס הם:
- כביש אירופה E15
- כביש אירופה E05
- Autopista AP-7
- Autovía A-48
- N-340
- GR 7
נמל תעופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שדות התעופה הקרובים ביותר לעיר הם:
- נמל התעופה של גיברלטר - עד 20 ק"מ.
- נמל התעופה של Jerez - עד 100 ק"מ.
- נמל התעופה של מאלגה - עד 120 ק"מ.
בנוסף, נמל המסוקים של אלחסירס משמש להובלה בהיטס לסאוטה ואזורים נוספים באזור.
ספורט
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלחסירס CF, מועדון הכדורגל המקומי, נוסד בשנת 1912. הקבוצה משחקת בדרך כלל בליגה השלישית בספרד, הסגונדה דיוויסיון B, ובעבר שיחקה גם בליגות הנמוכות יותר, הטרסרה דיוויסיון, וכן בליגה השנייה, הסגונדה דיוויסיון. משחקי הבית של המועדון נערכים באצטדיון אסטרדיו נואבו מיראדור.
אלחסירס BM, מועדון הכדוריד המקצועני, שיחק בליגה העליונה בליגה הספרדית בכדוריד בין השנים 2005–2008. הקבוצה פורקה בעקבות חובות כבדים לאחר שירדה לליגת המשנה בשנת 2008.
ילידי אלחסירס ידועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יחיא בן יחיא אל-לית'י
- פאקו דה לוסיה
- אל-מנסור אבן אבי עמיר
- אלברו מורטה
ערים אחיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]באור
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אלחסירס (בספרדית)- אלחסירס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
THIS IS ALGECIRAS! (Cultural Travel Guide / Guía de viaje), סרטון בערוץ "Travel Obscurer", באתר יוטיוב (אורך: 06:42)- Ayuntamiento de Algeciras (בספרדית)
- Expoalgeciras: Images Gallery (בספרדית)
- Andalucía pueblo a pueblo - Fichas Municipales (בספרדית)
- ALGECIRAS (בספרדית)
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- García Fernández, Manuel (1987). "Algeciras 1344–1369" (PDF). Estudios de historia y de arqueología medievales. 7–8: 59–76.
- Gómez de Avellaneda Sabio, Carlos (2018). "Gibraltar, causa de la destrucción de Algeciras en el siglo XIV y la verdadera fecha de esta" (PDF). Almoraima. Revista de Estudios Campogibraltareños. Algeciras: Instituto de Estudios Campogibraltareños (48): 101–114.
- Ocaña Torres, Mario L.; Sáez Rodríguez, Ángel; Castillo Navarro, Luis Alberto del; Gómez Arroquia, Maribel; Torremocha Silva, Antonio; Vicente Lara, Juan Ignacio de; Pardo González, Juan Carlos; Téllez Rubio, Juan José (2001). "Capítulo V: El siglo XVIII: el resurgimiento". Historia de Algeciras. Tomo II. Algeciras moderna y contemporánea (PDF). Cádiz: Servicio de Publicaciones de la Diputación de Cádiz. pp. 15–118. ISBN 84-95388-34-0. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2021-05-03. נבדק ב-2021-05-03.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Algeciras, in Cádiz (Andalucía)
- ^ "Datos del Registro de Entidades Locales". Ministerio de Asuntos Económicos y Transformación Digital. נבדק ב-3 במאי 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Algeciras | Spain". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2021-05-25.
- ^ 1 2 O'Shea, Henry George (1865). A Guide to Spain. Longmans, Green. p. 91. נבדק ב-23 באוגוסט 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Gozalbes Cravioto, Enrique (2001a). "La supuesta ubicación de Iulia Traducta en Tarifa". Aljaranda (בספרדית) (21). אורכב מ-המקור ב-2009-06-10. נבדק ב-2013-03-20.
- ^ Mrabet, Abellatif; Rodriguez, José Remesal (2007). In Africa et in Hispania: études sur l'huile africaine (בצרפתית). Edicions Universitat Barcelona. p. 191. ISBN 978-84-475-3257-5. נבדק ב-2013-03-19.
- ^ Livermore, Harold (1 באוקטובר 2006). The Twilight of the Goths: The Rise and Fall of the Kingdom of Toledo C.575–711. Intellect Books. p. 101. ISBN 978-1-84150-966-2. נבדק ב-23 באוגוסט 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ García Fernández, Manuel (1987). "Algeciras 1344–1369" (PDF). Estudios de historia y de arqueología medievales. 7–8: 59–76
- ^ 1 2 Rogers, Clifford (21 ביוני 2010). The Oxford Encyclopedia of Medieval Warfare and Military Technology. Oxford University Press. p. 33 and 209. ISBN 978-0-19-533403-6. נבדק ב-23 באוגוסט 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 García Fernández 1987, p. 62.
- ^ Annuario Pontificio 2013 (Libreria Editrice Vaticana 2013 מסת"ב 978-88-209-9070-1), p. 829
- ^ Gómez de Avellaneda Sabio 2018, p. 101.
- ^ Gómez de Avellaneda Sabio 2018, p. 110; 112.
- ^ 1 2 Ocaña Torres et al. 2001, p. 18.
- ^ Ocaña Torres et al. 2001, p. 19.
- ^ Ocaña Torres et al. 2001, pp. 53.
- ^ Ocaña Torres et al. 2001, p. 62.
- ^ Ocaña Torres et al. 2001, pp. 63-64.
- ^ Ocaña Torres et al. 2001, p. 72.
- ^ Ocaña Torres et al. 2001, pp. 83–86.
- ^ Musteen, Jason R. (15 באוקטובר 2011). Nelson's Refuge: Gibraltar in the Age of Napoleon. Naval Institute Press. p. 43. ISBN 978-1-61251-084-2. נבדק ב-23 באוגוסט 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Olson, James Stuart; Shadle, Robert (1991). Historical Dictionary of European Imperialism. Greenwood Publishing Group. p. 8. ISBN 978-0-313-26257-9.
- ^ Hammond, Eleanor; Hughes, Wade (7 באפריל 2012). The Judas Reef. D Books. p. 12. ISBN 978-1-74335-009-6. נבדק ב-23 באוגוסט 2012.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Tremlett, Giles (24 ביולי 2004). "Falklands war nearly spread to Gibraltar". The Guardian. נבדק ב-23 באוגוסט 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Campo de Gibraltar" (PDF). Seville: Centro de Estudios Paisaje y Territorio. p. 286.
- ^ Entidades Locales, ssweb.seap.minhap.es
- ^ "Recomendaciones para la Adaptación de los Municipios Litorales Gaditanos a los Efectos del Cambio Climático" (PDF). Diputación de Cádiz. 2019. p. 60.
- ^ "OLAS DE FRÍO, ENTRADAS FRÍAS Y TEMPORALES DE NIEVE EN ESPAÑA 1830 - 1985". Tiempo (בספרדית). 5 ביולי 2008. נבדק ב-9 במאי 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Algeciras Climate, Weather By Month, Average Temperature (Spain) - Weather Spark, weatherspark.com (באנגלית)
- ^ Algeciras - Population Trends and Demographics - CityFacts, www.city-facts.com (באנגלית)
- ^ Algeciras (Cádiz, Andalucía, Spain) - Population Statistics, Charts, Map, Location, Weather and Web Information, www.citypopulation.de
- ^ Algeciras City Council (ed.). "Environmental Diagnosis of Algeciras, p. 121.
- ^ VV. AA. (2001). Historia de Algeciras. Diputación de Cádiz. pp. 48 y 88. ISBN 84-95388-34-0.
- ^ Instituto Nacional de Estadística. (National Statistics Institute), INE (באנגלית)
- ^ "Algeciras: Stations". Travelinho.com. אורכב מ-המקור ב-2018-07-10. נבדק ב-2018-07-10.
