אלטון ג'ון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלטון ג'ון
Elton Hercules John
אלטון ג'ון בפסטיבל הסרטים טרייבקה
אלטון ג'ון, 2011
לידה 25 במרץ 1947 (בן 71)
לונדון, אנגליה
שם לידה רג'ינלד קנת' דווייט
מקום לימודים האקדמיה המלכותית למוזיקה, אוניברסיטת לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רוק, גלאם רוק, רוק קל, פופ, פופ רוק, R&B
סוג קול בריטון, טנור עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מוזיקאי, מלחין ופסנתרן
כלי נגינה פסנתר
חברת תקליטים DJM, Uni, MCA, גפן רקורדס, Rocket/Island, Universal, Interscope, Mercury, UMG
http://www.EltonJohn.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סר אלטון הרקולס ג'וןאנגלית: Elton Hercules John; נולד ב-25 במרץ 1947), הוא שם הבמה של רג'ינלד קנת' דווייט, זמר-יוצר, מלחין ופסנתרן בריטי, אחד הזמרים המצליחים ביותר במאה ה-20. אלבומיו של ג'ון נמכרו לאורך השנים ביותר מרבע מיליארד עותקים, מה שמעמיד אותו כאחד מחמשת המוזיקאים שיאני המכירות בכל הזמנים. ג׳ון מחזיק בהישג הסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים, מאז החלו מצעדי דירוג הסינגלים "Candle in the Wind" (ההישג מצוין בספר השיאים של גינס). בנוסף, פסקול סרט האנימציה "מלך האריות" שהלחין הוא פסקול סרט האנימציה הנמכר ביותר בכל הזמנים. ג'ון זכה בשישה פרסי גראמי, באוסקר, בגלובוס הזהב ובפרס הטוני. כמו כן, הוא מחזיק בתואר אבירות. על פי דירוג בילבורד לשנים 19582015, ג׳ון הוא אמן הסולו (הגבר) המצליח ביותר בכל הזמנים[1].

הקריירה שלו משתרעת על פני חמישה עשורים, ועשרות מהשירים שכתב וביצע נכנסו לצמרות מצעדי המכירות ברחבי העולם. מלבד הצלחתו המסחרית, נחשב ג'ון לאחד היוצרים החשובים והמשפיעים במוזיקת הפופ והרוק. הוא נחשב כמי שהצליח לשמר, במידה רבה, את מקומו המרכזי של הפסנתר ברוק'נ'רול. כמרכיבי המפתח בהצלחתו המוזיקלית ניתן למנות: כשרונו המלודי, המילים לשיריו (אותן כתב על-פי-רוב שותפו לכתיבה, ברני טופין)[2], שירתו מלאת התשוקה בקול הטנור העשיר שלו ונגינתו על הפסנתר[3] המושפעת ממוזיקת הגוספל. בעיבודיו המוזיקליים בולט השימוש בכלי המיתר. ג'ון מפורסם גם בשל סגנון הלבוש שלו והתנהגותו מחוץ לבמה.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו 1962 - 1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון למד בילדותו לנגן על פסנתר, ובגיל 14 התקבל ללימודים באקדמיה המלכותית הבריטית למוזיקה. ב-1962 הקים להקת בלוז בשם "Bluesology". ב-1967 החל לשתף פעולה עם הפזמונאי ברני טופין. הם הוציאו סינגל בשם "Lady Samantha", וב-1969 יצא אלבום הבכורה של ג'ון, "Empty Sky", שלא זכה להצלחה מסחרית - למעט הלהיט "Skyline Pigeon", שהצליח מאוד מאוחר יותר בגירסת הפסנתר שלו (גירסת האלבום מלווה בנגינת צ'מבלו). מרבית השירים באלבום היו בעלי אופי ג'אזי.

שנות השיא 1970 - 1975[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון (מימין) עם שותפו הוותיק לאלבומיו, התמלילן ברני טופין, 1971

ב-1970 יצא אלבומו השני של ג'ון, "Elton John". האלבום, שנחשב לאלבום הפריצה של ג'ון, זכה להצלחה מסחרית לאחר שהשיר "Your Song" מתוכו הגיע לצמרת מצעד המכירות האמריקאי. התקליט נהנה גם מביקורות חיוביות מצד מבקרי המוזיקה. להיטים נוספים מהאלבום הם "I Need You To Turn To", "Take Me To The Pilot", "Border Song", "Sixty Years On", ו-"The King Must Die". באלבום זה החל גם שיתוף הפעולה עם המעבד פול בקמסטר, שפעל באותה תקופה גם לצד הרולינג סטונז ודייוויד בואי. בהוצאה המחודשת של האלבום בשנת 1995, נוספו כבונוסים "Bad Side of the Moon", "Grey Seal" ו-"Rock n Roll Madonna".

באותה שנה, לאחר מספר חודשים, יצא לאור אלבומו השלישי, "Tumbleweed Connection". אלבום אולפן זה כלל עיבודים בסגנון המערב הפרוע, והוא המשיך בקו של שני האלבומים הראשונים, שהצטיינו בעיבודים התזמורתיים והקוליים ובבלדות מרגשות.

ב-1971 יצא "17-11-70", אלבום הופעה חיה שהוקלטה ושודרה ברדיו בניו יורק ב-17 בנובמבר 1970. ההקלטה כללה שירים חדשים וישנים של ג'ון, וכן ביצועי שירים של אמנים אחרים, בהם "Honky Tonk Women" של הרולינג סטונז, "Get Back" של הביטלס, ושיר הרוקנ'רול הוותיק "My Baby Left Me". בהקלטה השתתפו גם המתופף נייג'ל אולסון ונגן הבס די מאריי, שהצטרפו ללהקתו של ג'ון לפני כן בהקלטת אלבומו השלישי, והמשיכו להופיע איתו עד אמצע שנות השבעים.

באותה השנה יצא גם פסקול של ג'ון לסרט "Friends", בסגנון דומה לאלבומים הקודמים ובליווי התיזמור של פול בקמסטר. אלבום זה לא יצא בנפרד על גבי דיסק, אך הוא יצא בשלמותו בדיסק האוסף הכפול של אלטון, "Rare Masters".

אלבום נוסף שיצא ב-1971 היה "Madman Across The Water". גם אלבום זה, כמו אלבומיו הקודמים "Elton John" ו"Tumbleweed Connection", הגיע לעשירייה העליונה של מצעד מכירות האלבומים בארצות הברית. האלבום הכיל את הלהיטים "Levon" ו-"Tiny Dancer".

בהמשך שנות השבעים הוציא ג'ון עם טופין עוד שבעה אלבומים ששהו במקום הראשון במצעד המכירות: "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player", "Goodbye Yellow Brick Road", "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy", "Elton John's Greatest Hits" ועוד. ג'ון וטופין כתבו יחד חמישה להיטים שהגיעו למקום הראשון בארצות הברית: "Crocodile Rock", "Bennie and the Jets", "Don't Go Breaking My Heart", "Philadelphia Freedom", ו-"Lucy in the Sky with Diamonds" (שהוא חידוש לשיר של הביטלס, אותו שר ג'ון עם ג'ון לנון) וגם שלושה שירים ששהו במקום השני במצעדים: "Daniel", "Goodbye Yellow Brick Road" ו-"Don't Let the Sun Go Down on Me".

ב-1972 יצא האלבום "Honky Château" שכלל את הלהיטים "Rocket Man" ו-"Honky Cat". ללהקה הקבועה שלו הצטרף באלבום זה נגן כלי ההקשה הידוע ריי קופר (שעבד עם אריק קלפטון וג'ורג' האריסון). האלבום קרוי על שם המקום שבו הוקלט: Château d'Hérouville שמצפון לפריז[4]. האלבום קיבל ביקורות חיוביות ביותר ונחשב לאחד האלבומים האיכותיים ביותר שהוציא ג'ון[5]: מבקר רולינג סטון ג'ון לנדאו תיאר אותו כ-"אלבום עשיר, חם ומספק" שטוב יותר אפילו מ- "Tumbleweed Connection"[6]. מבקר AllMusic סטפן תומאס ארלווין תיאר אותו כ"סדרת השירים הממוקדת והמושלמת ביותר שאלטון ג'ון וברני טופין כתבו אי פעם"[7].

באלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player" שיצא ב-1973 החל ג'ון לשלב סגנון מוזיקלי של גלאם רוק. להיטים בולטים בו היו "Daniel", "Have Mercy on the Criminal" ו-"Crocodile Rock". פול בקמסטר נקרא לעבד לכלי מיתר את "Blues for my Baby and Me" ואת "Have Mercy on the Criminal", כשאת העיבוד לשיר האחרון תיאר ג'ון בהמשך כ"מהפכני". השיר "I'm Going to Be a Teenage Idol" הוא מחווה למארק בולאן: "ניגנו אותו בשבילו, ואני חושב שהוא אהב אותו", סיפר ג'ון בראיון למגזין Beat Instrumental. "הוא לא הכה אותי, בכל אופן". האלבום זכה לביקורות חיוביות[8]: "האלבום הזה טוב כקודמו, אם לא יותר", כתב סטפן הולדן מהרולינג סטון[9]. בהוצאה המחודשת של האלבום בשנת 1995, נכלל כבונוס השיר Skyline Pigeon בגרסת הפסנתר שלו, שהוקלטה במהלך הקלטות האלבום.

בסוף שנת 1973 יצא אלבומו הכפול "Goodbye Yellow Brick Road", בו התבטא היטב סגנון הגלאם רוק המאפיין את ג'ון. האלבום הצליח מאוד במכירות, וכלל חלק מלהיטיו הגדולים ביותר של ג'ון:"Candle in the Wind", "Saturday Night's Alright for Fighting", "Bennie and the Jets" ושיר הנושא "Goodbye Yellow Brick Road".

ב-1974 יצא האלבום "Caribou" שכלל כמה להיטים, בהם "The Bitch is Back", "Don't Let the Sun Go Down on Me" (שיצאו גם כסינגלים) ו- "I've Seen The Saucers" - שיר מעניין בהשראת מדע בדיוני המתאר פגישה עם חוצנים. האלבום קרוי על שם אולפן ההקלטות "קריבו" שבקולורדו, בו הקליט ג'ון את האלבום (וגם את זה שבא אחריו). בחוברת האלבום המחודש (Reissue) שיצא ב-1995 נכתב שהאלבום הוקלט בחופזה, בתשעה ימים בלבד במהלך ינואר 1974 שעמדו לרשות הלהקה לפני התחלת סיבוב ההופעות ביפן ושעקב כך הלהקה עבדה "תחת לחץ עצום". המפיק גאס דאדג'ן הביע מאוחר יותר מורת רוח מהסאונד של האלבום, כמו גם ממרכיבים נוספים בו. בנוסף לסינגלים, ג'ון ביצע במשך השנים כמה שירים אחרים בהופעותיו, ביניהם "Grimbsy", "You're So Static", "Ticking" ו-"Dixie Lily". המהדורה המחודשת כללה גם ארבעה שירי בונוס שהוקלטו במהלך הקלטות האלבום או סמוך להן: "Sick City", "Cold Highway", "Step Into Christmas" ו-"Pinball Wizard" – שהוקלט במהלך הקלטת הפסקול והאלבום של הסרט "Tommy" של להקת "The Who".

אלטון ג'ון בהופעה, 1975

בשנת 1975 השתתף ג'ון לצד כוכבים כגון אריק קלפטון וטינה טרנר בסרט "טומי", אשר התבסס על האלבום ואופרת רוק של להקת "המי". הוא גילם בסרט את אלוף הפינבול המפסיד לטומי, הנער החירש והעיוור. בסרט זה שר ג'ון את הלהיט "Pinball Wizard".

במאי 1975 יצא לאור אלבומו "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy" ("קפטן פנטסטיק והקאובוי החום המלוכלך מעפר"), שנכתב כסיפור אוטוביוגרפי על ימי התחלת הקריירה של ג'ון ("קפטן פנטסטיק") ושותפו הוותיק התמלילן ברני טופין ("הקאובוי החום המלוכלך מעפר"). "קפטן פנטסטיק" הוא האלבום הראשון אי פעם שנכנס מיד עם יציאתו לאור למקום הראשון במצעד הבילבורד 200, תוך שהוא מוכר 1.4 מיליון עותקים במשך ארבעת הימים הראשונים ליציאתו ושהה במקום הראשון במשך שבעה שבועות[10][11]. האלבום נחשב לאחד מאלבומיו הטובים ביותר, הן על ידי מבקרי מוזיקה[12][13], הן על ידי קהל המאזינים של ג'ון[14]. ישנם - ובהם ג'ון עצמו[15] - הרואים בו את אלבומו הטוב ביותר[16]. בריאיון שערך עמו קמרון קרואו ב-2006 אמר ג'ון: "תמיד נהגתי לחשוב שקפטן פנטסטיק היה אלבומי הטוב ביותר, בגלל שהוא לא היה מסחרי בשום דרך...קפטן פנטסטיק נכתב מההתחלה לסוף בסדר רץ, כמעין סיפור על התמודדות עם כישלון - או ניסיון נואש שלא להיות כזה. חיינו את הסיפור[17]". את השיר "Tower of Babel" שמתוך האלבום תיאר המבקר Brian Kachejian כ"מהפנט" והוסיף: "ככל שהשיר מתפתח נהיה מאוד ברור שהמאזין שומע מנגינה ומבנה שיר כל כך מקוריים, עד שהמנגינה נשכחת מהר לאחר ההאזנה הראשונה...בגלל שהמאזינים רגילים לשמוע שירים שהם אותה הגברת בשינוי אדרת, קשה להם לזכור משהו שאותו הם מעולם לא שמעו בעבר...אלטון ג'ון וברני טופין הגדירו את המושג מקוריות במוזיקה הפופולרית בשנות ה-70"[15]. האלבום אף זכה להצלחה מסחרית ובעיני רבים מסמן את סיומה של פסגת הקריירה של ג'ון[18]. בתקליט נכללו הלהיטים "Someone Saved My Life Tonight" ו-"We All Fall in Love Sometimes".

לפני הקלטת האלבום הבא "Rock of the Westies", פוטרו חברי הלהקה הקבועים המתופף נייג'ל אולסון[19] והבסיסט די מאריי. "הסיבה מדוע הוא נתן לנו ללכת, עד כמה שקראתי בעיתונות, הייתה שהוא רצה לשנות כיוון מוזיקלי", אמר אולסון. הפיטורים, לפי אולסון, המשיכו לרדוף את מאריי עד מותו ב-1992 משבץ שנגרם בעקבות טיפול כימותרפי במחלת סרטן העור ממנה סבל[20]: "היינו מאוד קרובים, גרנו בנאשוויל. מספר שבועות לפני מותו של די, ביקרתי אותו. אחד הדברים האחרונים שהוא אמר לי היה, 'נייג', הלוואי שהיו אומרים לנו מה לעזאזל עשינו שפוטרנו. אף פעם לא קיבלנו את הסיפור האמיתי'"[21]. אולסון ומאריי התארחו בכמה מאלבומי שנות ה-80 של ג'ון. אולסון תופף כמה רצועות ב-"Songs from the West Coast" מ-2001 - אז גם חזר ללהקתו של ג'ון. אולסון תופף את כל הרצועות באלבומי האולפן "Peachtree Road" מ-2004, "The Captain and the Kid" מ-2006 ו-"Wonderful Crazy Night" מ-2016.

את סדרת אלבומי האולפן שהוציא ג'ון בחברת התקליטים DJM, חתם האלבום "Rock of the Westies", שהוקלט בקולורדו ויצא לאור באוקטובר 1975. בין השירים הבולטים באלבום: "Island Girl" (שהגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים בארצות הברית ובבריטניה), "I Feel Like a Bullet (In the Gun of Robert Ford)" ו-"Grow Some Funk of Your Own". על אף שהאלבום הגיע לראש מצעדי המכירות של הבילבורד, איכותו המוזיקלית נחשבת ירודה יחסית לאלבומיו הקודמים. נכתב על כך כי קשיים רגשיים והתמכרות לסמים של ג'ון בתקופה זו, לצד החלפת חברי הלהקה ניג'ל אולסון המתופף ודי מאריי הבסיסט, תרמו לירידה באיכות אלבומיו[22]. בשנת 1975 אף ניסה ג'ון להתאבד.

ב-1976 הוציא ג'ון את אלבום ההופעה השני שלו, "Here and There". בשונה מאלבום ההופעה הראשון, בו נתפס ג'ון כמוזיקאי צעיר בעל צליל ייחודי ומקורי, הרי שבאלבום ההופעה השני מוצג ג'ון כזמר גלאם רוק ותיק, הלבוש בתלבושות ראוותניות ומשתולל על הבמה בשעת הנגינה, דבר שנטען כי תפס את מקומה של המוזיקה שלו. האלבום הוקלט בבריטניה (בהופעה בפני המלכה אליזבת השנייה ברויאל פסטיבל הול) ובארצות הברית (בהופעה שהתקיימה במדיסון סקוור גרדן ב-1974). במקור יצא האלבום על גבי תקליט יחיד; בסוף שנות ה-90 יצאה גרסת האלבום הכפול, שהכילה את כל שירי שתי ההופעות. ג'ון אירח מספר אמנים בהופעות אלו, בהם המוזיקאית לזלי דנקן ששרה עם ג'ון את הבלדה "Love Song" בהופעה בבריטניה, והזמר ג'ון לנון שהצטרף למספר שירים בהופעתו הציבורית הגדולה האחרונה (ואחת מהופעותיו האחרונות בכלל) ב-28 בנובמבר 1974 במדיסון סקוור גארדן[23][24][25]. ההופעה גם סימנה ציון דרך אישי עבור לנון, כשאלטון ג'ון אירגן פגישה מאחורי הקלעים בינו ובין רעייתו יוקו אונו בעת שהיו עדיין פרודים, במה שהתברר כשלב בדרך לפיוס ביניהם: "זה היה לפני שחזרנו להיות ביחד, אבל זה כנראה היה שהרגשנו משהו", סיפר לנון ל"רולינג סטון"[26]. שנה לאחר מכן, ביקשו לנון ואונו מאלטון לשמש סנדק לבנם שון[27][28].

המשך הקריירה 1976 - היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 יצא האלבום "Blue Moves", שהיה אלבומו הראשון של ג'ון בחברת התקליטים "רוקט רקורדס", אותה הקים בשותפות עם ברני טופין והמפיק גאס דאדג'ן. אלבום זה היה אלבומו הכפול השני של ג'ון (לאחר "Goodbye Yellow Brick Road"). האלבום קיבל ביקורות שליליות בקרב המבקרים: מבקר רולינג סטון אריאל סווארטלי כתב שהוא "יומרני באופן נואש" וש"מספר השירים הטובים שבו אפילו לא קרוב להצדיק את אורכו הנרחב". סווארטלי ציין לטובה את "Idol" ואת "Shoulder Holster"[29]. בביקורת רטרוספקטיבית, תיאר מבקר AllMusic לינדסיי פלאנר את האלבום כ"עייפות בלתי נמנעת" שבאה לאחר "פרץ היצירתיות העצום" שדחף את ג'ון להוציא את אלבומיו הקודמים. פלאנר ציין את הלהיט היחיד מהאלבום "Sorry Seems to Be the Hardest Word" (שהוא אחד השירים הבודדים בהם ג'ון השתתף בכתיבת המילים, עם טופין), את "Cage the Songbird" המזכיר את חייה של אדית פיאף, את "One Horse Town" ה"רוקי" ואת השיר "Tonight" אותו תיאר כ-"נוקב עד כאב". פלאנר סיכם כי "בעוד 'Blue Moves' לא מגיע לקרסוליים של אלבומים הכרחיים כ-'Tumbleweed Connection' או 'Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy', הרגעים המבריקים שבו מוכיחים שג'ון יכל עדיין להציע יותר מאשר חומר ממוצע"[30].

בסוף שנת 1977 הכריז ג'ון שהוא פורש מהופעות בפני קהל, אך הוא חזר להופיע לאחר שנה (ג'ון הכריז מעל הבמה שהופעה זו תהיה אחרונה גם ב-1976, 1982, 1984, 1986 ו- [31]1989. בנוסף הכריז על פרישה מהקלטות ב־2001[32]; זאת לבד מהפרישה הזמנית שלו ב-1990, לאחר גמילתו מהתמכרויותיו השונות ומהודעת הפרישה מהופעות ב-2018).

בשנת 1978 יצא אלבומו "A Single Man". היה זה אלבומו הראשון בו לא שיתף פעולה עם התמלילן טופין והמפיק דאדג'ן, עימם עבד מראשית דרכו. במקומם החל לעבוד עם התמלילן גארי אוסבורן (עמו עבד עד לאמצע שנות ה-80) ועם קלייב פרנקס, וכן היה שותף בעצמו בהפקה. האלבום "A Single Man" לא קיבל את אהדת הביקורת, ובכל זאת הגיע למעמד תקליט פלטינה בארצות הברית (על ידי RIAA). בלטו בו השירים Shine On Through ,Georgia, It Ain't Gonna Be Easy וכן השיר (האינסטרומנטלי בעיקרו) Song for Guy שהצליח כסינגל באנגליה ונכלל מאז ברוב תקליטי האוסף של הזמר. הרקע לשיר האחרון הוא יוצא דופן: ג'ון כתב בהערות המצורפות לסינגל שביום שבו כתב את השיר, העסיקו אותו מחשבות אובססיביות על המוות. למחרת כתיבת השיר נודע לו על מותו של Guy Burchett, השליח בן ה-17 של חברת התקליטים של ג'ון, בתאונת אופניים ביום הקודם (כלומר באותו יום בו ג'ון כתב את השיר). ג'ון החליט לקרוא את שם השיר "Song for Guy" - לזכרו של גאי. סגנון הדיסקו שהיה פופולרי באותה התקופה, חילחל גם לאלבום זה. על גבי עטיפת האלבום ניצב ג'ון כשהוא לבוש בבגדי ג'נטלמן מהמאה ה-19, ומאחוריו מתנשאת טירה; נטען כי צבעי האפור השולטים בתמונה, לצד שם האלבום, מייצגים את בדידותו של ג'ון בתקופה זו, בה ירדה הפופולריות של המוזיקה שלו.

בשנת 1979 יצא המיני אלבום "The Thom Bell Sessions". לזמן הפרויקט נפרד אלטון מלהקתו הקבועה ועבד עם מפיק וכותב הרית'ם אנד בלוז תום בל. ההקלטות נערכו אמנם בחלק השני של שנת 1977, אך לאחר שהיחסים האישיים בין השניים עלו על שירטון, הופסק הפרויקט לאחר שהוקלטו ששה שירים בלבד. רק שלושה מהשירים שהוקלטו שוחררו במיני-אלבום ב-1979. בשנת 1989 יצא האלבום "The Complete Thom Bell Sessions" שהכיל את כל ששת השירים שהוקלטו. במהלך ההקלטות, יעץ תום בל לג'ון עצות בתחום הקולי ועודד אותו לעשות שימוש ברגיסטר נמוך יותר[33][34]. שלוש הרצועות ששוחררו במיני-אלבום היו: "Three Way Love Affair" ו-"Mama Can't Buy You Love" שנכתבו על ידי אחיינו של תום בל, לירוי בל (שהשתתף בתוכנית The X Factor האמריקנית בעונת 2011-2) וקייסי ג'יימס, ו-"Are You Ready for Love" שנכתב על ידי לירוי בל, תום בל וקייסי ג'יימס. שני השירים האחרונים זכו להצלחה במצעדים. שלוש הרצועות הנוספות ששוחררו באלבום המלא "The Complete Thom Bell Sessions" שיצא ב-1989 היו: Country Love Song שנכתב על ידי ג'וזף ג'פרסון, Nice and Slow שנכתב על ידי אלטון ג'ון וברני טופין ו- Shine on Through שנכתב על ידי אלטון ג'ון והתמלילן גארי אוסבורן. Shine on Through (שכאמור, כמו כל השירים הוקלט ב-1977) הוקלט מחדש בגרסה מקוצרת ויצא באלבום "A Single Man" ב-1978 (לגבי האלבום "The Complete Thom Bell Sessions" יש להעיר כי המיקסים של "Three Way Love Affair", "Mama Can't Buy You Love" ו-"Are You Ready for Love" הינם המיקסים המקוריים של תום בל מ-1977 ולא הרמיקסים של אלטון ג'ון וקליב פרנקס - שהם אלה שהופיעו בסופו של דבר במיני אלבום שיצא ב-1979. הרמיקסים של ג'ון ופרנקס יצאו בהוצאת ה-CD2 של הסינגל של "The Last Song" שיצא ב-[35]1992. ב-2003 יצא רמיקס נוסף של אשלי בידל ל-"Are You Ready for Love").

אלטון ג'ון בהופעה, שנות ה-80

אלבום האולפן ה-13 של ג'ון, "Victim of Love", שיצא לאור ב-1979, היה אלבום דיסקו, שיצא מעט אחרי השיא של פופולריות מוזיקת הדיסקו. האלבום נקטל על ידי הביקורת[36], נכשל במכירות ונחשב לחלש מבין אלבומיו של ג'ון. אלבום זה מאוד יוצא דופן מבין אלבומיו בכך שג'ון לא כתב את השירים ובכך שהוא לא ניגן אלא רק שר. ג'ון לא העלה מופע בעקבות האלבום (וכמעט ולא שר משירי האלבום בהופעותיו, בכלל[37]). בהמשך בחר לצאת לסיבוב הופעות אינטימי, בליווי נגן כלי ההקשה ריי קופר. במופע זה חזר ג'ון לשירים מראשית הקריירה שלו, אותם לא שר מאז ראשית שנות ה-70. הופעה חשובה במהלך סיבוב ההופעות, הייתה ההופעה ההיסטורית בברית המועצות, הופעה ראשונה לאמן מערבי מאחורי מסך הברזל. במהלך מסע הופעות זה, ביקר לראשונה גם בישראל[38].

ב-1980 יצא האלבום "21 at 33", שנקרא כך בשל היותו האלבום ה-21 של ג'ון (כולל אוספים ואלבומי הופעות), אותו הוציא בגיל 33. באלבום זה שב ג'ון לשתף פעולה בחלק מהשירים עם התמלילן ברני טופין, וכן עם הלהקה שליוותה אותו בראשית דרכו. תהליך כתיבת שירי האלבום נעשה באחד מאיי יוון, וההקלטות עצמן נעשו בצרפת בעיר ניס. האלבום זכה לדירוגים טובים יותר מקודמיו במצעדים. באלבום בלטו במיוחד השירים Never Gonna Fall in Love Again (אותו כתב בשיתוף עם תום רובינסון), Sartorial Eloquence, ו- Give Me the Love. באותה השנה הקליט ג'ון גם להיטים עם זמרת הפופ הצרפתייה פראנס גל.

האלבומים הבאים, "The Fox" ‏(1981) ו-"Jump Up!" ‏(1982) היוו המשך ישיר לצליל וליוצרים שליוו את ג'ון באלבומו הקודם. "קפוץ למעלה" כלל גם מספר שירים שהפכו ללהיטים: "Blue Eyes",‏ "Empty Garden (Hey Hey Johnny)" (אותו הקדיש לחברו המנוח ג'ון לנון), ""I Am Your Robot" ו-"All Quiet on the Western Front". האלבום הוא מהאלבומים הראשונים בהם נשמע ג'ון שר בקול עמוק יותר, כפי שנשמע ב-"Blue Eyes" ובמספר שירים נוספים. לאחר 1982, רק "Empty Garden" ו-"Blue Eyes" בוצעו בהופעות באופן קבוע.

בשנת 1983 יצא האלבום "Too Low for Zero", שהוא האלבום שמכר את מספר העותקים הגדול ביותר מבין אלבומי שנות ה-80 של ג'ון (האלבום הוכתר כאלבום פלטינה על ידי איגוד תעשיית ההקלטות האמריקני ה-RIAA) וכן זכה לשבחים ממבקרי המוזיקה. האלבום כלל להיטים בינלאומיים גדולים כמו: "I'm Still Standing", "I Guess That's Why They Call It the Blues", כן בלטו ""Cold as Christmas" ו-"Crystal". חלק משירי האלבום הפכו לקליפים מצליחים מאוד ברשת MTV.

בשנת 1984 יצא האלבום "Breaking Hearts"[39]. המפיק היה כריס תומאס. טכנאית ההקלטות הייתה רנטה בלאול, אותה נשא ג'ון לאשה באותה שנה - נישואים שהסתיימו ב-1988. לכמחצית משירי האלבום, שנחשב מהמוצלחים מבין אלבומי שנות ה-80 של ג'ון, הייתה הצלחה במצעדים. בארצות הברית הגיע התקליט בשנת הוצאתו למעמד תקליט זהב וב-1998 הגיע למעמד תקליט פלטינה[40].

בשנת 1985 יצא האלבום "Ice on Fire"[21]. גאס דאדג'ן חזר להפקה, לראשונה מאז "Blue Moves"(והפיק גם את האלבום הבא). ג'ורג מייקל (אז חלק מהצמד "Wham!") השתתף כזמר ליווי ב"ניקיטה" ובשני שירים נוספים. רוב שירי האלבום נחשבו חלשים, דבר שגרר מטה את הציונים שקיבל האלבום מהמבקרים. עם זאת, מספר שירים בו התעלו מעל השאר: הלהיט Nikita, Cry to Heaven, Shoot Down the Moon והשיר (האינסטרומנטלי בעיקרו) The Man who Never Died, שאותו כתב על ג'ון לנון (שיר זה יצא כ-B-Side במהדורה האנגלית המקורית של האלבום ומצורף כבונוס במהדורה המחודשת שהוציאה חברת Mercury ב-1999, להבדיל מההוצאה של חברת Geffen שבה שיר זה אינו מופיע).

בשנת 1986 יצא האלבום "Leather Jackets". האלבום, שרובו הוקלט באותו סשן הקלטות של "Ice on Fire", הוא האלבום שהכי פחות הצליח במצעדים בקריירה של ג'ון. לראשונה בקריירה שלו, כל השירים באלבום אינם ארוכים מחמש דקות. האלבום קיבל ביקורות מוזיקה גרועות במיוחד[41][42]. לבד מהביקורות הגרועות, ציין ג'ון עצמו (וכן המפיק גאס דאדג'ן) את האלבום כאלבום הכי פחות טוב שלו, תוך שהוא תולה את איכותו הנמוכה, לדבריו, בהתמכרותו לסמים באותה עת. כמו כן, באלבום נכלל השיר שג'ון העריך כגרוע ביותר שכתב: "Heartache All Over the World"[43]. עם זאת, ולמרות דבריו של ג'ון, הדעות בקרב קהל המאזינים שלו חלוקות ויש בהם הסוברים שגם אם אין מדובר באחד מאלבומיו הטובים ביותר ושייתכן שחלק מהשירים סובלים מהפקה מיושנת, הוא לא ראוי לקיתונות הבוז שנשפכו עליו. כך גם הפזמונאי ברני טופין, שסבר כי "יש באלבום מספר שירים טובים"[44]. רוג'ר טיילור וג'ון דיקון מלהקת "קווין" התארחו באלבום וניגנו תופים וגיטרה בס, בהתאמה, ב-"Angeline" (זמר הליווי Alan Carvell היה שותף בהלחנת השיר והלחין את ה"אוו הוו" הנשמעים בפתיחת ובסיום השיר[45]). באלבום נכלל "Slow Rivers"' – דואט עם קליף ריצ'רד וכן "Don't Trust That Woman" - שיתוף פעולה עם הזמרת האמריקנית שר, שכתבה את המלים לשיר (וג'ון את המוזיקה, כרגיל). בקשר לשיר האחרון ישנן מספר נקודות הראויות לציון: בקרדיטים לשיר רשומים שר ו-"Lord Choc Ice" ,"Lady Choc Ice". "Lady Choc Ice" הם וואריציות על שמו של קטע לפסנתר של אלטון ג'ון בשם "Choc Ice Goes Mental"[46] וכאן - כינוי לג'ון עצמו. הרקע למהלך: שר, ששלחה את השיר לג'ון ולעוד שני מלחינים (מבלי שאף אחד ידע על השני) ייעדה את השיר לאלבום שלה. ג'ון, אחרי שהלחין את השיר ושלח לה את הטייפ, נמלך בדעתו ולקח את השיר לאלבום שלו (ולטענתה בראיון, העמיד אותה בפני עובדה). שר דרשה ששמה יופיע ראשון בקרדיט לשיר, לפני המלחין ג'ון. ג'ון הסכים, אך כצעד של מחאה (וליגלוג - על מנת להוציא את העוקץ מדרישתה, כפי שהסביר אחר כך בראיון טלוויזיוני), כינה את עצמו כך[47]. כן בולט הניגוד בין המלים הקשות של השיר, למוזיקה השמחה. המחברת אליזבת רוזנטל מציינת שזו תופעה חוזרת אצל אלטון ג'ון ומביאה דוגמאות כמו "Elderberry Wine" (מתוך האלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player") ודוגמאות נוספות[48]. אין להתבלבל בין השיר של ג'ון לגרסה אחרת שהלחין וביצע Les Dudek למלים של שר, בשנת 1981.

בשנת 1987 יצא אלבום ההופעה "Live in Australia with the Melbourne Symphony Orchestra", שתיעד את ההופעה שהתקיימה ב-14 בדצמבר 1986 לפני קהל של 11,000 איש במרכז הבידור של העיר סידני שבאוסטרליה. על אף שמיתרי הקול שלו היו נגועים במה שתואר לאחר מכן "גידולים לא ממאירים", התקיים המופע כמתוכנן ושודר בשידור חי ברחבי העולם. קולו של ג'ון, כפי שהוקלט באלבום, נשמע שונה באופן משמעותי מקולו בעבר. במופע לווה ג'ון בלהקתו הקבועה וכן בתזמורת הסימפונית של מלבורן, בעיבודים חדשים לשיריו המוכרים. האלבום מתעד את החלק השני של המופע, לאחר ההפסקה, בו הצטרפה התזמורת של מלבורן ללהקתו של ג'ון. באלבום לא נכלל Slow Rivers (מן האלבום Leather Jackets שיצא בשנת ההופעה) - למרות שבוצע עם התזמורת - עקב אילוצים חוזיים. אחד משירי המופע, "נר ברוח", אף נכנס למצעדי הפזמונים ברחבי העולם. לאחר המופע עבר ג'ון ניתוח להסרת הגידולים ממיתרי הקול. הניתוח גרם לשינוי בקולו של ג'ון אך לטענתו הוא דווקא שמח בכך[49].

בשנת 1987 הפיק ג'ון יחד עם שותפו המוזיקלי באותה העת, קליב פרנקס, את אלבומה השני של להקת "בלו", שהדגיש בשמו את תרומתו של ג'ון לאלבום: "The Elton John Years: Another Night Time Flight". שאיפתם של חברי הלהקה הייתה להחיות את הצליל שאפיין את אלבומיו של ג'ון באמצע שנות ה-70. ג'ון השתתף באלבום זה גם בנגינה על קלידים ופסנתר ובקולות רקע. לפרויקט זה הצטרף גם ריי קופר, נגן כלי ההקשה שתרם רבות לצליל שייחד את אלבומיו של ג'ון בשנות ה-70. באותה השנה השתתף ג'ון גם בנגינת פסנתר באלבומו של ג'ורג' האריסון, "ענן 9", וכן בקליפ שליווה את השיר "When We Was Fab", לצד ריי קופר, ג'ף לין, רינגו סטאר ואריק קלפטון שהשתתפו גם הם באלבומו של האריסון.

בשנת 1988 הוציא ג'ון את האלבום "Reg Strikes Back". שם האלבום, "רג' הולם בחזרה" מבטא מאבק של הזמר נגד ביקורות מוזיקה שליליות (השם "רג'" מתייחס לשמו האמיתי של ג'ון: רג'ינלד קנת' דוויט). האלבום לא זכה לשבחי הביקורת, עם זאת בלטו בו הלהיט "I Don't Wanna Go on with You Like That" (מקום שני בבילבורד הוט 100), "A Word in Spanish" והשיר "Mona Lisas and Mad Hatters (Part Two)" שצוין במיוחד לשבח על ידי מבקרי מוזיקה[50][51]. לשיר "I Don't Wanna Go on with You Like That" יצאה, בזמן יציאת הסינגל, גירסת רמיקס 12 אינץ' מורחבת של Shep Pettibone על גבי ויניל. בפורמט תקליטור, הרמיקס נכלל במארז "...To Be Continued" שיצא ב-1990 וכן במהדורה המחודשת של האלבום (בלבד).

בשנת 1989 יצא האלבום "Sleeping with the Past". למרות ביקורות פושרות שקיבל ממבקרי המוזיקה, נחשב האלבום בקרב קהל המאזינים של ג'ון לאלבום מוצלח ואהוב המתחרה עם "Too Low for Zero" מ-1983 על תואר האלבום הטוב ביותר מבין אלבומי שנות ה-80 של ג'ון. כן הצליח האלבום מאוד במכירות: האלבום הוא האלבום הנמכר ביותר מבין אלבומיו של ג'ון במולדתו אנגליה ומכר שם שלוש פעמים פלטינה. ב-1990 הגיע האלבום למעמד פלטינה גם בארצות הברית על ידי - RIAA. כלול בו הלהיט "Sacrifice".

בשנת 1991 יצא "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin", אלבום מחווה לאלטון ג'ון וברני טופין שכלל גרסאות כיסוי ("קאוורים") של אמנים ידועי שם לשיריהם. באלבום השתתפו להקת "המי", ביץ' בויז, פיל קולינס, אריק קלפטון, סטינג, ברוס הורנסבי, שינייד או'קונור, ג'ו קוקר ועוד. שם האלבום, שנלקח מתוך שורה בשיר שמופיע באלבום 21 at 33 מתייחס לכך ששני היוצרים - המלחין ג'ון והפזמונאי טופין - עבדו בחדרים נפרדים וחיברו בין היצירות שלהם בפגישות ביניהם. מהאלבום בלטו במיוחד גרסת הרגאיי המקורית של קייט בוש ולהקתה ל-"Rocket Man", גרסתו של ג'ו קוקר ל-"Sorry Seems to Be the Hardest Word", הפרשנות הנשית שהעניקו חברות ההרכב ווילסון-פיליפס ל"Daniel" וגרסתה של שינייד או'קונור ל-"Sacrifice". ב-2007 בחרו קוראי ה-"Observer Music Monthly" בגרסתה של קייט בוש ל-"Rocket Man" לגרסת הכיסוי הטובה ביותר בכל הזמנים[52] וב-2015 מנו עיתונאי "הטלגרף" הבריטי את גרסתה בין חמישים גרסאות הכיסוי הטובות ביותר בכל הזמנים[53].

ב-1992 יצא אלבומו "The One", שהוקלט כמעט כולו בפריז שבצרפת. אלבום זה היה האלבום הראשון שהוקלט לאחר גמילתו הסופית מבולימיה ומהתמכרויותיו לאלכוהול ולסמים[54]. עטיפת האלבום עוצבה על ידי מעצב האופנה הנודע ג'אני ורסאצ'ה. שירי האלבום השיבו את אלטון ג'ון אל קדמת העשייה ואל ראשי מצעדי הפזמונים, ונכללו בהם הלהיטים "The One",‏ "Runaway Train" (דואט של ג'ון עם המוזיקאי אריק קלפטון), "Emily", "The North" והבלדה "The Last Song". דיוויד גילמור מה"פינק פלויד" התארח באלבום וניגן גיטרה ב-"Understanding Women".

הצלחתו של ג'ון בראשית שנות ה-90, הובילה את חברת התקליטים שבה הקליט בראשית הקריירה שלו, להוציא לראשונה על גבי דיסקים, אלבום כפול המכיל את מיטב ההקלטות שהקליט ג'ון בין השנים 19671975. האלבום "Elton John - Rare Masters" (1992)" כלל תקליטונים, בי-סיידים, הקלטות שיועדו לאלבומים ולא נכללו בהם וכן קטעים ממופע חי בניו יורק בו הופיע לצידו ג'ון לנון בהופעתו האחרונה על הבמה. כמו כן, כולל האלבום את תקליטון הבכורה של ג'ון, היחיד בו כתב את כל המילים בעצמו. כן נכלל בו הפסקול המלא שהוציא ג'ון עבור הסרט "חברים", שיצא ב-1971. בהוצאות המחודשות של אלבומי אלטון ג'ון המוקדמים מופיעים בחלק מהאלבומים מספר שירי בונוס, שנלקחו רובם ככולם מאלבום זה. סך הבונוסים שצורפו לאלבומים המחודשים, מהווה את רובו של האלבום "Rare Masters" (אך ללא הפסקול של "Friends").

ב-1994 חבר ג'ון לחברת וולט דיסני ויצר עם התמלילן סר טים רייס את הפסקול לסרט האנימציה "מלך האריות". הסרט הפך לאחד מסרטי האנימציה הרווחיים בהיסטוריה. פסקול הסרט שכתב הפך לפסקול סרט האנימציה הנמכר ביותר בכל הזמנים, בין השאר בזכות הלהיט "Can You Feel the Love Tonight", אותו שר ג'ון עצמו. ג'ון זכה על לחניו לפסקול במספר רב של פרסים, בהם פרס אוסקר ופרס גלובוס הזהב.

בשנת 1995 יצא אלבומו "Made in England". האלבום הופק על ידי גרג פני ואלטון ג'ון; התפקיד הגדול מהרגיל שנטל ג'ון באולפן גרם להגדרתו כמפיק-במשותף עם פני. האלבום נחשב ל"אלבום להקה" שבו לחברי הלהקה - ובמיוחד לגיטריסט דיווי ג'ונסטון - הייתה השפעה גדולה על הצליל שלו. התארחו בו בין השאר המעבד המוזיקלי ג'ורג' מרטין ונגן כלי ההקשה ריי קופר. ג'ורג' מרטין, שהיה הבעלים של אולפני AIR בלונדון - שם הוקלט האלבום - עיבד את "Latitude" והוסיף קרנות וכלי מיתר. האלבום הגיע למעמד אלבום זהב ופלטינה במספר ממדינות אירופה ולאלבום פלטינה בארצות הברית, לאחר שמכר שם יותר ממיליון עותקים[55]. כן זכה האלבום לביקורות חיוביות במיוחד, כאשר היו מבקרים שאף השוו את האלבום לעבודותיו הטובות ביותר של ג'ון מאמצע שנות השבעים[56]. מבקר הרולינג סטון פיטר גלווין תיאר את האלבום כאלבום טוב, "כזה המראה אמן המחויב מחדש למהות יצירתו"[57]. מבקר הלוס אנג'לס טיימס רוברט הילברן תיאר את רוב שירי האלבום כ"מלהיבים ומצוינים"[58]. משירי האלבום: הלהיט "Believe" (שהיה מועמד לפרס גראמי בשנת 1996 בקטגוריית הביצוע הקולי הטוב ביותר לשיר פופ[59]), "Man" ,"lies", "Blessed" ו-"Belfast".

ג'ון בהופעה, 2008

בשנת 1997, בטקס ההלוויה של ידידתו הנסיכה דיאנה, שנהרגה בתאונת דרכים, חידש ג'ון לזכרה את השיר "נר ברוח" ("Candle in the Wind"). השיר, שנכתב בשנת 1973 והופיע באלבומו "Goodbye Yellow Brick Road", הוקדש במקור למרילין מונרו. בגרסה החדשה שונו המילים (במשותף עם טופין), והעיבוד בוצע על ידי מפיק להקת הביטלס ג'ורג' מרטין. לסינגל צורף השיר "Something About the Way You Look Tonight", שנלקח מאלבומו החדש "The Big Picture", שיצא באותה שנה. הסינגל הפך לסינגל השני הנמכר ביותר בהיסטוריה, עם מכירות של יותר מ-33 מיליון עותקים, וג'ון זכה עבורו בפרס הגראמי. 55 מיליון ליש"ט מתוך רווחי האלבום נתרמו לטובת "קרן דיאנה". "The Big Picture" הצליח מאוד במכירות והגיע למעמד תקליט פלטינה בארצות הברית[60] ובמדינות רבות נוספות. לצד ההצלחה במכירות, נהנה האלבום גם מביקורות מוזיקה חיוביות[61]. משירי האלבום: " Love's Got a Lot to Answer For", "January", "Recover Your Soul", "Wicked Dreams".

בשנת 2000 חבר ג'ון פעם נוספת לחברת דיסני, כדי לחדש את האופרה המפורסמת של ורדי, "אאידה" ולהפוך אותה למחזמר. המחזמר נחל הצלחה רבה וזכה במספר רב של פרסים, בהם פרסי "גראמי" ו"טוני". באותה שנה יצר גם את הפסקול לסרט "הדרך לאל-דוראדו".

בשנת 2001 הוציא ג'ון את האלבום "Songs from the West Coast" שמסמן את תחילת תקופת ה"חזרה לשורשים" שלו: עזיבת השימוש הנרחב בסינתיסייזרים שאפיין אותו בשנות השמונים והתשעים וחזרה להתבססות על נגינת הפסנתר שאפיינה אותו במחצית הראשונה של שנות השבעים. מבין שירי האלבום, ל-"I Want Love" הייתה ההצלחה היחסית הגדולה ביותר במצעדים. סטיבי וונדר התארח באלבום וניגן מפוחית פה וקלאווינט (גרסה מוגברת חשמלית של קלאוויקורד) ב-"Dark Diamond". האלבום התקבל באהדה רבה על ידי המבקרים[62]: "לא, 'Songs from the West Coast' לא יגרום לך לשכוח את 'Tumbleweed Connection', אבל תכופות הוא מזכיר את השיאים האלה מה, שלמען האמת, מספיק" כתב מבקר AllMusic סטפן תומאס ארלווין[63]. משירי האלבום: "Birds" ,The Wasteland" ,"Original Sin" ,"Love Her Like Me". במהלך סיבוב ההופעות של האלבום הכריז ג'ון מעל הבמה שאלבומו זה יהיה האחרון, כיוון שנמאס לו להקליט: "נשבר לי מזה, אני אוהב לנגן ולשיר בשבילכם, אבל אני שונא את תעשיית ההקלטות. עשיתי 40 אלבומים עד היום והגיע הזמן שלי להפסיק"[32]. בטקס פרסי הגראמי באותה שנה ביצע ביחד עם אמינם את להיט ההיפ פופ של אמינם, "סטן". ביום השנה לאסון מגדלי התאומים השתתף ג'ון במופע התרמה שאירגן המוזיקאי פול מקרטני במדיסון סקוור גרדן, ובו שר את שירו "Mona Lisas and Mad Hatters", בהקדשה לעיר ניו יורק.

בשנת 2004 הוציא ג'ון את האלבום "Peachtree Road", שנקרא כך על שם החלק הצפוני של רחוב "Peachtree Street" שבאטלנטה, שם נמצא אחד מבתיו של ג'ון (שג'ון אף התיר לצלמו[64]). כקודמו, זכה האלבום אף הוא בביקורות חיוביות: "הצוות ג'ון-טופין עדיין במשחק", כתב מבקר לוס אנג'לס טיימס רוברט הילברן[65]. אלבום "טוב" ו"מספק", תיאר אותו מבקר AllMusic סטפן תומאס ארלווין, "...המוכיח שהוא חזר לעשות אלבומים רציניים, טובים, המבוססים על שירים ולא על להיטים"[66]. האלבום הוא האלבום היחידי בקריירה של ג'ון אותו הפיק לבדו. משירי האלבום: "Turn the Lights Out When You Leave", "My Elusive Drug", "Too Many Tears", "It's Getting Dark in Here".

ב-2005 הלחין ג'ון את המחזמר "בילי אליוט" שהוצג בווסט אנד. באותה שנה הקליט את השיר "גטו גוספל", בו שילב את קולו של הראפר טופאק, שנרצח ב-1996; גרסה זו הגיעה למקום הראשון במצעדים בבריטניה.

בשנת 2006 הוציא ג'ון את אלבום האולפן ה-28 שלו, "The Captain & the Kid", שהיווה מעין המשך לאלבומו "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy" מ-1975. האלבום הופק במשותף על ידי ג'ון ומאט סטיל וכסינגל ממנו יצא השיר "The Bridge". משירי האלבום: "Tinderbox", "And the House Fell Down" ו- "Just Like Noah's Ark". השיר האחרון ראוי לציון בגלל משתתף מיוחד: המפיק מאט סטיל ציין במהלך ראיון שבמהלך הקלטת השיר ארתור, הקוקר ספנייל האנגלי השחור-לבן של אלטון "נבח באמצע, בגלל ש (נגן כלי ההקשה) ג'ון מהון ניגן קאובל ("פעמון הפרה" – חלק ממערכת תופים)  והקאובל שיגע אותו. אז הוא רץ במהירות לג'ון והתחיל לנבוח עליו בדיוק באמצע הטייק. זה מצחיק, במקרה הוא קלע לקצב ונבח בזמן. אז הקלטתי את זה ולמעשה השארנו אותו שם". ארתור מופיע ברשימת הקרדיטים לאלבום ביחד עם חברי הלהקה, כאחראי על ה-"Woof-bells"[67][68][69]. הנביחות נשמעות באופן ברור בסוף השיר. כמו כן באותה שנה השתתף ג'ון בשירם של להקת הסיזר סיסטרס, "I Don't Feel like Dancing".

באוקטובר 2010 הוציא ג'ון אלבום משותף עם הזמר והמוזיקאי המוערך ליאון ראסל, בשם "The Union"[54]. האלבום, שזכה לביקורות חיוביות[70][71], הגיע למקום השלישי ברשימת 30 האלבומים הטובים לשנת 2013 של מגזין הרולינג סטון[72]. מבקר הרולינג סטון David Fricke שיבח את השירים שכתב ראסל לאלבום, בין השאר את "If It Wasn’t for Bad" (שהיה מועמד לפרס גראמי באותה שנה) ואת שיר האהבה "שובר הלב" "I Should Have Sent Roses"[73]. מבקרת הלוס אנג'לס טיימס אן פאאורס כינתה את האלבום "מקסים" ותיארה את שיתוף הפעולה בין השניים כ"אחד משיתופי הפעולה הטובים, כזה שמוציא אותם מהתבניות של עצמם ומפתיע גם אותם"[74]. בשיר "Gone to Shiloh"משתתף ניל יאנג.

בשנת 2013 הוציא ג'ון את אלבומו The Diving Board[75]. האלבום זכה לשבחים ממבקרי המוזיקה[76], שרבים מהם ראו בו את אחד האלבומים הטובים ביותר של ג'ון בשנים האחרונות וחלקם - אף בקריירה בכלל[77].

בשנת 2016 הוציא ג'ון את האלבום "Wonderful Crazy Night". האלבום זכה לביקורות חיוביות: "חזרה משכנעת לשורשי האמריקנה שלו... עם מלודיות כמו של Claw Hammer המוכיחות שהרגישות הפופית שלו חדה כתמיד", כתב Jon Dennis מהגרדיאן[78]. "יש בגרות ומשקל במוזיקה ובביצועים הקוליים של ג'ון שהופכים את האלבום לאחד הטובים שלו", כתב David Fricke מרולינג סטון[79]. ג'ון פתח את סיבוב ההופעות לאלבום זה עם הופעה בישראל[80]. משירי האלבום: "A Good Heart", "Guilty Pleasure" ,"Claw Hammer" ,"The Open Chord".

בשנת 2017 לקח חלק בסרט "קינגסמן 2: מעגל הזהב" לצידה של האלי ברי.

ב-24 בינואר 2018, ערך ג׳ון מופע מיוחד בשידור ישיר (הנתמך בפורמט מציאות מדומה) בערוץ היוטיוב שלו, בו הוא הכריז על סיבוב ההופעות האחרון שלו. הסיבוב ייערך כ-3 שנים וצפוי להסתיים ב-2021. המופע יקרא ״פרידה- דרך האבנים הצהובות״. ג׳ון ציין כי הסיבה לפרישתו מהבמה לאחר 50 שנות פעילות, היא לבלות זמן איכות עם ילדיו ובעלו. בנוסף הדגיש כי הפרישה מהבמה לא תשפיע על המשך פעילותו המוזיקלית, והוא מצפה לעשייה בשנים הבאות.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך הקריירה שלו נאבק ג'ון בהתמכרויות חוזרות לאלכוהול ולקוקאין, וכן בבולימיה. בראיון ל"טלגרף" הבריטי ב-2010 סיפר ג'ון על הרקע להתמכרותו לסמים: "תמיד הרגשתי כמו אאוטסיידר. ואני חושב שזו הסיבה שהתחלתי עם הסמים, להיות אחד מהחבר'ה". ג'ון המשיך וסיפר שהפעם הראשונה שהתנסה בקוקאין הייתה בהקלטות האלבום "קריבו" בקולורדו, ב-1974, לאחר שראה את המנהל שלו וכמה אנשים לוקחים קוקאין: "...הממ, אני יכול לנסות?", שאל אותם, "...וחשבתי, אני אחד מהבחורים עכשיו". ביולי 1990 נכנס ג'ון לטיפול גמילה שלאחריו לקח הפסקה של שנה מהקלטות ומהופעות[81]. ג'ון אמר שהוא מאמין שמה ששמר אותו בחיים לאורך ההתמכרויות שלו היה מוסר העבודה האכזרי שלו: "עדיין הייתה לי האהבה שלי למוזיקה, עדיין רציתי להופיע. אם לא הייתה לי, כנראה הייתי יושב בבית, לוקח הר של קוקאין ומקבל התקף לב"[54].

ג'ון, שהתלבושות הססגוניות והראוותניות שלבש הפכו לאחד מסימני ההכר שלו, תלה אותם ביחסו הקפדני והנוקשה של אביו, סטנלי דוויט, שלא הרשה לבנו אפילו לנעול נעלי "האש פאפיס". בסביבות 1988, אחרי צאת אלבומו "Reg Strikes Back", התחייב ג'ון שלעולם לא יחזור לסגנון הלבוש ההוא: "אתה מגיע לנקודה, אחרי 20 שנה, שאתה הופך לפרודיה של עצמך", אמר[38]. מראיונות שהתקיימו במהלך השנים עולה מטען קשה שהתקיים בג'ון כלפי אביו, כאשר הוא חש שאביו לא אהב אותו והעדיף את משפחתו החדשה - אותה הקים לאחר גירושיו מאמו של ג'ון, על פניו: "העברתי את החיים בניסיון להוכיח לו שהייתי הצלחה. הוא מת כבר שנים ואני עדיין מנסה להוכיח את הנקודה הזאת. זה נשאר איתך". אמו החורגת של ג'ון ואחיו למחצה, לעומת זאת, דחו את הדברים לחלוטין (ונתנו כדוגמה, בין השאר, את הפסנתר שאביו קנה לו)[82].

בסוף שנות ה-60 התארס ג'ון עם לינדה וודרו, מזכירה, אך הם לא נישאו; פרשייה זו היוותה השראה לשיר "Someone Saved My Life Tonight". ב-1976 ג'ון יצא מהארון בראיון בו טען כי הוא ביסקסואל. ב-1984 נישא לטכנאית ההקלטות הגרמנייה רנטה בלואל. מאוחר יותר אמר ג'ון לחבר שהמחזה של רנטה יורדת במעבר בין הכיסאות בכנסיית סט. מארקס ליד סידני, שם נישאו, היה המחזה היפה ביותר שראה מעודו[83][84]. לאחר גירושיהם ב-1988, הצהיר ג'ון בראיון כי הוא הומוסקסואל. מאז 1993 הוא בן-זוגו של הפרסומאי ויוצר הסרטים דייוויד פורניש; ב-2005 השניים נישאו בטקס אזרחי[85]. ארתור, הקוקר ספנייל השחור-לבן האהוב של ג'ון שימש "שושבין" במהלך הטקס[67][69]. ב-2010 נולד להם בן מאם פונדקאית. בינואר 2013 נולד להם בן שני מאותה אם פונדקאית. השניים נישאו ב-21 בדצמבר 2014. ג'ון פעיל חברתית בנושאים הקשורים לזכויות להט"ב.

לג'ון היה נתק ארוך שנים עם אמו שילה פרברדר (שמה מנישואיה השניים) שנגרם לאחר שג'ון, לטענתה, תבע ממנה לנתק קשר עם אנשים קרובים אליה שעבדו עמו בעבר, והיא סירבה ואף תקפה את דיוויד פורניש במלים קשות. טענות אמו היו שפורניש גרם לסילוקם של אנשים ותיקים ונאמנים מהמעגל הקרוב של ג'ון (כולל היא עצמה). ג'ון מצידו הודה (בראיון אחר ל"רולינג סטון") בסילוקם של אנשים רבים מהמעגל הקרוב אליו, אך גיבה את פורניש באופן מוחלט בטענה שהאנשים שסולקו "הרוויחו כמויות עצומות של כסף, אבל לא נתנו כלום בתמורה"[86]. פרברדר אמרה שהיא לא מתחרטת על שעמדה מול בנה: "אני לא הטיפוס ששולטים בו, או אומרים לו מה לעשות"[87]. טענות מהסוג שהעלתה אמו של ג'ון הועלו גם על ידי מקורות אחרים[88]. ג'ון ואמו התפייסו בשנים האחרונות לחייה[89].

במאי 2016 פירסמו כלי תקשורת אנגליים כי לדיוויד פורניש היה רומן עם שני גברים במהלך הקשר שלו עם ג'ון - בידיעתו של ג'ון; נטען כי היחסים בין ג'ון ופורניש היו פתוחים מלכתחילה. ג'ון ופורניש פנו לבית המשפט העליון האנגלי שנתן צו האוסר לפרסם את שמותיהם של ג'ון ופורניש, בהקשר לפרשה, בתקשורת האנגלית והסקוטית. הצו גרם באנגליה לסערה של ממש הנוגעת לחופש הביטוי: כלי התקשורת האנגליים טענו שמדובר ב"פארסה" ו"אבסורד", מאחר שבכל העולם מותר לדווח על הפרשה ושצווים מסוג זה הם כלים בידיהם של בעלי כסף וכוח, שעושים שימוש בעוצמה שבידיהם כדי להסתיר מידע מהציבור[90][91].

בתחילת שנות ה-90, לאחר מות חבריו, המוזיקאי פרדי מרקורי והנער ראיין ווייט בעקבות מחלת האיידס, הצטרף ג'ון לקרנות שונות העוסקות באיידס, והשתמש בדמותו הציבורית לגיוס כספי תרומות ולהעלאת המודעות למחלה. ב-2009 ניסה ג'ון לאמץ ילד אוקראיני בן שנה מבית יתומים של ילדי איידס, אך הוא נדחה בשל גילו ומצבו הזוגי. ג'ון ופורניש הודיעו שימשיכו לתמוך כלכלית בילד ובאחיו, וייצאו לקמפיין נגד החוק האוקראיני.

ג'ון משמש כסנדק לעשרה ילדים לפחות, בהם שון לנון, ילדיהם של דייוויד בקהאם ואשתו ויקטוריה, ובנה של אליזבת הארלי.

מאמצע שנות השבעים שימש ג'ון כחבר הנהלה, יו"ר ונשיא כבוד של מועדון הכדורגל ווטפורד שבאנגליה, עד שפרש בנובמבר 2011, לאחר חילוקי דעות עם חברי הנהלת המועדון.

הופעות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1979 הופיע ג'ון לראשונה בישראל, בהיכל התרבות בתל אביב ובבנייני האומה בירושלים[92]. הוא הופיע בליווי נגן כלי ההקשה ריי קופר (ללא מלווים נוספים). במפגש עם עיתונאים, דיבר ג'ון בחום רב על הקהל הישראלי[93].

ב-1993, במהלך מסע ההופעות לאלבום "The One", חזר ג'ון והופיע בישראל. ביקורו בישראל לווה בשערוריה לאחר שנמלט בחזרה ללונדון למשך יממה לאחר שחש מאוים על ידי התקשורת הישראלית, והוא שב לישראל, לאחר שכנוע האמרגן הישראלי, רק בסמוך לתחילת המופע, שהתקיים בפארק הירקון[94][95]. ג'ון פתח את המופע עם השיר "The Bitch Is Back"[96]. הפגיעה בקהל הישראלי הכעיסה את הנשיא עזר ויצמן שהגיב ואמר: "את אלטון ג'ון אפשר להחליף, את עם ישראל לא. שיחזור לאן שהוא רוצה, מי צריך אותו"[97].

ביוני 2010 הגיע ג'ון בפעם השלישית לישראל, והופיע באצטדיון רמת גן[98][99]. ההופעה התקיימה דווקא בתקופה בה היה גל ביטולי הופעות בישראל של אמנים בינלאומיים, שנבעו מהתנגדות האמנים למדיניות הישראלית בסכסוך הישראלי-ערבי.

ב-26 במאי 2016 ביקר ג'ון בפעם הרביעית בישראל והופיע לעיני כ-40,000 צופים בפארק הירקון בהופעה שפתחה את סיבוב ההופעות "Wonderful Crazy Night Tour".[100][101][80]. במהלך ההופעה אמר הזמר: "אנחנו מאוד שמחים לחזור לישראל...זוהי ההופעה הראשונה בסיבוב ההופעות הזה, ולא יכולנו לבקש קהל טוב יותר לנגן מולו, או מקום טוב יותר".

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי אולפן

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלטון ג'ון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ List of Billboard Hot 100 chart achievements and milestones - Wikipedia, en.m.wikipedia.org (באנגלית)
  2. ^ David Quantick, מקור המאזכר את כשרונו המלודי והמלים לשיריו כמרכיבים בהצלחתו, BBC, ‏2012
  3. ^ נגינתו על הפסנתר - פירוט, Classicfm
  4. ^ Kim Willsher, Honky Chateau - הטירה הצרפתית בה הוקלט, The Guardian, ‏4.8.2013
  5. ^ Chris Roberts, BBC Album Review, BBC, ‏2010
  6. ^ John Landau, Rolling Stone Review, Rolling Stone Arcieve, ‏17.8.1972
  7. ^ Stephen Thomas Erlewine, the most focused and accomplished set of songs Elton John and Bernie Taupin ever wrote., AllMusic, ללחוץ AllMusic Review
  8. ^ Stephen Thomas Erlewine, ביקורת AllMusic לאלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player", AllMusic
  9. ^ Stephen Holden, ביקורת Rolling Stone ל-"Don't shoot me i'm only the piano player", Rolling Stone, ‏March 15, 1973
  10. ^ Joseph Murrells, The Book of Golden Discs, Barrie & Jenkins, שניה, מאוירת, 1978, ISBN 0-214-20480-4
  11. ^ כתבה בבילבורד לקראת צאת מהדורת הדלוקס של "קפטן פנטסטיק", בילבורד, ‏2005
  12. ^ Stephen Thomas Erlewine, Captain Fantastic - ביקורת Allmusic, Allmusic
  13. ^ Jon Landau, "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy" - אחד מאלבומיו הטובים ביותר, Rolling Stone, ‏July 17, 1975
  14. ^ קוראי המגזין "רולינג סטון" בוחרים את עשרת האלבומים הטובים ביותר של אלטון ג'ון, Rolling Stone, ‏September 18, 2013
  15. ^ 15.0 15.1 Brian kachejian, אלטון ג'ון: Captain Fantastic אלבומי הטוב ביותר - ציטוט מריאיון שערך עמו ב-2006 Cameron Crowe, Classical Rock History, ‏April 7, 2015
  16. ^ Chris Roberts, ביקורת BBC ל"Captain Fanrastic and the Brown Dirt Cowboy", BBC, ‏2010
  17. ^ ראיון שערך עמו קמרון קרואו ב-2006, ‏נובמבר 2006
  18. ^ Peter Galvin, Elton John hit his artistic peak with Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy, Rolling Stone, רקע תמציתי לקריירה של ג'ון - ניתן כפתיחה לביקורת על האלבום "Made in England", ‏February 2, 1998
  19. ^ 10 עובדות על המתופף נייג'ל אולסון, eltonjohn.com
  20. ^ מות הבסיסט די מאריי ב-1992, thedeadrockstarsclub.com
  21. ^ 21.0 21.1 Jeff Giles, 30 שנים ל-"Ice on Fire ", ultimateclassicrock, ‏4 בנובמבר 2015
  22. ^ אלכסיס פטרידיס, אלטון ג'ון סוף סוף מצליח להנות מהקריירה, באתר הארץ, 15 ביוני 2012
  23. ^ הופעותיו האחרונות של לנון: הופעתו הגדולה האחרונה עם ג'ון ב-1974 והופעתו האחרונה בכלל ב-1975, open culture, ההופעה עם אלטון ג'ון מוזכרת אחרי התמונה הרביעית, ‏2017
  24. ^ צ'אק ארנולד, לנון בהופעתו עם אלטון ג'ון במדיסון סקוור גארדן, nypost, ‏October 18, 2018
  25. ^ תמונה מההופעה של ג'ון לנון ואלטון ג'ון, pinterest
  26. ^ ג'ון לנון בראיון ל"רולינג סטון"
  27. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 155, ISBN 0-275-95698-9
  28. ^ ג'ון לנון ורעייתו הפרודים נפגשים בהופעה המשותפת במדיסון סקוור גארדן, People, ‏1982
  29. ^ Ariel Swartley, ביקורת "רולינג סטון" ל-"Blue Moves" (שלילית), רולינג סטון, ‏December 30, 1976
  30. ^ Lindsay Planer, ביקורת AllMusic ל-"Blue Moves", AllMusic, ‏February 2012
  31. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 84, ISBN 0-275-95698-9
  32. ^ 32.0 32.1 מרב יודילביץ', ג'ון מודיע על פרישה -2001, ynet, ‏2001
  33. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 7-8, ISBN 0-275-95698-9
  34. ^ Elizabeth Rosenthal, His Song: The Musical Journey of Elton John, Billboard Books, 2001
  35. ^ הרימקסים של אלטון ג'ון וקליב פרנקס שהופיעו ב-1979 במיני אלבום The Thom Bell Sessions
  36. ^ Lindsay Planer, ביקורת allmusic ל- Victim of Love, Allmusic
  37. ^ רשימות ביצועים חיים של אלטון ג'ון לפי אלבום
  38. ^ 38.0 38.1 Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 23, ISBN 0-275-95698-9
  39. ^ Jeff Giles, 30 שנים ל-"Breaking Hearts", Ultimate Classic Rock, ‏June 29, 2014
  40. ^ נתוני ה-RIAA על מכירות האלבום "Breaking Hearts" בארה"ב, RIAA
  41. ^ Lindasy Planer, ביקורת AllMusic ל-"Leather Jackets", AllMusic
  42. ^ JON MATSUMOTO, ביקורת לוס אנג'לס טיימס ל-"Leather Jackets", Los Angeles Times, ‏December 30, 1986
  43. ^ Uncut Magazine, September 2001 "Elton – The Magnificent Showman", page 46
  44. ^ Andy Greene, ראיון עם ברני טופין ב"רולינג סטון", Rolling Stone, בתשובה לשאלה החמישית מהסוף, ‏September 26, 2013
  45. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 5, ISBN 0-275-95698-9
  46. ^ Lady/Lord Choc Ice - כינוי לג'ון עצמו בקרדיטים לשיר "Don't Trust that Woman", discogs
  47. ^ Tom Stanton, Claude Bernardin, Rocket Man: Elton John From A-Z, Praeger, 1996, עמ' 17
  48. ^ Elizabeth Rosenthal, His song: the musical journey of Elton John, Billboard Books, 2004, עמ' 54, 60, 70, 74, 516, 520
  49. ^ Jeff Giles, אלטון ג'ון: הייתי מאושר מהשינוי שחל בקולי בעקבות הניתוח במיתרי הקול, classicrockmusic
  50. ^ Stephen Holden, Mona lisa Part 2 - "brightest moment of the album", ניו-יורק טיימס, ‏17 ביולי 1988
  51. ^ Paul Grein, מונה ליסה חלק 2 - "השיר המסקרן ביותר באלבום", Los Angeles Times, ‏3 ביולי 1988
  52. ^ Dorian Lynskey, קוראי ה"אובזרבר" בחרו בגרסת קייט בוש ל-"Rocket Man" לגרסת הכיסוי הטובה ביותר בכל הזמנים, The Guardian, ‏25 באוגוסט 2014
  53. ^ כתבי ה"טלגרף", גירסת הכיסוי של קייט בוש אחת מחמישים הטובות בכל הזמנים, הטלגרף, ‏31.7.15
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 מיק בראון, ראיון ב"טלגרף" לרגל צאת האלבום המשותף עם ליאון ראסל "The Union", טלגרף, ‏25 באוקטובר 2010
  55. ^ נתוני מכירות של האלבום בארה"ב, RIAA, כדי לראות את הנתון יש ללחוץ על More Details
  56. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 148-149, ISBN 0-275-95698-9
  57. ^ Peter Galvin, Made In England Rolling Stone review, Rolling Stone, ‏February 2,1998
  58. ^ Robert Hilburn, Made in England ביקורת L.A .Times, Los Angeles Times, ‏March 19, 1995
  59. ^ Believe - מועמדות לגראמי בקטגורית הביצוע הקולי הטוב לשיר פופ, Los Angeles Times, ‏January 05, 1996
  60. ^ פלטינה בארצות הברית ל-"The Big Picture", RIAA
  61. ^ Stephen Thomas Erlewine, ביקורת allmusic לאלבום "The Big Picture", Allmusic
  62. ^ David Quantick, ביקורת bbc ל- Songs from the West Coast, bbc
  63. ^ Stephen Thomas Erlewine, ביקורת AllMusic ל-Songs from the West Coast, AllMusic
  64. ^ צילומים מביתו של אלטון ג'ון באטלנטה, Architectural Digest, כדי לצפות בתמונות יש להגיע ל-View Slideshaw בהמשך הכתבה וללחוץ עליו או על התמונה
  65. ^ Robert Hillburn, ביקורת לוס אנג'לס טיימס ל-"Peachtree Road", Latimes, ‏14 בנובמבר 2004
  66. ^ Stephen Thomas Erlewine, Peachtree Road - AllMusic Critic, AllMusic
  67. ^ 67.0 67.1 כלב הקוקר ספנייל של אלטון, ארתור, ברשימת הקרדיטים ל"הקפטן והילד", Rolling Stone
  68. ^ קרוליין ווסטברוק, אלטון ג'ון מספר שכלבו האהוב ארתור מת בגיל 14, ‏3 במרץ 2018
  69. ^ 69.0 69.1 בובי וויטמן, כלבו האהוב ו'שושבינו' של אלטון ג'ון, ארתור, מת בגיל 14, DailyMail, ‏3 במרץ 2018
  70. ^ ניב הדס, ביקורת "הארץ" ל-"The Union", הארץ, ‏30 בנובמבר, 2010
  71. ^ אלקסיס פטרידיס, ביקורת ה"גארדיאן" ל"The Union", The Guardian, ‏21 באוקטובר, 2010
  72. ^ רולינג סטון, האלבום "The union" - מקום השלישי ברשימת האלבומים הטובים לשנת 2013 של ה"רולינג סטון", ‏14 בדצמבר 2013
  73. ^ David Fricke, ביקורת ה"רולינג סטון" ל-"The Union", ‏13 באוקטובר, 2010
  74. ^ אן פאוארס, ביקורת ה"לוס אנג'לס טיימס" ל-"The Union", ‏19 באוקטובר, 2010
  75. ^ עמית קוטלר, החדש של אלטון ג'ון: בחיי, הוא טוב כמו פעם, באתר ynet, 15 בספטמבר 2013
  76. ^ Alan Light, ביקורת רולינג סטון ל-"The Diving Board", Rolling Stone, ‏September 13, 2013
  77. ^ Andy Gill, ביקורת אלבום, The Independet, ‏13 בספטמבר 2013
  78. ^ Jon Dennis, ביקורת הגרדיאן ל'"Wonderful Crazy Night", הגרדיאן, ‏4 בפברואר 2016
  79. ^ David Fricke, ביקורת "רולינג סטון" לאלבום "Wonderful Crazy Night", Rolling Stone, ‏5 בפברואר 2016
  80. ^ 80.0 80.1 דוד רוזנטל‏, פנומן: אלטון ג'ון הפך את פארק הירקון בתל אביב למקום טוב יותר, באתר וואלה! NEWS‏, 27 במאי 2016
  81. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 1-2, ISBN 0-275-95698-9
  82. ^ ג'ני ג'ונסטון, טענות אלטון ג'ון כלפי אביו והכחשות אחיו למחצה, DailyMail, ‏13 בנובמבר 2015
  83. ^ Caroline Boucher, רנטה בלואל בחתונתם - "המחזה היפה ביותר שראה מעולם", The Observer, ‏12 בנובמבר 2006
  84. ^ תמונה מחתונתו עם רנטה בלואל בסידני, 1984, Pinterest
  85. ^ סוכנויות הידיעותאלטון ג'ון ובן זוגו התחתנו בטקס אזרחי, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2005
  86. ^ סטיבן רודריק, ראיון ל"רולינג סטון" באתר "ישראל היום", ישראל היום, ‏25 במרץ 2016
  87. ^ אמו של ג'ון, שילה פיירברדר בראיון ל"טלגרף" הבריטי, טלגרף, ‏מרץ 2015
  88. ^ Richard White, טענות לגבי בידודו של ג'ון על ידי פורניש, news.com.au, ‏23 בדצמבר 2015
  89. ^ הפיוס עם אמו, וואלה!, ‏7 בדצמבר 2017
  90. ^ Chris Jancelewicz, פרשיית המין של ג'ון ופורניש והצו של בית המשפט האנגלי, Global News, ‏אפריל 2016
  91. ^ הסערה סביב צו בית המשפט באנגלי בנוגע לפרשיית המין, National Post
  92. ^ יוסי חרסונסקיאלטון ג'ון נדהם מהתגובה הסוערת של הירושלמים, מעריב, 3 במאי 1979
  93. ^ רז שכניק, אלטון ג'ון יופיע בישראל, ynet, ‏3.12.15
  94. ^ אור ברנע ואילת יגיל, אלטון ג'ון נמלט מישראל בביקורו השני ב-1993, ‏27.7.2008
  95. ^ אלטון ג'ון נמלט מהארץ בביקורו השני, ישראל היום
  96. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, 1996, עמ' 48
  97. ^ שי להב, הנשיא ויצמן: מי צריך את אלטון ג'ון?, ‏28.10.2005
  98. ^ טל לוין, עכבר העיר אונליין, אלטון ג'ון בהופעה: עם פסנתר גדול ובלי הרבה הפתעות, באתר הארץ, 18 ביוני 2010
  99. ^ עינב שיף‏, השיר שלנו - ביקורת ההופעה של אלטון ג'ון בישראל, באתר וואלה! NEWS‏, 18 ביוני 2010
  100. ^ עידו כהן, ביקורת ההופעה ב-2016, הארץ, ‏27 במאי 2016
  101. ^ עמי פרידמן, אלטון ג'ון: 'תודה תל אביב, אין קהל טוב יותר', באתר ynet, 26 במאי 2016