אליהו בית צורי

אליהו בית צורי
	אליהו בית צורי
לידה	10 בפברואר 1922; תל אביב, המנדט הבריטי
הוצאה להורג	22 במרץ 1945 (בגיל 23); ח' בניסן ה'תש"ה; קהיר, ממלכת מצרים
מקום קבורה	בית הקברות הצבאי בהר הרצל
השתייכות	לח"י

אֵלִיָּהוּ בֵּית צוּרִי (10 בפברואר 1922 - 22 במרץ 1945) היה לוחם לח"י, מעולי הגרדום.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו בית צורי נולד בתל אביב לאסתר ומשה. למד בגימנסיה "בלפור" בתל אביב. דרך ידידו עוזי אורנן הכיר את אחיו של עוזי, המשורר יונתן רטוש, והושפע מדעותיו. בשנת 1940 החל ללמוד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, אך הפסיק לימודיו עקב חוסר יכולת לממנם. למד מדידות והחל לעסוק בכך במשרד פרטי בתל אביב. בשנת 1937 הצטרף לאצ"ל, ובעת הפילוג באצ"ל, בשנת 1940, עבר ללח"י והשתתף בפעולותיו.

ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – רצח הלורד מוין

יחד עם לוחם לח"י נוסף, אליהו חכים, השתתף בית צורי בהתנקשות ששמה קץ לחיי הלורד מוין, השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, שמקום מושבו היה בקהיר. שני המתנקשים ירו בלורד מוין בעת שהיה במכוניתו והרגוהו. הם נתפסו בעת שנמלטו באופניים ממקום ההתנקשות, הועמדו לדין בפני בית דין צבאי מצרי, נדונו לעונש מוות והוצאו להורג בקהיר ב-22 במרץ 1945 בעודם שרים את "התקווה".

אליהו בית צורי אמר במשפטו: "אלפים מבני עמי טבעו בים של דם ודמעות. אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם על אנייתו. הבריטי עמד על הסיפון והסתכל בשוויון נפש כיצד בני עמי טובעים. ואם אחדים מהם הצליחו להגיע לחופי המולדת, הוא - הבריטי - דחף אותם חזרה הימה שיטבעו וירדו לתהומות... ולנו, היושבים במולדת, הרואים כל זאת, לא נשאר אלא - להיכנע או ללחום. החלטנו להילחם."

חכים ובית צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב-22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר,^[1] שהכיר את השניים ושלח אותם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית צורי לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. במהלך האירוע נפתחו ארונותיהם של השניים והתגלה כי גופותיהם נותרו ללא פגע למעלה מ-30 שנים. גאולה כהן סיפרה בראיון ברדיו ב-7 באפריל 2014:

"שמיר הלך כמה עשרות מטרים עד אליהם. הלכתי אחריו במרחק מסוים. לא נתנו לנו להתקרב יחד איתו. הארונות הונחו על הקרקע עם משמר חיילים. הוא הגיע לגופות והחל טקס פתיחת הארונות. זה היה רגע מצמרר. אף אחד לא ידע מה נמצא בתוך הארונות. זה היה מצמרר לעילא ולעילא כי כשהורידו את הכסות מהפנים התברר שמשקיפים אלינו שני אנשים צעירים ויפים ללא קמט בפניהם, כאילו נולדו מחדש".^[2]

על שמו נקראו רחובות באחדות מערי ישראל (ירושלים, באר שבע, תל אביב - יפו, וזכרון יעקב).