אליהו ריקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אליהו ריקה
ERikaAbdulNasser.jpg
ריקה מימין בצילום משותף עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר
לידה 12 אפריל 1930 (בן 89)
דמשק, סוריה
עלה לישראל 1944
השתייכות Palmach.jpg  פלמ"ח
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
חיל הים הישראליחיל הים הישראלי חיל הים הישראלי
Mossad seal.svg  המוסד
תקופת שירות 19481970
דרגה רב-סרן רב-סרן
תפקידים צבאיים

מסתערב
חבלן ימי
קצין מודיעין ימי

איש ביון בארץ אויב - בכינוי "ח'ליל סידקי"
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
עיטורים
עיטור לוחמי המדינה  עיטור לוחמי המדינה
אות העטלף על רקע אדום. מציין לוחם בשייטת 13 שביצע פעולה קרבית בנמל אויב במלחמה.

אליהו ריקה (נולד ב-12 באפריל 1930, בדמשק, סוריה המנדטורית) הוא איש קהילת המודיעין הישראלית, יליד דמשק, מסתערב לפני קום המדינה, חבלן ימי שתקף יחידי כלי שיט בנמל אויב במלחמת העצמאות ופעל זמן ארוך כסוכן חשאי ישראלי במדינות ערב. לאחר שחרורו מצה"ל כתב ספרים על נושאי ביון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחאדה ריקה, אביו של אליהו, עם חברת החסד שהקים בדמשק, 1936

ריקה נולד בשנת 1930 בדמשק בירת סוריה כילד רביעי לשחאדה ונזירה ריקה. שחאדה היה מכובד בקהילה היהודית בדמשק והקים מפעל צדקה "חסד ואמת", שמשימתו הייתה לוודא קבורה מכובדת לנצרכים ולשמור על כבוד הקהילה היהודית. הסופר יהודה בורלא, ששהה בדמשק כשליח לאחר מלחמת העולם הראשונה, פגש בשחאדה ריקה ותיאר אותו בספרו "נשים".[1] כאדם מכובד ומוביל בקהילה. בגיל הינקות התייתם ריקה מאמו ובגיל 7 בערך התייתם מאביו.

אחרי פטירת האב היה מצבה הכלכלי של המשפחה קשה. שתי אחיותיו של ריקה, עמליה ורחל, עלמות בנות פחות מעשרים שנה, עבדו כמורות ופרנסו את אליהו ואת אחיו יוסף - הגדול ממנו בשנתיים וחצי. ריקה למד בבית הספר "אליאנס" בדמשק עד הגיעו לגיל 14. בשנת 1944 עלה לארץ ישראל במסגרת עלייה ב' דרך אצבע הגליל.

בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם בואו לארץ ישראל הצטרף ריקה לקבוצה של נערים ונערות יוצאי סוריה בקיבוץ שפיים, שם למד ועבד כשנתיים. במשך זמן שהותו בקיבוץ הוא מילא תפקידים של: מזכיר חברת הנוער אליה השתייך, מזכיר הסניף המקומי של תנועת הנוער העובד והלומד ותפקיד ביטחוני סמוי במסגרת הגדנ"ע.

חוף שפיים נמצא אז באזור יישובים עבריים ומרוחק מסיורים בריטיים. דבר שאפשר פעולות העפלה ליליות דיסקרטיות. בשנת 1945 הגיעו מספר אניות המעפילים, אחת בכל פעם, אל מול חוף הים שליד הקיבוץ. ריקה וחבריו השתתפו בקבלת המעפילים שנחתו בחוף שפיים:

  • 19 בספטמבר 1945 – אניית המעפילים "פייטרו א'" הורידה בחוף שפיים 168 מעפילים ולקחה עימה לאיטליה, כ-50 גדעונים אנשי פלי"ם, שליחי סוכנות ואנשי המוסד לעליה ב'
  • 1 באוקטובר 1945 – 73 מעפילי "נתן ב'" ירדו בחוף שפיים.
  • 26 באוקטובר 1945 – אניית המעפילים "פייטרו ב'". הורידה 174 מעפילים בחוף שפיים.
  • 23 בנובמבר 1945 – אניית המעפילים "ברל כצנלסון" הורידה 200 מעפילים מיוון בחוף שפיים. הספינה נתפסה עם יתרת המעפילים ואנשי פלי"ם.

במהלך ה"שבת השחורה", ב-29 ביוני 1946, עקב ריקה מעל מגדל המים על תנועת החיילים הבריטים שהטילו מצור על הקיבוץ.

משסיים את לימודיו בקיבוץ שפיים שהה ריקה חודשים אחדים בעיר בת-ים ולקראת סוף שנת 1946 הצטרף לאחיו יוסף בקבוצת הכשרה בקיבוץ אפיקים. גם בקבוצה זו מילא ריקה תפקידים שונים.

גיוס לפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר הצטרפותו לקבוצת ההכשרה באפיקים, התגייס עם כל חבריו לפלמ"ח. מתכונת השירות הייתה שבועיים עבודה בקיבוץ אפיקים ושבועיים אימונים צבאיים בפלמ"ח.

במהלך שנת 1947 נשלח לשרת במחלקה הערבית של הפלמ"ח. המחלקה עסקה בפעילות מודיעינית ומבצעית בקרב האוכלוסייה הערבית. חבריה היו בני עדות המזרח וידעו את השפה הערבית. הם ידעו להתחזות לערבים מוסלמים ובגלל התחזותם זו ניתן להם הכינוי "מסתערבים". אליהו ריקה למד להתחזות לערבי מוסלמי וביחד עם קבוצתו נדד במקומות שונים. ה"מסתערבים", שנקראו בפלמ"ח "מחלקת השחר", הוכשרו למלא משימות בקרב היישוב הערבי בארץ. משימות אלה היו קצרות ולא מסוכנות במיוחד.

פגיעה באונייה איגריס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע דוד

במהלך מלחמת העצמאות השתנה אופי המשימות והותאם לצורכי המלחמה. המחלקה הקימה בסיסים בסוריה ובלבנון. אליהו ריקה ועוד חבר מהמחלקה סופחו ל"יחידה לחבלה ימית" על מנת שיוכשרו למלא משימות בארץ אויב גם בתחום הימי. מפקד היחידה היה יוסף דרור.

כבר בעת לימודיו בקיבוץ שפיים, ששכן בקרבת חוף ים, לימד ריקה את עצמו לשחות בשיטות שהמציא. ביחידת החבלה הימית הוא למד מהר את צורת השחייה בטלפיים מעל ומתחת לפני המים. על בסיס זה כאשר נכנס ליחידה קיבל הדרכה גם מהדר קמחי ודב שפיר וכך כושר השחייה שלו השתפר.

היכטה החמושה "Grille" (שהפכה ל"איגריס") בימי שירותה את הנאצים, 1939

בנמל ביירות אותרה מטרה לחבלה ימית. הייתה זו אנייה תוצרת גרמניה בשם "איגריס", בעבר בשם "Grille", שנבנתה לצורכי הצי הגרמני ושימשה גם כיאכטה של היטלר. עם סיום מלחמת העולם השנייה פורקה האנייה מנשקה, וסוחר לבנוני רכש אותה והעבירה לביירות. לפי הידיעות עמד הבעלים הלבנוני למכור אותה לחיל הים המצרי. חיל הים הישראלי היה מעוניין להקדים ולטבע את ה"איגריס" לפני שתחומש ותצטרף לכוחות האויב.

הוכנו שני מוקשים, כל אחד מהם במשקל חמישה קילוגרמים של חומר נפץ רב עוצמה. לפי צילומי אוויר שמראים את האנייה במקום עגינתה, קבע יוסף דרור את מסלול השחייה ואת המקומות בתחתיתה בהם יש להצמיד את מוקשי העלוקה. אליהו ריקה, בהיותו צולל ומסתערב, נבחר לבצע את החבלה לבדו.

עם תום ההכנות בתחום הימי נפגש ריקה עם מפקד יחידתו שמריהו גוטמן ועוזרו שמעון סומך. הוא תודרך והצטייד בכל הנחוץ לו בתחום הלבוש, התיעוד והכספים שיאפשרו לו להסתדר בעצמו בביירות במקרה ויישאר בגפו עקב שיבוש בתוכנית.

יום ביצוע המשימה נקבע ל-29 בנובמבר 1948 במקרה גם יום השנה להחלטת החלוקה. הספינה המובילה הייתה אח"י פלמ"ח (מ-19) בפיקודו של שלמה אראל. ספינה נוספת של חיל הים איבטחה את הפעולה. באמצע הלילה מול חופי ביירות הורדה סירת משוטים והנחיתה את ריקה בחוף, למפגש עם חבריו מהמסתערבים (יצחק שושן, יעקובה כהן, שאול כרמלי וג'מאל גמליאלי) שהסיעו אותו במכוניתם אל אזור נמל ביירות. אחד מהם הוביל אותו לנקודת החוף ממנה נראתה ספינת המטרה במקום עגינתה כשהיא מוארת היטב.

רגעים לפני הירידה למים התברר לריקה שבאחד המוקשים שהביא איתו חסר מנגנון הפיצוץ המבוקר. במוקש נשאר רק המנגנון "נגד הורדה". ריקה החליט להדביק וקיווה שהמוקש יתפוצץ כאשר יתנתק מדפנות האונייה. ריקה שחה לאונייה, הצמיד לתחתיתה את שני המוקשים, ושב אל נקודת החוף ממנה ירד. המסתערבים העבירו אותו חזרה למפגש עם סירת חיל הים.

מנגנון הפיצוץ לפי הזמן לא פעל, אך נראה שמנגנוני מניעת ההורדה של המוקשים פעלו היטב. כשבועיים לאחר ההדבקה אירע פיצוץ בתחתית אניית המטרה. המים חדרו לאנייה והיא עמדה בסכנת טביעה. להבה בגובה שלושים מטרים עלתה ממנה והחוקרים המקומיים סברו שצוללת ירתה עליה טורפדו. צוות האנייה והמהנדסים הגרמנים שעליה הצילו אותה. כעבור זמן מה התפוצץ המוקש השני והאנייה, שכבר הייתה פגועה ניזוקה קשה ויצאה מכלל פעולה.

הכשרה ימית והכנה לשליחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר "מבצע דוד" שב אליהו ריקה ליחידתו. המחלקה הערבית של הפלמ"ח הועברה לצה"ל וכונתה "ש.מ. 18", אך ריקה לא התנתק מחיל הים. כ"מסתערב" העתיד להשתקע במצרים, המדינה הערבית בעלת הצי המלחמתי המשמעותי ביותר, הוא נועד בין השאר לייצג את חיל הים בארץ זו ולספק מידע הנוגע לחיל הים המצרי. לשם כך עבר, במהלך שנת 1949, סדרת הכשרה על ידי אנשי חיל הים: חיים רפאלי, אסקימו ואחרים, אשר לימדו והכשירו אותו בנושאים שונים בתחום הימי.

לקבלת ניסיון ימי הצטרף ריקה, בתחילת פברואר 1949, כימאי בצוות אניית המשא האיטלקית "אסקונה" בעת שהייתה בנמל חיפה. בתעודת הימאי נרשם כ"ריימונד מולאר", ממוצא צרפתי. האנייה הפליגה לטריאסט ועברה בדרכה סערה קשה. לאחר תקופת הסתגלות קצרה התגבר ריקה על מחלת הים וחזר לו התיאבון, מאז הרגיש טוב בכל מצבי הים. האנייה חזרה כעבור חודש לנמל חיפה וריקה ירד ממנה.

באיטליה רכש ריקה מצלמה, וכשחזר לארץ הוכשר במהלך שנת 1949 בחיל המודיעין במקצוע הצילום. הוא למד לצלם מסמכים, לפתח ולהשתמש בכל אביזרי הצילום, מתוך כוונה לבנות לו כיסוי של צלם עיתונות. בבניית הכיסוי עסק יעקב נמרודי, שסיפק רקע כמתמחה בחנותו של צלם אמיתי. כדי להרחיב את סיפור הכיסוי כפליט פלסטיני "נבנתה" לו כתובת מגורים ביפו נוסף על זו שבחיפה.

שליחות בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

היעד היה להגיע למצרים והשיטה שנבחרה הייתה דרך לבנון. ב-13 בפברואר 1950 יצא ריקה, עם חברו אלי שעיו ומפקד פלוגת השחר שמריהו גוטמן, שוב על גבי ספינת חיל הים "אח"י פלמ"ח" והפעם בפיקודו של יוסף יריב, "השן החולצת", למפגש עם שלוחת היחידה בחוף ביירות. ריקה הצטייד בתעודת זהות ודרכון, מתקופת המנדט הבריטי, על שם "חליל סידקי" יליד חיפה, מתוך כוונה שלאחר תקופת התבססות יעבור מלבנון למצרים.

ריקה השתקע במקום חודשים אחדים, שכר מגורים אצל משפחה לבנונית וסידר לעצמו תעודת פליט פלסטיני המאפשרת ישיבת קבע בלבנון, כחלק מבניית סיפור הכיסוי כאילו נמצא בלבנון מ-1948. חלק חשוב בסיפור היה להציג מקור תעסוקה אמין. ההצעות השונות שהעלה דרשו גם השקעה שלא הייתה בידיו, והן נפסלו על ידי מפקדת היחידה. לבסוף הסתדר ריקה כצלם עיתונות ונעשה צלם רשמי של כתב העת "אל-הדאיא". ההישג המרשים שהושג בתקופה קצרה הביא לכך שקיבל הצעה לעבוד עבור שירותי הביטחון הלבנוניים בדמשק, אך ריקה החליט להימנע מקרבה יתרה לשירותי הביטחון.

ירדן הייתה המדינה היחידה שנתנה אזרחות לפלסטינים. באמצעות אדם שבבעלותו הייתה סוכנות נסיעות בביירות והיו לו הקשרים המתאימים, הושג אחרי עמל רב ודחיות רבות (בחודש אפריל 1950) דרכון ירדני על שם חליל סידקי בתוקף לחמש שנים. לאחר דרישות נוספות הוחזר הדרכון הפלשתינאי ה"מקורי" שלא היה בתוקף.

בסיוע בעל חברת נסיעות התערה ריקה בחברת הבונים החופשים. ריקה שקל את הסיכון של חשיפה עצמית, אך גם נתוני כניסה למקומות נוספים. עם הדרכון הירדני החדש יצא לירדן, שם פנה לקונסוליה המצרית בבקשה לאשרת כניסה. במקום יומיים כמתוכנן הוחזר הדרכון רק כעבור חודש ימים אך ללא אשרה. היחסים בין ירדן למצרים נהיו מתוחים, והמצרים הפסיקו להוציא אשרות לירדנים ממוצא פלסטיני. נראה כי ההמלצות שקיבל העלו אצל המצרים חשש שהוא קשור לשירותי הביון הירדנים.[2]

בביקורו בעיר טריפולי שבלבנון, לבדיקת הנמל והחופים, 1951

התארכות שהייתו בירדן הביאה לכך שריקה נשאר ללא מזומנים, וכאשר חזר ללבנון התברר לו כי זכותו להישאר בלבנון היא רק לשבועיים, כתייר. ריקה המשיך בעסקי הצילום ופעל להשגת דרכון לבנוני. בין היתר טרח על בניית רצף צילומים של חוף ביירות. משימות נוספות היו חקר בתי הזיקוק בטריפולי וכן בית חרושת לחומרים כימיים ששכן לחוף הים. תוך כך עלה הרעיון לקנות סירת מנוע שתאפשר לו גישה חופשית וניידות. הצורך בסירת מנוע קיבלה חיזוק כאשר מפגש עם ספינת חיל הים שנקבע בדרום ביירות כמעט ונגמר באסון עקב חוסר ניסיון ואי היצמדות לנוהלים.

חזרה בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהשכנים העלו חשדות על אחד החברים שהוא סוכן ישראלי, החליט מפקד היחידה אריה פינס לחסל את בסיס המסתערבים בלבנון. בחודש יולי 1950 הוחזרו ריקה וכל אנשי החוליה מביירות בסירתו של נאמן מודיעין דרך צור לנהריה.

בארץ הועסק ריקה במסגרת אגף המודיעין. בתחילה עבר קורס קציני קשר גדודיים. מאחר שתפקיד קצין קשר ליחידות המיוחדות לא התממש ביקש להשתחרר מצה"ל. ראש אמ"ן בנימין ג'יבלי דרש מריקה להישאר ושלח אותו לקורס קציני חיל רגלים, ולאחר שעלה במשקל עבר גם קורס צניחה. בסוף שנת 1952 הסיק ריקה ששירותיו אינם נדרשים והחליט להשתחרר מצה"ל.

בחיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו ריקה רוכש ניסיון ימי על גשר הפריגטה אח"י מבטח (ק-28) בהפלגה לאיי קאבו ורדה וטולון, דצמבר 1952

פגישה אקראית עם מכריו ממודיעין חיל הים סא"ל חיים רפאלי וסרן אהרון ספקטור שינתה את תוכניותיו של ריקה. אנשי המודיעין הימי זכרו את ריקה מהביצוע המוצלח של "מבצע דוד" וגם העריכו מאוד את צילומי החופים מלבנון ששלח במשך התקופה ששהה בלבנון. הם ביקשו את העברתו של ריקה אל המודיעין הימי. בעקבות פגישה זו עבר ריקה בסוף שנת 1952 לשרת ביחידת המודיעין של חיל הים תחת פיקודו של רפאלי. התוכנית הייתה שיצטרף לקורס חובלים לאחר שיתר החניכים יעברו את שלב קורס קציני רגלים המקוצר. ריקה הוגדר כקצין מתמחה ביחידת המודיעין ולא נשלח לקורס חובלים.

בין 15 בדצמבר 1952 ל-15 ינואר 1953 צורף ריקה לצוות הפריגטה אח"י מבטח (ק-28) לאיי קאבו ורדה שבאוקיינוס האטלנטי. בדרך חזרה נקלעה הספינה לסערה קשה במפרץ ליון. בעת הביקור בנמל טולון נתן ריקה הסברים לעיתונאים תחת השם "אליהו יפה".

המעבר לחיל הים העלה על הפרק תוכנית ישנה שיזם ריקה בעבר. לפי התוכנית הוא ירכוש ספינת משא קטנה שהוא יהיה בעליה וקברניטה. הספינה תפליג תחת דגל ערבי, צוותה יהיה ישראלי בתחפושת, והיא תבצע פעילות מודיעינית ומבצעית בארצות ערביות שתפקוד. התוכנית חייבה את חיל הים לשתף את יחידת המודיעין "131" השולטת על הפעילות המודיעינית והמבצעית שצה"ל מקיים בארצות חוץ. לקשר עם יחידה 131 נבחר השם "בנימין סהר". לצורך התפקיד חזר ריקה ללמוד ולרכוש ידע בנושאי ניווט ספינה וחבלה ימית.

התבססות בדרום אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרום אמריקה התבססו קהילות מיוצאי ארצות ערב וגם פליטים פלסטינים נקלטו כתושבים. האזור נראה כעמדת זינוק טובה ואפשרות לבניית סיפור כיסוי. ריקה למד ספרדית בקורס מזורז בבית הספר לשפות "ברליץ" בתל אביב. תוך כך רכש יחס של חוסר אמון לאגף המודיעין וקיבל את הכפיפות ל-131 כהכרח. הוא ידע שעליו לחשוב ולתכנן בעצמו כל פרט מדרכו.[3] דרכונו הירדני והכסף למחיה לשלושה חודשים הוסלקו במזודתו. הדבר חייב אותו לשמור עליה בלא הפסקה וגרם לריקה טרדה רבה.

ב-26 יוני 1954 יצא בהפלגה מחיפה לנאפולי. באיטליה קיבל דרכון צרפתי על שם "ז'וזף גואטה". לימים נחרד ריקה לדעת, ששם המשפחה "גואטה" נמצא בשימוש רק אצל משפחות ממוצא יהודי.[4] היה בכך פגם בהצגת המוצא הערבי. ב-6 ביולי 1954 עלה בנמל גנואה על אניית הנוסעים "מרקו פולו", ואחרי הפלגה של 32 יום הגיע לנמל ולפראיזו בצ'ילה. ההחלטה על הפלגה באנייה נעשתה מסיבה כספית, שכן כרטיס הטיסה היה עולה יותר. ריקה סלד מכך ששמו פורסם בכתובים בחוברת ההפלגה שחולקה לנוסעים. צלם האונייה פרסם את תמונתו ובמהלך ההפלגה הכירוהו מקרוב חלק מהנוסעים. לימים יידרש להמציא סיפור כיסוי נוסף כאשר יפגוש אותם. ב-6 באוגוסט 1954 ירד בנמל ולפראיזו בדרכו ליעדו סנטיאגו דה צ'ילה. בניגוד לתדרוך אגף המודיעין לא הייתה לאנשי הקשר בצ'ילה אפשרות לסדר דרכון, אך הם השיגו ויזה לארגנטינה בדרכון הצרפתי. ב-14 בספטמבר 1954 טס ריקה בשמו הצרפתי "ז'וזף גואטה" לבואנוס איירס בארגנטינה.

התיאום של אגף המודיעין לא פעל. ריקה ביוזמתו ובכוחותיו דילג בין צ'ילה, ארגנטינה ופרגוואי. בסופו של דבר הוא השיג תעודת זהות ארגנטינית כפליט פלסטיני הנמצא זמן רב במקום.

בחיל המודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארח נכבד מצרי בקברט "לידו" פריז

בשנת 1956 היה ריקה מוכן לפעילות ביון. רעיון הספינה שתשוט בדגל ערבי בוטל. ריקה נשלח למצרים מטעם אגף המודיעין על מנת למלא משימות בעלות חשיבות לאומית למדינת ישראל. המעמד שקנה לו הציב אותו ברמה גבוהה ליד מקבלי ההחלטות בצד המצרי.

משימת חבלה במתקני תחנת השידור תוכננה ובוטלה. ריקה נדרש לגלות האם המצרים סומכים על השתתפות ברית המועצות במקרה של מלחמה בין מצרים לישראל. תוך תקופה קצרה הביא תשובה שלילית לשאלה הזאת.

בשנת 1957 הועבר ריקה רשמית מחיל הים לחיל המודיעין ונמנה עם יחידת המודיעין "131" שעם הזמן החליפה את מספרה למספר אחר. ראשי המודיעין – אלוף יהושפט הרכבי ואלוף-משנה יובל נאמן – היו בעלי הסמכות להטיל על ריקה משימות ביון. בשלב מסוים עברה סמכות זו לראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, איסר הראל.

במוסד למודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישת עסקים עם נכבד מצרי ואישיות אירופית

בשנת 1961, עקב חוסר אמון במפקד היחידה בחיל המודיעין, החליט ריקה לפרוש מהמודיעין ומצה"ל לחיים אזרחיים. ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, איסר הראל הציע לו לעבור לשרת במסגרת "המוסד" וריקה הסכים. בשנת 1963 התפטר איסר הראל ובמקומו בא אלוף (מיל') מאיר עמית, אשר הכניס שינויים שחייבו קשר מחודש עם אגף המודיעין. השינויים השפיעו על עבודתו של ריקה ונעשו ללא ידיעתו מתוך הנחה שיתנגד להם. כאשר גילה את הדבר באמצע שנת 1964 איבד את שארית האמון שהייתה לו כלפי מפעיליו ודרש לסיים את עבודתו כסוכן חשאי. הדבר אושר וחיסול מעמדו בדרום אמריקה נעשה על יד ריקה בצורה שלא תעורר שאלות רבות.

עם שובו ארצה המשיך אליהו ריקה לשרת באגף המודיעין עד שנת 1970, בשנה זו פרש לגמלאות. המשיך בשירות מילואים, בתפקידים שונים, עד שנת 1979 שאז שוחרר מצה"ל בדרגת רב-סרן.

משפחה וחיים אזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריקה נישא בשנת 1969 למטילדה מבית אלפנדרי לזוג נולד בן ושמו יואב. בילדותו אובחן יואב כחולה במחלה ממארת וקיבל הקרנות וטיפולים קשים. האבחון התברר כשגוי והטיפול האגרסיבי נתן אותותיו. יואב התנדב לשירות צבאי ושירת במדור ביטחון בחיל הים. עיקר מאמציו של ריקה היו בתחום הטיפול הרפואי לבן. בתקופה זאת כתב ספרים ועסק מספר שנים כמורה ואיש ביטחון במשרד החינוך.

ספרים שחיבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מבצע גן העדן - ספר מתח בדיוני, אנשי השירות החשאי מונעים מזימה סובייטית, הוצאת תמוז 1986.
  • פרפר השחר - סיפור אישי מתקופת מלחמת העצמאות ואחריה, הוצאת יוריקאל 1987.
  • פריצת דרך - מתאר התבססות כאיש ביון בדרום אמריקה, בשנים 1954–1956, הוצאה לאור של משרד הביטחון, 1991.
  • בסוריה ארץ מולדתי - ילדות המחבר בדמשק, עד לעלייתו ארצה בשנת 1944.
  • מציל הצללים – ספר לכל הגילים, תעלומות שמגיעות לפתרונן על ידי המושיע המופיע בסופן.
    • הספר באנגלית בהוצאת AMAZON מציל הצללים The Shadowed Lifesaver לקריאה בצורה אלקטרונית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב בן יוסף, קומנדו באלכסנדריה, א.ל. הוצאה מיוחדת, 1974, ע' 118–127.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה בורלא, נשים, הוצאת מסדה, "שחאדה רקיב"
  2. ^ פרפר השחר, עמ' 118
  3. ^ "פריצת דרך", עמ' 24
  4. ^ אברהם אריאל ספר השמות, משרד הביטחון ההוצאה לאור, עמ' 130