אליהו ששון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אליהו ששון
Eliahu sasson.jpeg
תאריך לידה 2 בפברואר 1902
תאריך פטירה 8 באוקטובר 1978 (בגיל 76)
ממשלות 10, 11, 12, 13, 14
כנסות 6, 7
סיעה המערך, עבודה
תפקידים בולטים

אליהו ששון (נולד ב-2 בפברואר 1902, כ"ה בשבט ה'תרס"ב8 באוקטובר 1978, ז' בתשרי ה'תשל"ט) היה דיפלומט ואיש ציבור ישראלי. כיהן כראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית (1933–1948), מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ (1948–1950), ציר בטורקיה (1950–1952), שגריר באיטליה (1953–1960) ובשווייץ (1960–1961), חבר הכנסות השישית והשביעית מטעם המערך (נובמבר 1965–ינואר 1974) ושר הדואר (נובמבר 1961–ינואר 1967) והמשטרה (ינואר 1967–דצמבר 1969) בממשלת ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ששון נולד ב-1902 בעיר דמשק שבסוריה (אז באימפריה העות'מאנית). למד בבית ספר כי"ח בדמשק וסיים את לימודיו באוניברסיטת סן-ז'וזף בביירות. בנעוריו, החל בשנת 1918, פעל במסגרת התנועה הלאומית הסורית ועבד כעורך בעיתון ערבי בשם "אל חייאת". במקביל עסק בפעילות ציונית, והנהיג מאבקים של בני הדור הצעיר בדמשק לתת גוון עברי-ציוני לוועד הקהילה היהודית ובתי הספר שלה. הוא כתב מאמרים רבים בנושא זה לעיתונים עבריים שפורסמו בארץ ישראל כגון דואר היום. בשנים 1919–1920 היה מעורב בהקמה ועריכת עיתון בשם "אלשרק" (המזרח), עיתון ציוני בערבית שיצא לאור בדמשק לתקופה קצרה.[1]

בשנת 1920 עלה ששון לארץ ישראל. בארץ עבד כפועל, ובמקביל עסק בפעילות ציבורית כמרצה לענייני המזרח התיכון, אשר הביאה אותו לעסוק בנושא מטעם הסוכנות היהודית. בין השנים 19331948 עמד בראש המחלקה הערבית של הסוכנות, מטעמה ערך פגישות וסיורים עם מנהיגים ערביים. כמו כן עסק באיסוף מודיעין, ובין השאר גייס במצרים את יולנדה הארמר, עיתונאית יהודייה ילידת אלכסנדריה, שביצעה משימות ריגול עבור הסוכנות. עם קום המדינה מונה למנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ. קודם לכן היה חבר במשלחת שליד האומות המאוחדות (1947–1948). ב-1948 וב-1949 היה חבר במשלחות ישראל לשיחות להשגת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם מצרים ועם לבנון. לאחר מכן היה חבר במשלחת לוועידת לוזאן, ובהמשך עמד בראש המשלחת (1949).

במשרד החוץ שימש ראש המשרד המיוחד בפריז לקשר עם הערבים, ציר ישראל בטורקיה (19501952), שגריר ישראל באיטליה (19531960) ושגריר ישראל בשווייץ (1960–1961).

בשנת 1961 שב ארצה על מנת להצטרף לממשלתו של דוד בן-גוריון כשר הדואר. בתפקיד זה החזיק גם תחת ממשלת לוי אשכול עד שנת 1967, עת מונה לשר המשטרה. כשר המשטרה כיהן עד סוף שנת 1969, תחת לוי אשכול וגולדה מאיר. במהלך שנות כהונתו בממשלה נבחר גם כחבר כנסת וכיהן בכנסת השישית ובכנסת השביעית.

כשר הדואר התנגד להמלצות ועדה בראשות צבי דינשטיין שהמליצה להעביר את שירותי הטלפוניה בישראל לידי חברה אשר בשלב ראשון יהיו מניותיה בידי הממשלה, בגלל דאגה לעובדים ועל כן ההמלצות לא יושמו.[2]

ב-1970 התריע כי סיפוח הגדה המערבית במצב הדמוגרפי דאז, יהפוך את ישראל למדינה דו-לאומית.[3]

ששון נפטר באוקטובר 1978 בתום מחלה קשה שריתקה אותו למיטתו במשך מספר שנים ואילצה אותו לפרוש מתפקידו כשר המשטרה. נקבר בהר המנוחות בהלוויה שבה לקחו חלק אלפים.[4]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1921 ועד מותו היה נשוי לג'וליה (יעל) לבית זגול-לוי. השניים הורים לשלוש בנות ובן.
בתו רינה נישאה לרפאל לוי, שכיהן כממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים.[5]
בנו משה ששון היה דיפלומט, שכיהן בין היתר כשגריר באיטליה ובוותיקן וכשגריר במצרים.
בתו מרגלית נישאה ליחזקאל (חיקי) כספי והייתה חברה בקיבוץ הסוללים. בתו אורה נישאה לאביעד יפה, דיפלומט וחבר הכנסת.

ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בדרך אל השלום: אגרות ושיחות, תל אביב: עם עובד בשיתוף עם החברה האמריקאית ישראלית למו"לות, תשל"ח-1978.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליהו ששון בוויקישיתוף

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Yaron Harel, "Ha-Mizrah/al-Sharq: A Zionist Newspaper in Damascus during the Reign of Faysal in 1920", Middle Eastern Studies, 50:1 (2014), 129-143.
  2. ^ הומלץ למסור משק הטלפונים לחברה ציבורית, מעריב, 28 בינואר 1964
  3. ^ אליהו ששון, הערבי בשטחים אינו רק בן-אדם, דבר, 26 במרץ 1970
  4. ^ אליהו ששון – למנוחות, דבר, 10 באוקטובר 1978.
  5. ^ יהושע ביצורהאיש שבילה כמחצית מחייו במשרדי הממונה על המחוז, מעריב, 9 בנובמבר 1986.
  6. ^ ביקורת: אליהו אילתספר חדש: בניין גשרים לעולם הערבי, דבר, 11 בספטמבר 1978.