אליזבת וורצל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליזבת וורצל
Elizabeth Wurtzel
Elizabeth Wurtzel BBF 2010 Shankbone.jpg
לידה 31 ביולי 1967
ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 בינואר 2020 (בגיל 52)
מנהטן, ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Elizabeth Lee Wurtzel עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת הפעילות ? – 7 בינואר 2020 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אליזבת וורצלאנגלית: Elizabeth Wurtzel;‏ 31 ביולי 19677 בינואר 2020) הייתה סופרת, עיתונאית ועורכת דין אמריקאית, מחברת הספר דור הפרוזאק.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וורצל נולדה בשנת 1967 בניו יורק למשפחה יהודית. הוריה התגרשו כשהייתה בת שנתיים[1].

בשנת 2016 גילתה וורצל כי הצלם בוב אדלמן, שהיה ידיד קרוב של המשפחה, הוא אביה הביולוגי. וורצל גילתה עובדה זו מעט לאחר מותו של אדלמן[1].

בילדותה למדה בבית הספר היהודי היוקרתי "רמז" במנהטן[2].

התמודדותה עם דיכאון החלה בשנות ההתבגרות המוקדמות, בגיל 11 עברה ניסיון אובדני ראשון, והתמודדה עם פגיעה עצמית[3].

למדה לתואר ראשון בספרות השוואתית באוניברסיטת הרווארד. במהלך לימודיה בהרווארד עבדה ככתבת במספר עיתונים, וזכתה בפרס לעיתונאות סטודנטים של "רולינג סטון"[4].

למדה משפטים באוניברסיטת ייל[5] ועברה את מבחני לשכת עורכי הדין של מדינת ניו יורק בשנת 2010[6].

בשנת 2015 חשפה כי היא מתמודדת עם סרטן השד[7] ופרסמה מספר כתבות אודות התמודדותה עם המחלה.

נפטרה בינואר 2020 מסיבוך של מחלת הסרטן, והיא בת 52[8].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתונאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך לימודיה באוניברסיטת הרווארד החלה לכתוב בעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה וכן בעיתון "The Dallas Morning News".

לאחר סיום לימודיה עברה להתגורר בגריניץ' וילג' ועבדה ככתבת ומבקרת מוזיקה בעיתונים "ניו יורקר" ו-"ניו יורק מגזין"[4].

לאורך השנים פרסמה כתבות בעיתונים שונים ובהם "וול סטריט ג'ורנל", הגרדיאן[9] ו"אל"[10].

וורצל (מימין) עם הסופרים קתרין הריסון ודרין שטראוס בפאנל בפסטיבל הספרים של ברוקלין, 2010

כתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר הביכורים של וורצל, "דור הפרוזק" (Prozac Nation) יצא לאור בשנת 1994 כשהייתה בת 27. זהו רומן אוטוביוגרפי שבו מתארת וורצל את התמודדותה עם דיכאון ואת הטיפול בתרופה נוגדת הדיכאון פרוזק.

הספר תורגם לעברית בשנת 2002[11].

בצאתו היו המבקרים חלוקים בדעתם לגבי הספר, היו ששיבחו את כתיבתה וכן השוו אותה ליוצרים אחרים כגון סילביה פלאת', בוב דילן וג'ואן דידיון[3], והיו מבקרים שכינו את כתיבתה מלאה ברחמים עצמיים ומרוכזת בעצמה[12][13].

בשנת 1998 יצא לאור ספרה השני, "כלבה: בשבחן של נשים בעייתיות" (Bitch: In Praise of Difficult Women). בספר עוסקת וורצל בסוגיות בפמיניזם וחברה ומתייחסת לנשים שאינן פועלות לפי תכתיבים מקובלים. בין הנשים שבהן מתמקדת וורצל בספרה נכללות הילרי קלינטון, אליזבת טיילור, איימי פישר, מרגו המינגוויי וניקול בראון סימפסון[14]. הספר זכה לתגובות מעורבות ממבקרים[15].

הממואר הבא שכתבה וורצל הוא "עוד, עכשיו, שוב" (More, Now, Again) משנת 2001. בספר זה מתמקדת וורצל בהתמכרותה לסמים, בעיקר ריטלין. היא מתארת כיצד החלה להשתמש בריטלין במרשם במהלך כתיבת ספרה השני, והשימוש התגלגל עד מהרה להתמכרות. בהמשך מתואר תהליך הגמילה מסמים אותו עברה[16].

ספרה הבא של וורצל, משנת 2004, "The Secret of Life: Common sense Advice for Uncommon Women" (בתרגום חופשי- סוד החיים: עצות לנשים לא שגרתיות). בספר חולקת וורצל עצות לחיים מספקים ועוסקת בנושאים כגון התמודדות עם ביקורת, זוגיות והתמכרויות.

בשנת 2008 פרסמה כתבה על הסופר דייוויד פוסטר וולאס, לאחר התאבדותו[17]. בכתבה תיארה את היכרותה הקצרה עם הסופר והתייחסה לדיכאון ממנו סבל.

קיימות השערות כי סיפורו של וואלאס "הנפש הדיכאונית" (The Depressed Person) נכתב בהשארת וורצל ומתאר את דמותה[18][19].

בשנת 2012 תבעה ההוצאה לאור "פינגווין" את וורצל, בדרישה שתחזיר מקדמה בגובה כ-33,000 דולרים ששולמה לה לצורך כתיבת ספר כחלק מהסכם שנתחם עם ההוצאה. לפי ההסכם, וורצל הייתה אמורה לסיים את כתיבת הספר בנושא התמודדות עם דיכאון, בהיקף של כ-250 עמודים, עד שנת 2004. וורצל לא השלימה את הספר ולא השיבה את כספי המקדמה[20]. התביעה נדחתה בשנת 2013.

בשנת 2015 יצא לאור ספרה "Creatocracy: How the Constitution Invented Hollywood" שבו היא מתמקדת בנושאים בקניין רוחני ותרבות אמריקאית.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Prozac Nation: Young and Depressed in America: A Memoir”, 1994”
  • Bitch: In Praise of Difficult Women", 1998"
  • "More, Now, Again: A Memoir of Addiction", 2001
  • The Secret of Life: Common sense Advice for Uncommon Women", 2004"
  • "Creatocracy: How the Constitution Invented Hollywood", 2015

תורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליזבת וורצל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Alex Clark, Elizabeth Wurtzel obituary, The Guardian, ‏2020
  2. ^ Elizabeth Wurtzel, Penn Publishing
  3. ^ 1 2 Michiko Kakutani, The Examined Life Is Not Worth Living Either, New York Times, ‏1994
  4. ^ 1 2 Elizabeth Wurtzel - Biography, Jew Age
  5. ^ Sarah J. Hodd, From Prozac Nation to Yale Law School? Elizabeth Wurtzel's Unlikely Journey, abc news
  6. ^ Passing February 2010 (W-Z), The New York State Board of Law Examiners
  7. ^ Elizabeth Wurtzel, And Now This: Author Elizabeth Wurtzel Reckons with Breast Cancer, Vice, ‏2015
  8. ^ EJ Dickson, Elizabeth Wurtzel, Author of ‘Prozac Nation,’ Dead at 52, Rolling Stone, ‏2020
  9. ^ Elizabeth Wurtzel Articles, The Guardian
  10. ^ Elizabeth Wurtzel, Failure To Launch: When Beauty Fades, Elle, ‏2009
  11. ^ 1 2 דור הפרוזק/ אליזבת וורצל, הספרייה הלאומית
  12. ^ Kathleen Craugwell, Prozac Memoirs, Los Angeles Times, ‏2000
  13. ^ Erica L. Werner, Prozac Nation: Elizabeth Wurtzel's Unofficial Guide to Whining, The Harvard Crimson, ‏1994
  14. ^ In praise of difficult women, The Irish Times, ‏1998
  15. ^ Karen Lehrman, I Am Woman, Hear Me Whine, The New York Times Archive, ‏1998
  16. ^ Margaret Gunning, Unmeasured Words, January Magazine, ‏2002
  17. ^ Beyond the Trouble, More Trouble, New York Magazine, ‏2008
  18. ^ Bran Nicol, The ghosts of Elizabeth Wurtzel and David Foster Wallace: Depression, Sincerity, Hauntology, Comparative American Studies An International Journal, 2021
  19. ^ Lindsay Beyerstein, The Best Thing Elizabeth Wurtzel Has Written About Depression, In These Times, ‏2013
  20. ^ Alison Flood, Penguin sues authors over 'failing to deliver books', The Guardian, ‏2012