אליזבת לופטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליזבת לופטוס
Elizabeth F. Loftus
לידה 16 באוקטובר 1944 (בת 79)
לוס אנג'לס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Elizabeth Fishman עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פסיכולוגיה, false memory עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים קליפורניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט פטריק סאפס עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
פרסים והוקרה
  • פרס ג'ון מדוקס (2016)
  • עמית החברה המלכותית של אדינבורו (2005)
  • פרס עמית ג'יימס מקין קטל (1997)
  • פרס האגודה האמריקאית לקידום המדע לחופש ואחריות במדע (2010)
  • פרס ויליאם ט. רוסיטר (2012)
  • פרס המדע ע"ש אייזק אסימוב (2016)
  • פרס גרומאייר (2005)
  • מדלייית הווארד קרוסבי וורן (2010)
  • עמית/ה באגודה האמריקאית לקידום המדע (2016)
  • פרס עמיתי ויליאם ג'יימס (2001)
  • עמית חברת הפסיכולוגים הניסויים
  • עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
  • עמית הוועדה למחקר סקפטי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ג'ופרי לופטוס (19681991) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אליזבת לופטוסאנגלית: Elizabeth F. Loftus; נולדה ב-16 באוקטובר 1944) היא פסיכולוגית קוגניטיבית אמריקאית ממוצא יהודי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בלוס אנג'לס, קליפורניה בשם בת' פישמן, כנכדתם של מהגרים יהודים מרומניה ומרוסיה. קיבלה את התואר הראשון שלה במתמטיקה ופסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) בשנת 1966. את התואר השני קיבלה ב-1967 ואת הדוקטורט בשנת 1970, שניהם בפסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד. בשנת 1970 החלה לעבוד כחוקרת בניו סקול, בה חקרה את הזיכרון לטווח ארוך. בשנת 1973 עברה לעבוד באוניברסיטת וושינגטון בה החלה לחקור זיכרון של עדים. השינוי בתחום המחקר שלה הגיע בעקבות הערה של מכר ששמע על מחקריה בזיכרון לטווח ארוך ותהה על היחס עלות תועלת של המחקרים. בשנת 2002 עברה לופטוס לאוניברסיטת קליפורניה באירוויין בה היא מכהנת כפרופסור במחלקה לפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות, ובמחלקה לקרימינולוגיה, משפטים וחברה, כמו גם במחלקה למדעים קוגניטיביים וכחברה במחלקה לנוירוביולוגיה של הלמידה והזיכרון. היא גם מכהנת כפרופסור לפסיכולוגיה ולמשפטים באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל.

לופטוס נבחרה בשנת 2004 כחברת האקדמיה הלאומית למדעים ושל האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ולחברה הפילוסופית האמריקאית ובשנת 2005 נבחרה לחברה המלכותית באדינבורו. בשנים 19981999 כיהנה כנשיאה של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. בשנת 1984 וכן בשנים 2004 עד 2005 שימשה כנשיאת האיגוד לפסיכולוגיה המערבית והחברה למשפט פסיכולוגי.

אליזבת לופטוס זכתה באותות כבוד רבים, בהם פרס גרומאייר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה בשנת 2005[1] ומאוניברסיטה מיאמי באוהיו ואוניברסיטת ליידן בהולנד, כן הוענק תואר דוקטור למשפט לשם כבוד מטעם ג'ון גיי קולג' למשפט פלילי בניו יורק ודוקטור למדעים לשם כבוד מאוניברסיטת פורטסמות באנגליה. בנוסף לכך הוענקו לה תוארי כבוד מטעם האקדמיה האמריקנית לפסיכולוגיה משפטית בשנת 1995, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה יישומית ב-1996, החברה הפסיכולוגית האמריקנית בשנים 1997 ו-2001 והאקדמיה האמריקנית הלאומית למדעים ב-2002. לופטוס אף דורגה במקום החמישים ושמונה מבין מאה הפסיכולוגים החשובים ביותר במאה העשרים והיא האשה הראשונה ברשימה זו.[2]

פרסמה 24 ספרים ומעל 600 מאמרים.

לופטוס פעילה כיועצת או כעדת ראייה במאות הופעות בבית משפט בהקשר לנושא הזיכרון.

מחקריה של לופטוס מעוררים ביקורת רבה. בשנת 1994 לופטוס קיבלה איום מוות בעקבות הוצאת ספרה The Myth of Repressed Memory[3].

עבודתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליזבת לופטוס חוקרת את הזיכרון האנושי. במחקריה היא בודקת כיצד ניתן "להשתיל" זכרונות ולשנותם על ידי עובדות, רעיונות, השאות (סוגסטיות) וצורות אחרות של מידע לאחר האירוע, וכך לגרום לאנשים בריאים בנפשם, לזכור אירועים שלא התרחשו באמת. למשל שאלות מראיין, עורך דין או חוקר יכולות להטות זכרונו של האדם ואף להשתיל במוחו זכרונות שלמים. לטענתה, הדבר מתרחש במקרים רבים כמו לגבי אונס או התעללות מינית שהאדם סבור כי חווה, למרות שהאירוע לא התרחש באמת.

לדברי לופטוס, לעיתים האדם זוכר זיכרון בדוי ומשוכנע כי הוא אמיתי. עבודתה שנויה במחלוקת והיא בעלת משקל רב בחוק, כמו גם בתחומים אחרים. לופטוס אף השתתפה כעדת תביעה מומחית במשפטים ברחבי העולם, ביניהם במשפט של או.ג'יי סימפסון, וכן השתתפה בוועדות ציבוריות וממשלתיות בתחום הפסיכולוגיה. כתבה כעשרים ספרים ויותר מארבע מאות מאמרים.

אחד ממחקריה המפורסמים היה מחקר שחזור המכונית ההרוסה, שהיה דוגמה להשפעת מידע שגוי. היא גם ידועה בשל פיתוחה את טכניקת אבד בקניון על מנת ליצור זכרונות מוטעים במעבדה. מחקרים אלה ואחרים מחזקים את ההתנגדות לרעיון של זכרונות מודחקים ושחזור זכרונות שכאלה.

המקרה של ג'יין דו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לופטוס חקרה ביחד עם מלוין גוייר, מקרה של שחזור זיכרון מודחק של ילדה שנודעה בשם הבדוי "ג'יין דו" שהתפרסם בהרחבה בתקשורת. ריאיון עם ג'יין דו בהיותה בת שש, בו היא התלוננה על התעללות פיזית ומינית בידי אמה הביולוגית, הוקלטה בוידאו על ידי הפסיכולוג קורווין שנשכר על ידי אביה לצורך משפט גירושים בשנת 1984. בעקבות הראיון המוקלט, הועברה האפוטרופסות על ג'יין דו לידי אביה. לאחר אחת עשרה שנים, הראה קורווין לג'יין דו את קלטת הראיון והקליט ראיון המשך שבו ג'יין דו נזכרת מחדש בהתעללות שעברה, למרות שלא היה לה כל זיכרון של התעללות קודם לכן. לופטוס וגוייר פרסמו מאמר ספקני שכותרתו: "מי ניצל את ג'יין דו? הסיכונים בהיסטורית המקרה הבדיד". המאמר ביקר בצורה חריפה את התקפות של מחקרו של קורווין וטענו על סמך ראיונות עם אמה הביולוגית ועם אמה החורגת של ג'יין דו שההתעללות לא ארעה מעולם. לטענתם, הזכרונות היו כוזבים, האב הנחה את הילדה לומר את שאמרה, היא שכחה את המאורע במרוצת השנים משום שלמעשה לא התרחשו מעולם, ונזכרה בהם בשנית בהשפעת הפסיכולוג שחקר אותה אחרי שנים. בתגובה, תבעה ג'ין דו את לופטוס על הפרת פרטיות והאוניברסיטה שהעסיקה אותה החרימה את החומר ואסרה עליה לדבר בנושא. לבסוף הוכרחה לופטוס להתפטר ובשנת 2002 פרסמה את המאמר בכתב העת Skeptical Inquirer.

המקרה של הולי רמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1989 החלה הולי רמונה בת השמונה עשרה ללמוד באוניברסיטה, היא הייתה בולימית ודיכאונית והלכה לפגישה עם פסיכולוג. בפגישה הראשונה אמר הפסיכולוג לרמונה ולאמה כי רוב מקרי הבולמיה נגרמים כתוצאה מהתעללות מינית בזמן הילדות, לפתע החלה הולי לזכור אירועים של התעללות מינית מידי אביה מגיל שש עד גיל חמש עשרה, שאותם גילתה לפסיכיאטר בבית החולים בו הייתה מאושפזת. אביה הכחיש הכול, אולם חרף זאת אשתו התגרשה ממנו והוא פוטר מעבודתו כמנהל מפעל.

לופטוס נשכרה לטפל במקרה. ב-1994 היא שכנעה את חבר המושבעים כי המטפלים בהולי הם אלו שיצרו בה את הזכרונות ושכנעו אותה שהם אמיתיים. האב זוכה והוענקה לו ההזדמנות לתבוע את הפסיכולוגית שטיפלה בבתו, את הפסיכיאטר של בית החולים ואת בית החולים.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Learning. by Sarnoff A. Mednick, Howard R. Polio, Elisabeth F. Loftus, 2th edition. Englewood Cliffs, N.J., Prentice Hall, 1973
  • Human Memory: The Processing of Information. by Geoffrey R. Loftus, Elisabeth F. Loftus, Hillsdale, N.J., Lawrence Erlbaum Associates, 1976
  • Eyewitness Testimony. Cambridge, Mass., Harvard University Press 1979
  • Cognitive Processes. Lyle E. Bourne, Jr., Roger L. Dominowski, Elizabeth F. Loftus. Eaglewood Cliffs, New Jersey, Prentice Hall, 1979
  • Mind at Play: The Psychology of Video Games. Geoffrey R. Loftus and Elisabeth F. Loftus. New York, Basic Books, 1983
  • Eyewitness Testimony: Psychological Perspectives. Edited by Gary L. Wells and Elisabeth F. Loftus. Cambridge, Cambridge University Press, 1984
  • Witness for the Defense: The Accused, the Eyewitness and the Expert Who Puts Memory on Trial. Elisabeth Loftus and Katherine Ketcham. New York, St. Martin's Press, 1991
  • The Myth of Repressed Memory: False Memories and Allegations of Sexual Abuse. by Elisabeth Loftus and Katherine Ketcham. New York, Saint Martin Press, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליזבת לופטוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
  2. ^ Haggbloom, S. J., Warnick, R., Warnick, J. E., Jones, V. K., Yarbrough, G. L., Russell, T. M., ... & Monte, E. (2002). The 100 most eminent psychologists of the 20th century. Review of General Psychology, 6(2), 139-152
  3. ^ Memory and Manipulation - Page 1 - News - Los Angeles - LA Weekly, web.archive.org, ‏2013-01-06