אליזבת מונטגיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליזבת מונטגיו
Elizabeth Montagu
אליזבת מונטגיו מאת אלן רמזי (1762)
אליזבת מונטגיו מאת אלן רמזי (1762)
לידה 2 באוקטובר 1718
יורק, ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 באוגוסט 1800 (בגיל 81)
לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קתדרלת וינצ'סטר עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית, איטלקית, צרפתית, לטינית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות מסה על הכתבים והעילוי של שייקספיר
בן או בת זוג אדוארד מונטגיו עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אליזבת מונטגיו (באנגלית: Elizabeth Montagu;‏ 2 באוקטובר 1718 – 25 באוגוסט 1800) הייתה מחברת, מבקרת אשת חברה, פטרונית של האומנויות ואשת עסקים אנגלייה. היא קידמה רפורמות חברתיות ואירחה בביתה סלון ספרותי, שהיה מרכז הכובד של מעגל הבלוסטוקינג. המסה שפרסמה על כתביו ויליאם שייקספיר, בה היא הגנה על המחזאי האנגלי מפני הביקורת של וולטר, זכתה להערכת בני תקופתה בבריטניה, גרמניה וצרפת. לאחר מות בעלה, היא ניהלה את מכרות הפחם המשגשגים של משפחתה והייתה לאחת הנשים העשירות בבריטניה. באמצעות ההון שעמד לרשותה, היא תמכה במיזמי צדקה ובאינטלקטואליות שהעריכה, כמו אחותה, הסופרת שרה סקוט (אנ') וידידתה המתרגמת והמשוררת אליזבת קרטר. חליפת המכתבים העשירה שניהלה - אלפי מכתבים, חלקם הגדול עם אישים בולטים בנאורות ובחיי התרבות של בריטניה - קיימת עד היום, ונאמר עליה שהיא "אחד האוספים החשובים ביותר מהמאה ה-18".[1]

ראשית חייה, משפחתה והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בשם אליזבת רובינסון ביורקשייר, בתם הצעירה של מתיו רובינסון ואליזבת לבית דרייק. המשפחות של שני הוריה היו משפחות אמידות מהאצולה הכפרית. היו לה שישה אחים, מתוכם שלושה שרדו את ינקותם, ואחות צעירה, שרה, שעמה היו לה יחסים קרובים במיוחד. המשפחה שהתה חלק מהזמן ביורק וחלק בקיימברידג'שייר, בבית שירשה אמה. ההורים לא השקיעו במיוחד בחינוך ובהשכלה של בנותיהם. בשנת 1710 התחתנה סבתה מצד אמה עם איש הכנסייה והקלאסיציסט קוניירס מידלטון (אנ'), שהיה פרופסור באוניברסיטת קיימברידג'. אליזבת ושרה שהו תקופות ארוכות בילדותן בבית מידלטון, שם הן למדו לטינית, צרפתית ואיטלקית וקיבלו השכלה בסיסית בהיסטוריה וספרות של אנגליה ושל התקופה הקלאסית.[2][3]

בקיימברידג' היא הכירה את חברתה הליידי מרגרט הרלי - מאוחר יותר הדוכסית מפורטלנד ואמו של ויליאם קוונדיש - ואת משפחתה האריסטוקרטית. בין השתיים התפתחה חליפת מכתבים וידידות ארוכת שנים. מאוחר יותר היא שהתה עם הדוכסית למשך תקופות ארוכות בלונדון ובאחוזתה בבולסטרוד (בקינגהאמשייר). הקשר עם הדוכסית היה עבורה פתח למפגשים עם אנשי האצולה והחברה הגבוהה, וכן לתרבות של שיחה אינטלקטואלית.[4]

בשנת 1742, כשהייתה בת 22, התחתנה אליזבת עם אדוארד מונטגיו, רווק בן 50, נכדו של רוזן סנדוויץ' הראשון, חבר פרלמנט והבעלים של מכרות פחם ברחבי אנגליה. בנה היחיד, ג'ון, נולד במאי 1743 ומת במפתיע בספטמבר 1744. מותו והמוות של אמה ואחיה בשנים הבאות העמיקו את אדיקותה הדתית. בני הזוג העבירו חלק מזמנם בביתם בשכונת מייפייר בלונדון וחלק באחוזה הכפרית שלהם בסנדלפורד שבברקשייר.[5] הם העבירו גם חלק ניכר מזמנם בנפרד, אף שהיחסים ביניהם נותרו טובים וידידותיים עד מותו בשנת 1775.[2][6]

אביה של מונטגיו, מתיו רובינסון, עומד במרכז הציור הזה (במעיל חום, מעל הצייר ג'וזף גופי, שיושב עם חליפה כסופה במרכז), מאת גאוון המילטון (1735 בערך).

בילדותן, האחיות אליזבת ושרה היו קרובות מאוד אחת לשנייה, אך חייהן התפצלו כשאליזבת נכנסה בשערי החברה הגבוהה, התחתנה והתעשרה. ייתכן שגם מחלת האבעבועות השחורות שתקפה את שרה ב-1741 והותיאה אותה מצולקת הרחיקה ביניהן. ב-1746 ביקרה שרה את אליזבת ואדוארד מונטגיו בבאת', העיר בה נשארה רוב חייה. שם, שרה התקרבה לליידי ברברה מונטגיו והן הקימו משק בית משותף. ב-1751 התחתנה שרה עם המתמטיקאי ג'ורג' לואיס סקוט. הוא עבד כמורה של נסיך ויילס, שבהמשך היה לג'ורג' השלישי, מלך אנגליה. הנישואים כשלו מסיבות לא ידועות, ופחות משנה אחרי הנישואים הגיעו אביה ואחיה של סקוט כדי לחלצה מבית בעלה בלונדון. האב לא הסכים להעביר כסף לבתו הגרושה וגם אסר על אליזבת ואחיה לעזור לה. סקוט חזרה לברברה מונטגיו בבאת'. הן הקימו מחדש משק בית צנוע ועזקו בפעילות צדקה ועזרה לעניים. בהמשך היא הפכה הייתה לסופרת מצליחה. ב-1762 היא פרסמה את הנובלה ""תיאור של מילניום הול וסביבתו",[7] שבמרכזו קומונה שמנוהלת על ידי נשים המקדישות את חייהן להשכלה, יצירה ועזרה לעניים. הנובלה הציגה באור חיובי את הערכים הפמיניסטיים של נשות מעגל הבלוסטוקינג, אך קוראים זיהו בנובלה גם ביקורת מרומזת על מונטגיו, בדמותה של ליידי ברמפטון המודעת מידי לענייני מעמד ולנימוסי החברה הגבוהה.[8] עם זאת, מונטגיו עודדה את סקוט להמשיך בכתיבה. בהמשך ניסתה בקימה סקוט, יחד עם מספר נשים נוספות, גרסה אמיתית של מילניום הול בבקינגהאמשייר, עם קומונה משותפת ובית ספר לעניים. מונטגיו תרמה למיזם אדמות, מקנה וצוות שכיר, אך הפרויקט כשל מסיבות פיננסיות ובריאותיות ועקב חילוקי דעות בין הנשים. לאחר שנפטר בעלה, העניקה מונטגיו לסקוט קצבה שנתית של 200 ליש"ט. סקוט נפטרה ב-1795.[8][9]

סלון והבלוסטוקינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – בלוסטוקינג
"תשע המוזות החיות של אנגליה במקדש של אפולו", מאת ריצ'רד סמואל (1788), מציג את נשים בולטות במעגל הבלוסטוקינג. מונטגיו היא השנייה מימין בישיבה וכתר לראשה. לצידה, משמאל לימין בעמידה: אליזבת קרטר, אנה ברבולד, אליזבת שרידן (לינלי), חנה מור ושרלוט לנוקס. משמאלה בישיבה: אנג'ליקה קאופמן וקתרין מקולי. מימינה בישיבה, אליזבת גריפית'.[10]

בשנות ה-50 החלה מונטגיו לארח אנשי חברה ורוח בביתה. הסלון התחיל במתכונת של "ארוחות בוקר ספרותיות", אך בהמשך היא אירחה מפגשי ערב, שבהם שוחחו המשתתפים על ענייני ספרות, השכלה ופילוסופיה, בדומה לסלונים בפריז. בסלון השתתפו גם גברים (כגון סמואל ג'ונסון, דייוויד גריק, אדמונד ברק והוראס וולפול) וגם נשים (כגון אליזבת קרטר, פרנסס ברני והסטר ת'רייל), אך הבולטות של הנשים המשכילות משכה במיוחד את תשומת הלב הציבורית. בסלון לא הוגשו משקאות חריפים ותרבות השיחה הרציונלית היוותה, באופן מודע ומוצהר, תחליף לעיסוקים שבני התקופה החשיבו כראויים לנשים בחברה, כגון משחקי קלפים וסריגה. יחד עם סלונים אחרים, בבתיהן של אליזבת ווסי ופרנסס בוסקוון, יצרו מפגשים אלה וחליפות המכתבים בין המשתתפים רשת חברתית שקיבלה את הכינוי "מעגל הבלוסטוקינג".

מונטגיו הייתה העשירה מבין חברות המעגל, והיא השתמשה בכספה על מנת לממן את המפגשים ולתמוך כספית ביצירה של נשים אחרות. עובדה זו ורשת הקשרים החברתיים הענפה שיצרה סביבה, זיכו אותה בכינוי "מלכת הבלוסטוקינגס", זאת על אף שהיא לא הייתה המארחת היחידה. בציור של ריצ'רד סמואל היא מופיעה על כן עם כתר על ראשה. במחזה "הוויטלינגס: קומדיה מאת אחות מהמסדר" של פרנסס ברני, שהיה סאטירה על חיי החברה הגבוהה בלונדון ובכלל זאת על מעגל הבלוסטוקינג, היא זוהתה כ-Lady Smatter ("גברת פטפוט"), וייתכן שחששה של ברני מזיהוי זה הוביל אותה לגניזת המחזה.

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיאלוגים של המתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה הידרדרה בריאותה של מונטגיו, והיא ביקרה תדיר בטונברידג' וולס (אנ'), עיירה שהייתה ידועה במרחצאותיה והייתה מוקד לתיירות עבור אנשים שחיפשו מנוחה והבראה. בעיירה היא פגשה, בתחילת שנות ה-50, את המשורר, המחבר ושר האוצר של בריטניה, ג'ורג' ליטלטון (אנ'). ליטלטון תמך בחינוך שווה לנשים; הוא כתב למונטגיו מכתבים מלאי הערצה וחנופה, ועודד אותה לכתוב ולפרסם בעצמה. בשנת 1760 הוא פרסם את החיבור "דיאלוגים של המתים" (Dialogues of the Dead), וכלל בו שלושה דיאלוגים שנכתבו על ידי מונטגיו בעילום שם. כדי שזהותה לא תתגלה, חברה אדמונד ברק העתיק את הדיאלוגים בכתב ידו לפני שהוגשו לפרסום.[11]

הדיאלוג הראשון (מספר 26) הוא דיאלוג בין הרקולס לקדמוס, והוא דן במעמד המוסרי של למידה וכתיבה ספרותית. הרקולס התקבל כדוגמה לאומץ וגבורה בקרב, בעוד קדמוס, לפי הרודוטוס, הביא ליוונים את האלפבית הפיניקי.[12] הדיאלוג מביא את המידות הטובות שקשורות בשתי הדמויות לקונפליקט:

הרקולס: האם אתה מעמיד פנים שמתאים לך מקום גבוה כשל הרקולס על האולימפוס? האם הרגת את האריה מנמאה, את החזיר מהר ארימנתוס, את ההידרה מלרנה ואת הציפורים מסטימפליה?... אתה מעריך את עצמך מאוד על הכנעת נחש אחד: אני פעלתי באותה המידה בעודי שוכב בעריסתי.
קדמוס: לא בזכות הנחש מחשיב אני את תרומתי ליוון לגדולה משלך. יש להעריך מעשים על פי תועלתם, לא על פי זוהרם. אני לימדתי את יוון את אומנות הכתיבה, שלה החוקים חבים את דייקנותם וקביעותם. אתה הכנעת מפלצות; אני תירבתתי את האדם.[13]

— דיאלוגים של המתים, דיאלוג מספר 26.
דיוקן של אליזבת מונטגיו. הדפסת מצוטינט, לפי ציור של ג'ושוע ריינולדס.

האפקט הכולל של הדיאלוג הוא הגנה נחרצת על הערכים שמייצג קדמוס - חוכמה, שירה, מידה טובה ותרבות - מפני טענת הבכורה של ערך הגבורה והניצחון הצבאי.[14]

הדיאלוג השני (מספר 27) הוא דיאלוג בין מרקוריוס ל"ליידי מודרנית נאה", ומטרתו היא סאטירה וביקורת על תרבות החברה הגבוהה, ובמיוחד על התרבות של נשים אריסטוקרטיות. מרקוריוס, שליח האלים, מגיע כדי לבשר לאישה על מותה ושעליה לעזוב את העולם הזה ולעבור את הסטיקס. מייד בתחילת הדיאלוג מודיעה הליידי ל"מר מרקוריוס" שהיא עסוקה. מרקוריוס עונה ש"קשרי נישואים, חיבה אימהית, ואפילו הדאגה לרווחה של הממלכה או לתהילה של האומה" לא יכולים לפטור איש מלקבל את הזימון למרחבי המוות. אולם, הליידי עונה שלא אלה הם עיסוקיה: "לא היו לי מחויבויות, אלא כאלה שמתאימות לאישה בדרגתי. הסתכל על הלִזְבֵּז וראה שמחויבת אני לתיאטרון בימי שני, לנשפים בימי שלישי, לאופרה בשבתות, ולהתכנסויות הקלפים בשאר ימות השבוע; תהיה זו גסות שאין כמוה בעולם לא להופיע לפגישותיי". מרקוריוס תוהה מדוע היא מחויבת לדברים שכאלה, והאישה עונה שהיא הייתה עסוקה מידי כדי לחשוב על כך.[15]

אליזבת מונטגיו (מימין) ואנה ברבולד. תחריט של תומאס הולוואי (1776).

באמצעות הדיאלוג תוקפת מונטגיו את התרבות של נשים בסביבה החברתית שלה היא עצמה השתייכה.[16] הדיון עם הליידי, שמזוהה כ"גברת מודה" (Mrs. Modish), מוביל לביקורת התפיסה שאופנה היא ערך בפני עצמו. הליידי אומרת שעיקר שאיפתה היא להיחשב "בון טון", ביטוי צרפתי שנכנס זמן לא רב לפני כן לשימוש בשפה האנגלית; אך כשמרקוריוס חוקר אותה לגבי פירוש הביטוי, מתברר שהמאפיין העיקרי של הבון טון הוא היותו חסר הגדרה. על אף שהדיאלוג תוקף את נשות החברה, יש בו גם ביקורת חברתית ברוח הפמיניזם המוקדם של הבלוסטוקינג - ביקורת על הפרקטיקות והתפקידים שמצופים מנשים ושלהם נשים מחונכות, ועל כך שאלה לא כוללים מידות טובות, למדנות ושיחה רציונלית.

הדיאלוג השלישי (מספר 28) מתקיים בין פלוטרכוס, כארון ומוכר ספרים מודרני. כמו בדיאלוג הראשון, גם בדיאלוג זה יש ניסיון להגן על הערך של יצירות ספרות ותרבות, אלא שהפעם הקונפליקט הוא בין ערכן המסחרי של יצירות לבין ערכן התרבותי והמוסרי. מוכר הספרים לא מעוניין לעבור לעולם המתים בגלל רצונו לחזור לעסקיו, ובפתח הדיאלוג כארון מבקש מפלוטרכוס שיעזור לשכנעו. על כך מוכר הספרים משתומם: "האם הגעתי לעולם כה הפוך מעולמי שלי, עד כדי כך שכאן המחברים עליונים על מוכרי הספרים?". המוכר מאשים את פלוטרכוס עצמו בכישלון שחווה בתחילת דרכו, באומרו שהכרכים של חיי אישים שקנה כשלו במכירות. פלוטרכוס מגן על חיבורו: "מה יכול להיות שימושי יותר לקורא מהשיפוט של אדם חכם לגבי מעשיהם של אנשים גדולים?". המוכר מצידו משבח את הרומן המודרני כאלטרנטיבה: הכרכים של "חיי אישים" כשלו במכירות, אך הוא לעולם לא היה הופך עשיר ללא "חיי אישים שמעולם לא חיו". דעתה של מונטגיו על אלטרנטיבה זו ברורה מהפרשנות שהמוכר עצמו נותן להצלחת הרומן כסוגה: "רק בזכות השיפור המודרני באומנות הכתיבה, יכול אדם לקרוא כל חייו ולא ללמוד דבר או להרוויח ידע כלל". פלוטרכוס מזועזע מהתפיסה לפיה על המחברים לכתוב על פי טעמם של הקוראים.[17][18]

מסה על הכתבים והעילוי של שייקספיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדף הראשון של כתב היד המקורי של המסה.

במאי 1769 פרסמה מונטגיו, בתחילה בעילום שם, את "מסה על הכתבים והעילוי של שייקספיר, בהשוואה ליוונים ולמשוררים הצרפתים הדרמטיים, עם כמה הערות על מצגי השוא של אדון דה וולטר".[19] במאה ה-18' המוניטין של ויליאם שייקספיר היה במגמת עלייה, אך יצירותיו עדיין לא התקבלו באופן אוניברסלי כנכס תרבותי ודוגמה לעילוי יצירתי, כפי שהן נתפסות מאז המאה ה-19. במיוחד, חלק מהאינטלקטואלים הצרפתיים הגיבו למחזותיו בזלזול וטענו שהם נחותים ביחס למחזות הקלאסיים ולמחזות הצרפתיים.[20] וולטר היה אמביוולנטי כלפי היצירות של שייקספיר. הוא מצא בהן "מאפיינים של הנשגב" אבל סלד מחוסר הסדר של מחזות, השילוב של הטראגי והקומי, ההופעה של דמויות מפוקפקות, והאלימות ששולבה במחזות. המחזות המכונים טרגדיות, הוא טען, הם למעשה "פארסות מפלצתיות".[21][22] בשנת 1731 הוא הוציא לאור תרגום של המחזה יוליוס קיסר לצרפתית, שהיו בו טעויות רבות.

מונטגיו הייתה חלק מקבוצה גדלה של אישים שיצאה להגנת שייקספיר ופעלה לחיזוק המוניטין של מחזותיו. קבוצה זו כללה אישים כמו סמואל ג'ונסון, שפרסם ב-1765 מהדורה חדשה של מחזות שייקספיר, ואישים מהנאורות הסקוטית, שקידמו את ההתפתחות של לימודי אנגלית (אנ') כדיסציפלינה. בנוסף, היא כללה נשים רבות, חלקן, כמו אליזבת גריפית' (אנ'), חברותיה של מונטגיו ממעגל הבלוסטוקינג.[23] החרדה מנשים מלומדות הייתה ממוקדת בעיקר בלימודי מדע ושפות קלאסיות, כך שמרוב הנשים המשכילות נמנעה היכולת לכתוב על מחזות קלאסיים. לעומת זאת, עיסוק בספרות ובמחזות אנגליים, ובכלל זאת בשייקספיר, נחשב למאיים פחות. התוצאה הייתה עניין רב של נשות הבלוסטוקינג, מונטגיו בכללן, בקידום ההערכה כלפי השפה האנגלית בכלל ושייקספיר בפרט.[24]

המסה של מונטגיו היא כתב הגנה פטריוטי, בו היא טוענת בזכותו של שייקספיר, כמחזאי גאון ומקורי, ועונה למבקריו.[25] היא נפתחת בפרק שמספק רקע כללי על האיכויות של "השירה הדרמטית" של שייקספיר וממשיכה בדיון מפורט על הדרמות ההיסטוריות והטרגדיות של שייקספיר. אחד האספקטים שהיא העריכה במיוחד במחזות של שייקספיר הוא הקרבה של השפה והדמויות לחיי היומיום ולחיי הרחוב, מה שהפך את מחזותיו לריאליסטים יותר וגם העניק להם פן מוסרי וחינוכי. מונטגיו הייתה ביקורתית כלפי ההקדמה לשייקספיר של ג'ונסון; היא סברה שג'ונסון לא הביא לידי ביטוי את המצוינות בכתיבה הדרמטית של שייקספיר. היא הייתה גם חלק ממגמה של העלאת שייקפיר על נס כסמל לגאווה אנגלית ולאומיות בריטית. הגנה על המוניטין של שייקספיר הייתה עבורה, בעקיפין, הגנה על המוניטין של אנגליה.[26]

אליזבת מונטגיו כאן בולין, רפרודוקציה של דיוקן מיניאטורי מאת כריסטן פרידריך צינק (1740 בערך).

בסוף המסה מופיעה הביקורת על וולטר. חלק מהבעיות שמזהה וולטר הן תוצר של המקוריות של שייקספיר, ש"עזב את הדרך החבוטה שבה הלכו אחרים". סיבה נוספת לביקורת כלפי שייקספיר היא השימוש שהוא עושה בשפת היומיום ובהומור של אנשים רגילים.[27] את הטענה של וולטר שה"טרגדיות" של שייקספיר הן למעשה פארסות מפלצתיות, פירשה מונטגיו כעלבון לאנגלים. אך מרכז הכובד של תגובתה לוולטר היא התקפה על חוסר הידע של הפילוסוף בשפה האנגלית. היא מצביעה על מקומות בהם וולטר לא הבין את הטקסט, ובמקרים מסוימים אף מתרגמת חזרה את התרגום של וולטר לאנגלית, כדי להצביע על השיבושים.[28]

המסה התקבלה באהדה רבה בבריטניה. ב-1771 דייוויד גריק כתב לכבודה פואמה, בה היא מתוארת כאמזונה ביקורתית ששוחטת את יריבה הצרפתי.[29] המסה קיבלה גם תשומת לב בצרפת, ותורגמה בשנת 1771 לגרמנית, לצרפתית בשנת 1777 ולאיטלקית בשנת 1828.

בשנת 1776 יצאו לאור שני הכרכים הראשונים מהמהדורה המלאה של מחזות שייקספיר בצרפתית, והיא כללה מאמר מאת ז'אן-פרנסואה מרמונטל (אנ'), שהפריך את הביקורות על שייקספיר, כוון נגד וולטר וחזר על הביקורת שהשמיעה מונטגיו. וולטר עצמו לא הוזמן להשתתף במהדורה. באותה השנה נסעה מונטגיו לפריז, והיא התקבלה בכבוד בסלונים של החברה הגבוהה. היא הוזמנה לפגישה באקדמיה הצרפתית, ושם ד'אלמבר הקריא מכתב כעוס של וולטר, בו הוא ביקר את שייקספיר והציג את עצמו כמי שנלחם עבור האומה הצרפתית נגד היותם עבדים לאנגלים.[30] אולם, המכתב של וולטר לא התקבל באהדה, וכשמונטגיו חזרה לצרפת היא התקבלה כגיבורה שהגנה על אומתה שלה. שנה לאחר מכן יצאה מהדורה רביעית של המסה באנגלית, ובעקבות ההצלחה החליטה מונטגיו להוסיף את שמה כמחברת.[31]

עסקים, פטרונות וצדקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית מונטגיו בכיכר פורטמן, לונדון. איור משנת 1848.

בסוף שנות ה-60 החלה מונטגיו להיות מעורבת יותר בניהול מכרות הפחם והנכסים של המשפחה, זאת בעקבות הידרדרות מצבו הבריאותי של בעלה. במאי 1775 הוא נפטר והוריש למונטגיו את כל רכושו, מלבד 3000 ליש"ט שהשאיר לאחיינה, מתיו רובינסון. בני הזוג מונטגיו מצאו עניין מיוחד במתיו, בנו של מוריס, אחיה של אליזבת; וב-1776 מונטגיו אימצה את מתיו באופן רשמי, ושמו שונה למתיו מונטגיו (אנ').

הירושה של מונטגיו מבעלה הוערכה בסכום של 7,000 ליש"ט בשנה, סכום עצום בתקופה זו. היא ניהלה את המכרות והנכסים בהצלחה יתרה, ובשנת פטירתה שווי נכסיה הוערך ב-10,000 ליש"ט בשנה.[2][32] המותג "מונטגיו מיין" היה למותג הפחם השני הכי מצליח בבריטניה, ועושרה היה בלתי רגיל עבור נשים בתקופה זו, במיוחד עבור נשים שאינן חלק מהאצולה. בכסף הרב שצברה היא השתמשה כדי לתמוך ביצירה של נשים וגברים שהעריכה. היא העניקה מענק שנתי נדיב לחברתה אליזבת קרטר ולאחותה שרה סקוט; סמואל ג'ונסון והמשורר ג'יימס ביטי הם דוגמאות נוספות ליוצרים שנתמכו על ידי מונטגיו. בנוסף, מונטגיו השתמשה בכישוריה העסקיים ובקשריה כדי לשאת ולתת עם מוציאים לאור של יצירות שבהן תמכה. ההיסטוריונית אליזבת אגר טוענת שמונטגיו עודדה נשים לפרסם יצירות שאילולא כן לא היו מתפרסמות, ושהיא היוותה מודל עבור נשים אחרות למה שנשים יכולות להשיג לעצמן.[33]

מונטגיו תמכה גם במיזמי צדקה שונים, כולל במיזם של אחותה ליצירת קומונה נשית שמטרתה לתמוך בנשים. כנהוג, היא תמכה בעובדי המכרות שלה והקימה עבור ילדיהם מוסדות חינוך.[33]

מונטגיו השקיעה גם בנכסיה. היא בנתה בית גדול ומפואר בסגנון נאו-קלאסי בפורטמן סקוור בלונדון, ועברה לגור בו בשנת 1781.[34][35] בשנת 1942 נפגע בית זה בבליץ במלחמת העולם השנייה והוא נהרס ב-1945. מונטגיו השקיעה גם באחוזה הכפרית בסנדלפורד, בין לונדון לבאת'. היא הרחיבה אותו משמעותית, שיפצה אותו בסגנון גותי (בהתאם לסגנון המבנה המקורי) והקימה גנים סביבו. מאז 1948 פועל במבנה בית הספר סנט גבריאל, והמבנה עצמו הוא בניין רשום בדרגה I (בעל עניין אדריכלי יוצא דופן).[2]

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונטגיו נפטרה בביתה בלונדון ב-25 באוגוסט 1800. היא השאירה את כל נכסיה לאחיינה, מתיו מונטגיו, שאותו אימצה כבן. מתיו מונטגיו ירש בהמשך תואר ברון מאחיו, והיה לברון רוקבי הרביעי. חלק נכבד מהמכתבים של מונטגיו נשמרו, ורובם נמצאים באוסף ספריית הנטינגטון (אנ') בסן מרינו שבקליפורניה, ארצות הברית. מתיו מונטגיו פרסם ארבעה כרכים ערוכים של מכתביה, שניים ב-1809 ושניים ב-1813. במאה ה-19 יחסם של קוראים למכתבים אלה היה עוין, אך בהמשך הם הוכרו כמקור חשוב ללימודי ההיסטוריה של המאה ה-18 בבריטניה.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביה
עליה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליזבת מונטגיו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nicole Pohl, "Introduction: 'The Commerce of Life': Elizabeth Montagu", Huntington Library Quarterly 81(4) (2018), pp. 443-444
  2. ^ 1 2 3 4 5 Barbara Brandon Schnorrenberg, "Montagu [née Robinson], Elizabeth", Oxford Dictionary of National Biography
  3. ^ Sylvia Harcstark Myers, The bluestocking circle: women, friendship, and the life of the mind in eighteenth-century England, (Oxford, Clarendon Press: 1990), pp. 26-27
  4. ^ Sylvia Harcstark Myers, The bluestocking circle: women, friendship, and the life of the mind in eighteenth-century England, (Oxford, Clarendon Press: 1990), "Ch. 1: The Importance of Bulstrode", pp. 21-44
  5. ^ ראו Sandleford Priory בוויקיפדיה האנגלית.
  6. ^ Sylvia Harcstark Myers, The bluestocking circle: women, friendship, and the life of the mind in eighteenth-century England, (Oxford, Clarendon Press: 1990), pp. 96-104
  7. ^ Sarah Scott, A Description of Millenium Hall (Project Guttenberg: 2008)
  8. ^ 1 2 Gary Kelly, Scott [née Robinson], Sarah, Oxford Dictionary of National Biography, May 25 2006
  9. ^ Bridget Hill, "A Tale of Two Sisters: the contrasting careers and ambitions of Elizabeth Montagu and Sarah Scott", Women's History Review 19(2) (2010)
  10. ^ Elizabeth Eger, Bluestockings: Women of Reason from Enlightenment to Romanticism, (Palgrave: 2010), p. 2
  11. ^ Sylvia Harcstark Myers, The bluestocking circle: women, friendship, and the life of the mind in eighteenth-century England, (Oxford, Clarendon Press: 1990), pp. 177-185, 192
  12. ^ Herodotus, The Histories, edited by A. D. Godley, 5.58
  13. ^ George Lyttleton, Dialogues of the Dead, fifth edition, (J. Murray: 1763) "Dialogue XXVI", pp. 321-330
  14. ^ Markman Ellis, "'"An Author in Form': Women Writers, Print Publication, and Elizabeth Montagu's Dialogues of the Dead", ELH 79(2) (2012), p. 427
  15. ^ George Lyttleton, Dialogues of the Dead, fifth edition, (J. Murray: 1763) "Dialogue XXVII", pp. 331-336
  16. ^ Markman Ellis, "'"An Author in Form': Women Writers, Print Publication, and Elizabeth Montagu's Dialogues of the Dead", ELH 79(2) (2012), p. 426
  17. ^ George Lyttleton, Dialogues of the Dead, fifth edition, (J. Murray: 1763) "Dialogue XXVIII", pp. 337-352
  18. ^ Jacob Bouten, Mary Wollstonecraft and the beginnings of female emancipation in France and England (Project Guttenberg: 2019), pp. 118-121
  19. ^ Full title in English: An Essay on the Writings and Genius of Shakespeare: Compared with the Greek and French Dramatic Poets; With Some Remarks Upon the Misrepresentations of mons. de Voltaire
  20. ^ Elizabeth Eger, "Introduction", in Bluestocking Feminism 1738-1785, Volume 1: Elizabeth Montagu, (Pickering and Chatto: 1999), p. lxvi
  21. ^ Thomas Raynesford Lounsbury, Shakespeare and Voltaire, Volume 2, (C. Scribner's: 1902), pp. 7-8
  22. ^ Nicole Fayard, "Shakespeare and Translations into French", Shakespeare Birthplace Trust, July 14 2018
  23. ^ לדוגמה, בשנת 1736 נוסד מועדון הגבירות של שייקספיר (אנ'), שכלל נשים, בעיקר מהמעמד הגבוה, שקידמו הפקה של מחזות שייקספיר בלונדון והובילו לכך שבעונת 1740–1741 רבע מהופעות התיאטרון בעיר היו של מחזות שייקספיר. ראו:
    Michael Dobson, The Making of the National Poet: Shakespeare, Adaptation and Authorship, 1660–1769 (Oxford: 1992), p. 161
  24. ^ Elizabeth Eger, "'Out Rushed a Female to Protect the Bard': The Bluestocking Defense of Shakespeare", Huntington Library Quarterly , 65(1/2) (2002), p. 142
  25. ^ Elizabeth Eger, "'Out Rushed a Female to Protect the Bard': The Bluestocking Defense of Shakespeare", Huntington Library Quarterly , 65(1/2) (2002), p. 131
  26. ^ Elizabeth Eger, "'Out Rushed a Female to Protect the Bard': The Bluestocking Defense of Shakespeare", Huntington Library Quarterly , 65(1/2) (2002), pp. 133-135
  27. ^ Elizabeth Eger, "'Out Rushed a Female to Protect the Bard': The Bluestocking Defense of Shakespeare", Huntington Library Quarterly , 65(1/2) (2002), p. 144
  28. ^ Elizabeth Eger, "'Out Rushed a Female to Protect the Bard': The Bluestocking Defense of Shakespeare", Huntington Library Quarterly , 65(1/2) (2002), pp. 147-148
  29. ^ ”A Giant He, among the Sons of France
    And at our Shakespear pois’d his glitt’ring Lance.
    Out rush’d a Female to protect the Bard,
    Snatch’d up her Spear, and for the fight prepar’d:
    Attack’d the Vet’ran, pierced his Sev’n-fold Shield,
    And drove him wounded, fainting from the field.
    With Laurel crown’d, away the Goddess flew,
    Pallas confest then open’d to our view,
    Quitting her fav’rite form of Montagu. ”
    Cited in Elizebath Eger, "Elizabeth Montagu (1720–1800)", in Bluestocking Feminism 1738-1785 (Pickering & Chatto: 1999), p. lxxi
  30. ^ Haydn Mason, "Voltaire Versus Shakespeare: The lettre á l'académie française", Journal for Eighteen-Century Studies 18(2) (1995), 175-176
  31. ^ Elizabeth Eger, "'Out Rushed a Female to Protect the Bard': The Bluestocking Defense of Shakespeare", Huntington Library Quarterly , 65(1/2) (2002), pp. 149-150
  32. ^ Elizabeth Child, "Elizabeth Montagu, Bluestocking Businesswoman", Huntington Library Quarterly 65(1/2) (2002)
  33. ^ 1 2 Elizabeth Eger, "Introduction", in Bluestocking Feminism 1738-1785, Volume 1: Elizabeth Montagu, (Pickering and Chatto: 1999), pp. lxiii-lxv
  34. ^ Sylvia Harcstark Myers, The bluestocking circle: women, friendship, and the life of the mind in eighteenth-century England, (Oxford, Clarendon Press: 1990), p. 250
  35. ^ ראו Montagu House בוויקיפדיה האנגלית
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אליזבת_מונטגיו&oldid=37189735"