אליזבת פייטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אליזבת פייטון
Elizabeth Peyton
אין תמונה חופשית
לידה 1965 (בת 55 בערך)
דאנברי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית הספר לאמנויות חזותיות עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אליזבת ג'וי פייטוןאנגלית: Elizabeth Joy Peyton; נולדה בשנת 1965) היא ציירת אמריקאית, שהתפרסמה באמצע שנות ה-90. היא אומנית עכשווית הידועה בעיקר בזכות ציור פורטרטים מסוגננים ובעלי מראה אידיאלי שבהם מוצגים בני זוג וחברים קרובים, זמרי רוק ובני משפחת המלוכה האנגלית. פייטון חיה ועובדת בעיר ניו יורק.[1][2]

ילדות והשכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייטון נולדה בשנת 1965 בדנברי שבקונטיקט, וכבר בצעירותה החלה לרשום ולצייר פורטרטים.[3] בין שנת 1984 לשנת 1987 למדה פייטון אמנות בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק.

עבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתה של פייטון כוללת בעיקר דיוקנאות קטני ממדים. היא מציינת בין מקורות השראתה את צילומי הפורטרטים שנערכו בסטודיו של האומנים נדאר, אלפרד סטיגליץ ורוברט מייפלת'ורפ, אשר צילמו את חבריהם ואת הקרובים אליהם.[4] עבודתה מבוצעת לרוב בצבעי שמן, המונחים על הבד במשיחות מכחול מדוללות ומימיות שלעיתים נוזלות באופן מכוון. בנוסף עובדת פייטון בצבעי מים, בעפרון ובשיטת תחריט. ציוריה מתאפיינים בדמויות דקות ומוארכות בעלות מראה אנדרוגיני. לעיתים קרובות מודגשות בציוריה איכויות נשיות ועמימות מגדרית. עבודותיה מזכירות לפעמים איורי אופנה. האומנית התראיינה לקטלוג התערוכה "ציירת החיים המודרניים" (The Painter of Modern Life ) שהתקיימה בגלריה הייוורד בלונדון בשנת 2007, ובראיון הכירה בחשיבות הצילום כמקור השראה ליצירתה. בהתאם, פייטון עובדת לרוב על פי צילומים.[5] לפני שעברה לצילום במצלמה דיגיטלית, צילמה פייטון את מושאי עבודתה במצלמת 35 מ"מ פשוטה או במצלמת פולארויד, והקדישה תשומת לב מועטה לקומפוזיציה או תאורה. חלק מהתמונות מטושטשות או מעט לא בפוקוס.[6]

למן שנת 1998, אז הזמין ממנה מגזין "פרקט" עבודת ליתוגרפיה, יצרה פייטון מגוון הדפסים רחב, לרבות מסוג מונוטייפ, ליתוגרפיות ותחריטי עץ. היא מתנסה בטכניקות שונות ומשמשת בנייר מסוגים שונים ונייר בעבודת יד, וכן במגוון סוגי דיו צבעוני ומונוכרומטי. מושאי הפורטרטים שלה מופיעים הן בציורים והן בהדפסים.

הסגנון המעוצב והאידיאליזציה של מפורסמים בציוריה גרמו לכמה מבקרים לאפיין את עבודותיה כממשיכות את המסורת של אנדי וורהול.[7] האומנית ציינה את השפעתו של דייוויד הוקני. דמויות המפורסמים בציוריה כללו בין היתר את דייוויד בואי, נואל וליאם גלאגר מלהקת הרוק אואזיס, קורט קוביין, הנסיכים ויליאם והארי מבית המלוכה הבריטי ובני משפחת קנדי. ציור של פייטון מופיע על כריכת אלבום האוסף "המיטב של סווייד." המוזיקאים והאומנים הצעירים הללו כמעט שלא מופיעים בציוריה של פייטון בעמידה והיא לא מתארת אותם בפעולת נגינה או אמנות; במקום זאת הם נראים ישנים, נחים או יושבים.

משנת 2007 נוסף הטבע הדומם למגוון נושאי עבודתה של פייטון. בין ציורים אלו ניתן לציין את העבודות הבאות: באלזאק + ורדים (2008); פלובר + מאדאם בובארי (פילים)(2008); קאמי קלודל ופרחים (טבע דומם) (2009); אקטאון, ג'סטין ביבר וורדים אפורים (2010); ליכטנשטיין, פרחים, פרסיפל (2011) ועוד.[8][9]

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכת הפריצה השנייה של פייטון בעיר ניו-יורק התקיימה בחדר במלון צ'לסי בשנת 1993 וכללה בעיקר רישומים.[10] מבקרים שהיו מעוניינים לצפות בתערוכה נדרשו לגשת לקבלה ולבקש את מפתח החדר; פחות מ-50 אנשים ראו את רישומי הדיו והפחם בהם רשמה פייטון את דיוקנאותיהם של נפוליאון, מארי אנטואנט והמלכה אליזבת השנייה.[11]

תערוכת אמצע-קריירה הסוקרת את עבודותיה נפתחה במוזיאון החדש לאמנות עכשווית בעיר ניו יורק באוקטובר 2008, ולאחר מכן הוצגה במרכז ווקר לאמנות במיניאפוליס, בגלריה וייטצ'אפל בלונדון ובמוזאון בונפנטן במאסטריכט (2009–2010). תערוכה זו הציגה לראשונה את עבודותיה של פייטון במוסד אמריקאי, ונכללו בה הפורטרטים העדכניים של פייטון שבהם שמה הציירת דגש רב יותר על הפסיכולוגיה של הדמויות.

תערוכות יחיד נוספות התקיימו בשנת 2009 באקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון, במוזיאון האירי לאמנות מודרנית, במרכז Deichtorhallen בהמבורג וב-Salzburger Kunstverein בזלצבורג. בשנת 2011 התקיימה התערוכה "רוח רפאים: אליזבת פייטון," (Ghost: Elizabeth Peyton), רטרוספקטיבה שכללה עבודות הדפס של האומנית, והוצגה במקביל במוזיאון מילדרד ליין קמפר וב-Opelvillen בעיר רוסלסהיים בגרמניה. בגלריית האמנות בבניין המטרופוליטן אופרה ב-2011 הוצגה תערוכתה "ואגנר", שכללה עבודות בהשראת מחזור האופרות "טבעת הניבלונג" של המלחין ריכארד ואגנר. בשנת 2014 השתתפה בתערוכה נוספת בגלריית המטרופוליטן אופרה, הפעם בנושא האופרה "הנסיך איגור" מאת אלכסנדר בורודין.[12] לאחרונה הציגה פייטון במוזיאון הארה לאמנות עכשווית ביפן את תערוכתה "אליזבת פייטון: טבע דומם", וכן הציגה בשנת 2017 את התערוכה "אליל נצחי" (Eternal Idol)[13] בוילה מדיצ'י ברומא. פייטון השתתפה בנוסף בתערוכות קבוצתיות רבות במדינות שונות.

אוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודותיה של פייטון כלולות באוספיהם של מוסדות אמנות כגון מרכז פומפידו בפריז, המוזיאון לאמנות בוולפסבורג, מוזיאון בזל לאמנות, המוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון, מוזיאון קרנגי לאמנות בפיטסבורג, מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית בניו יורק, מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית ומוזיאונים נוספים. המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק רכש כ-30 רישומים וציורים של פייטון במהלך השנים האחרונות.[14]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006 קיבלה פייטון את פרס לארי אולדריץ' שמוענק מדי שנה לאומן או אומנית בעלי השפעה על התרבות החזותית.[4] בשנת 2007 זכתה בפרס המצוינות מטעם הקרן למחקר איידס amfAR, עבור תרומה אומנותית למאבק באיידס.[15]

שוק האמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצע שנות ה-2000 זכתה הקריירה של פייטון להצלחה בשוק האמנות ומחירי עבודותיה עלו בהתמדה (פורטרט של ג'ון לנון בשמן על קנבס נמכר במחיר שיא בגובה 800,000 דולר בשנת 2005;[16] ציור שמן אחר שכותרתו "קרייג, 1997" נמכר פעמיים בסות'ביס בניו יורק, תחילה עבור 384,000 דולר במאי 2007 ולאחר מכן עבור 560,000 דולר בנובמבר 2010). פייטון מציגה באופן קבוע בגלריה גאווין בראון בניו יורק ובגלריה נויגרימשניידר בברלין מאז שנת 1995, בגלריה סיידי קולס בלונדון משנת 1998 ,[17] ובגלריות נוספות.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים על עבודתה של פייטון פורסמו בהוצאת ריזולי (Rizzoli), שהוציאה לאחרונה את הספר Dark Incandescence הסוקר את יצירתה של פייטון (2017)[18]; ספרים נוספים יצאו בהוצאות בגרמניה וכן בהוצאת פאוור האוס (PowerHouse) הניו יורקית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אליזבת פייטון סיידי קולס HQ, לונדון.
  2. ^ Elizabeth Peyton - Biography - Gladstone Gallery, gladstonegallery.com גלריה גלדסטון, ניו יורק.
  3. ^ Lack, Jessica (8 באפריל 2009). "Artist of the week 36: Elizabeth Peyton". The Guardian (London). 
  4. ^ 4.0 4.1 Karen Rosenberg (July 11, 2008), A Painter's Social Network, Traced in Her Photographs The New York Times.
  5. ^ Andrew Purcell (July 1, 2009), Manhattan rhapsodies The Guardian.
  6. ^ Benjamin Genocchio (August 29, 2008), Casual Photos That Yielded Portraits The New York Times.
  7. ^ Ken Johnson (August 18, 2006), Beautiful People Caught in Passivity by Peyton and Warhol The New York Times.
  8. ^ Collector's Edition: Elizabeth Peyton - Camille Claudel Flowers and Books Hatje Cantz Publishing, Ostfildern.
  9. ^ Elizabeth Peyton: Dark Incandescence, November 18, 2014 - January 16, 2015 Barbara Gladstone, Brussels.
  10. ^ Calvin Tomkins (October 6, 2008), The Artist of the Portrait The New Yorker.
  11. ^ Purcell, Andrew (1 ביולי 2009). "Manhattan rhapsodies". The Guardian (London). 
  12. ^ Carol Vogel (January 16, 2014), Operatic Inspiration The New York Times.
  13. ^ "Eternal Idol, Elizabeth Peyton - Camille Claudel - Villa Medici". 
  14. ^ Rachel Wolff (April 13, 2010), Gavin Brown: The Heir Apparent New York Observer.
  15. ^ Award of Excellence for Artistic Contributions to the Fight Against AIDS amfAR, The Foundation for AIDS Research.
  16. ^ "Elizabeth Peyton (b. 1965) , John Lennon 1964". 
  17. ^ Elizabeth Peyton Guggenheim Collection.
  18. ^ Kirsty Bell, Elizabeth Peyton: Dark Incandescence - Rizzoli New York, www.rizzoliusa.com (בAmerican English) Elizabeth Peyton, "Dark Incandescence" Rizzoli, New York.