אלימות במשפחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מדבקה נגד אלימות במשפחה. צולם ברמלה, ינואר 2016.

אלימות במשפחהראשי תיבות: אלמ"ב) מתרחשת במסגרת המשפחה ובהקשר של היחסים שבתוכה, לרבות עם בני זוג לשעבר. אלימות במערכת יחסים אינטימית היא בעיה רבת פנים החוצה תרבויות, מגדר, דתות, מצב חברתי-כלכלי ורמת השכלה.[1] אלימות במשפחה יכולה להתבטא במגוון דרכים, ועל פי אמנת איסטנבול אלימות במשפחה מוגדרת כמעשים של אלימות פיזית, אלימות מינית, התעללות רגשית או אלימות כלכלית, המתרחשים במשפחה או בתא המשפחתי.[2]

התופעה מאופיינת בהטרוגניות אשר נובעת בין השאר מהשוני בהגדרת התופעה במדינות שונות, ובמאפייני מבצעי האלימות.[3][4] לאלימות במשפחה יש היסטוריה ארוכה, אולם היה זה הגל השני של הפמיניזם שהעלה לראשונה את הנושא כבעיה חברתית שיש לדון בה ולהכניסה לשיח הציבורי.

אלימות בין בני זוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות בין בני זוג מופעלת בכמה אופנים: פיזי, נפשי, מילולי, ומיני. ההתנהגויות כוללות איומים, השפלות מילוליות ופיזיות, מעקבים, הטרדות, הצרת צעדים, בידוד חברתי, מניעת שליטה על משאבים כלכליים, השלכת חפצים, הפחדות, אונס או פגיעה מינית, פגיעות פיזיות שונות, ובמקרים קיצוניים רצח. מטרתו של התוקף היא להשיג כוח ושליטה על האחר. הצורך בשליטה יכול לנבוע מחולשה, מרגש נחיתות וחוסר הערכה עצמית. לפעמים נובעת האלימות מדחפים אגרסיביים שהאלים אינו יודע כיצד לשלוט בהם. אלימות קשורה גם עם הפרעת אישיות אנטי סוציאלית והפרעות אישיות אחרות. לפעמים נובעת האלימות ממניע של נקמה על בגידה (למשל במקרים של רצח על חילול כבוד המשפחה). גם מעמד חברתי המקנה לאשה מעמד נחות על פני בעלה, ומקבל בהבנה מקרים של הכאת האשה, מעודד אלימות כזו. אלימות בין בני זוג יכולה להתפרש כהרגל וצורך ילדותי להשיג דבר באמצעות הפעלת כוח, בלי להיות מודע לנזק הנגרם. לאלימות בתא משפחתי ישנה השפעה גם על הילדים והיא שמה אותם בקבוצת סיכון.[5]

בספרות מספר מודלים ותאוריות ביחס לתופעת האלימות בין בני זוג, מעגל האלימות (Cycle of abuse) של Lenore Walker משנת 1979, גלגל הכח והשליטה (Power and Control Wheel)[6] שנוצר על ידי קבוצת מחקר במיניסוטה (1984), המודל של פרופ' דמפסיי לאפיון אלימות במשפחה במאמרה משנת 2006,[7] ולבסוף "מודל המעגלים במצבי אלימות במשפחה" המוצע על ידי בושרי ובן-ארי, לתיאור התנועה בין מצבי האלימות השונים (2012).[8] בושרי ובן-ארי טוענים, בין היתר, כי ככלל, אלימות מסלימה מהפרעה לניהול אורח חיים סביר ותקין, לאלימות נפשית, תוקפנות שאינה כוללת מגע פיזי ולבסוף לאלימות פיזית או אלימות מינית. כמו כן, ההסלמה היא מצטברת, למשל, לאלימות הנפשית תצטבר אלימות פיזית או מינית, וגם אם תהיה רגיעה זמנית, אם לא תטופל היא איננה מוחלטת, אלא תהיה ביחס לתקיפה הפיזית או המינית, ובן הזוג התוקף צפוי להמשיך בסוג האלימות האחר בו נהג בטרם הסלים את פעולותיו.

מרבית התוקפים הם אנשים נורמטיבים בעלי צרכים, אשר יכולים לאהוב ולהיות נאהבים. הם נוקטים באלימות כדי לקבל את רצונם מבני זוגם, אבל במקרים רבים הם מתנהגים כרגיל כלפי קרובי משפחה, חברים לעבודה ואחרים, ואפילו כלפי בן זוגם (אם מדובר באלימות שאינה תמידית), ובאופן כללי מנהלים אורח חיים נורמטיבי. ניתן למצוא אף מקרים שבין בני זוג שקיימת אלימות בניהם יתקיימו יחסים נורמטיבים של אהבה ונתינה, על אף האלימות. לרוב הם לא בטוחים ביכולתם לתת אמון באנשים אחרים ויש להם קושי לרקום יחסי חברות קרובים ואינטימיים[דרוש מקור]. הם נוטים להיות ביקורתיים או קנאים כלפי בני זוגם ולעיתים קרובות הם מכחישים את אחריותם על ההתנהגות שלהם ורואים אותה כנובעת מהתנהגות בן הזוג. כמו כן, רבים מהם ממזערים את ההשפעה של ההתנהגות התוקפנית על בן זוגם. אלימות כזו עלולה להחמיר במשך הזמן.

קרבן האלימות לעיתים מתבלבל כי ישנם רגעי התפייסות ונאמר לו שהדברים נאמרו לטובתו, והוא מקבל אותם מתוך הכנעה ונקודת חולשה. וכך חוזרת ההתעללות עד כדי החלשת הקרבן וריסוק נפשי ומטלי שלו. מסיבה זו חשוב מאוד לדווח על מקרי אלימות והתעללות כבר בשלבים הראשונים שלהם.

מחקרים מראים כי למתעללים ולקורבנות האלימות יש מאפיינים דומים.[9] בין המאפיינים ניתן למצוא: גיל צעיר, חווית הורות לקויה, ורקע של אלימות במשפחה הקודמת או בחברה הסובבת.[9]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנתוני משטרת ישראל אודות רצח נשים בידי בני זוגן עולה כי בשנת 2002 נרצחו 14 נשים, בשנת 2003 נרצחו 19 נשים, ובשנת 2004 נרצחו 10 נשים. בשנת 2005 נרצחו 11 נשים בידי בני זוגן ו-4 נשים על רקע מה שמכונה חילול כבוד המשפחה. בשנת 2006 נרצחו 12 נשים בידי בני זוגן ו-6 נשים נרצחו על רקע מה שמכונה חילול כבוד המשפחה.[10]

על פי נתוני השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל לשנת 2018, באותה שנה נפתחו כ-18,000 תיקים בגין עבירות אלימות גופנית ואיומים בין בני הזוג. ומהם כ-13,000 תיקים נפתחו בגין עבירות אלימות גופנית בין בני זוג. מדו"ח שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת עולה, כי 69% מהתיקים בגין עבירות אלימות גופנית ואיומים בין בני זוג שנפתחו בשנת 2018 היו עקב תלונת אישה, כעשירית מהתיקים נפתחו עקב תלונת גבר, ובחמישית מהתיקים נרשמו תלונות הדדיות.[11]

מנתוני שב"ס עולה כי בספטמבר 2019 הוחזקו בבתי הסוהר כ-1,000 אסירים שנשפטו על עבירות אלימות במשפחה וכי לכ-270 מהם לא היה זה מאסרם הראשון.[12]

ההערכה היא שבישראל 13% מהנשים נחשפות לאלימות פיזית, ו-56% סובלות מאלימות נפשית.[13]

תאוריית הפטריארכיה וביקורת עליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענת היסוד של תאוריית הפטריארכיה גורסת כי אלימות במשפחה היא בעיקר אלימות של גברים האוכפת את הסדר הפטריארכלי, ואילו אלימות נשית, אם היא קיימת, מופעלת בעיקר במסגרת הגנה עצמית.

פרופ' מורי שטראוס, חוקר בכיר בתחום אלימות במשפחה, מתנגד לאסכולת תאוריית הפטריארכיה בתחום אלימות במשפחה, על סמך ממצאים אמפיריים של מחקרים שבחלקם היה שותף. בהרצאותיו[14] ובמאמרים רבים שפרסם החל מ-1980, טען שטראוס כי המחקרים מראים כי אלימות בין בני זוג מאופיינת על ידי סימטריה מגדרית והדדיות. סימטריה פירושה שהסיכוי שאישה תכה גבר זהה, ואף גבוה במקצת, מהסיכוי שגבר יכה אישה, במסגרת זוגיות. שטראוס מצביע על ביבליוגרפיה של קרוב ל-300 מחקרים, בהשתתפות מצטברת של מאות אלפי נחקרים, המאששים מסקנות אלה.[15]

חוקרים נוספים המבקרים מדעית את תאוריית הפטריארכיה של הגישה הפמיניסטית לגבי האלימות במשפחה וטוענים כי היא שגויה הם ד"ר ווארן פארל, ד"ר דונלד דאטון, פרופ' סוזאן שטיינמץ, פרופ' זאב וינשטוק ד"ר לינדה מילס, ומארק האמל, LCSW, עורך כתב העת Partner Abuse,[16] ארין פיצי וכמו כן הקרימינולוגית הישראלית שרה בן דוד.

יחס המשטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים של חשד לאלימות במשפחה, ניצבת המשטרה לעיתים קרובות בפני דילמה הכרוכה בניבוי תוך לקיחת סיכון. בעיה זו קשה במיוחד, שכן סכסוכים משפחתיים רבים מתרחשים "בארבע עיניים", ובפני הגורם החיצוני המעורב אין תמיד מידע עובדתי מוצק שיכול לתמוך בגרסה זו או אחרת. בשנת 1998 עדכנה משטרת ישראל את מדיניותה, כאשר פתחה מדור לחקירת מקרי אלימות בין בני זוג. במערך זה מושם דגש על הנושאים הבאים: תגובה מהירה של המשטרה תוך מיצוי סמכויותיה, הערכת המסוכנות ומניעתה בכל שלבי הטיפול המשטרתי, קשר בין המשטרה לבין גורמים מטפלים בקהילה, והקצאת מערך חקירות ייחודי בכל תחנות המשטרה: בכל תחנת משטרה יהיו שני חוקרים שהוסמכו לחקירת עבירות אלימות בין בני זוג, וכן יוקצו חוקרות ייחודיות למגזר הערבי.

יחס התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר קורבנות האלימות במשפחה באשדוד

עד לשנת 1976 העוסקים בתקשורת הישראלית לא ראו הכאת נשים כבעיה חברתית, אלא כבעיה פרטית[דרוש מקור]. במהלך השנים היחס לתופעה עבר שינוי. תחילה נחשפו מקרים שהוצגו כחריגים, והכתבים דיווחו על אלימות נגד נשים ורצח נשים על ידי בעליהן כעל "בעיה רומנטית", טרגדיה משפחתית או אירוע מקרי והנטייה הייתה להטיל את האשמה באישה. אולם בשנת 1976 היחס לתופעה השתנה והוא בא לידי ביטוי בשני אופנים: פתיחת מקלטים לנשים מוכות בשנות השבעים וחקיקת החוק למניעת אלימות במשפחה בשנת 1991, ובהדרגה החלה התקשורת לראות בתופעה כבעיה חברתית ולא אישית.

יחס בתי הדין הרבניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות במשפחה לרוב לא נחשבת לעילה לגירושין בבית דין רבני. גם במקרים שבהם רשויות החוק הרחיקו בעלים אלימים מהבית ואפילו הרשיעו אותם בעבירה של אלימות במשפחה, בתי הדין הרבניים לא תמיד סברו שיש לאישה זכות הלכתית להתגרש.

במאמר: "יחסם של חכמים לאלימות הבעל כלפי אשתו" פרופ אליעזר בשן הביא דוגמאות לפסיקות והתייחסויות של חכמים בבתי הדין בעקבות אלימות הבעל כלפי אשתו. הראב"ד והמהר"ם מרוטנברג התייחסו בחומרה רבה לאלימות הבעל כלפי אשתו. אך, חכמים בארצות האסלם נהגו אחרת ואף הכריזו על אשה שהוכתה על ידי בעלה כאשה מורדת ומנעו ממנה לקבל את כתובתה.

באחד המקרים הוצגו הוכחות לאלימות פיזית ונפשית מצד הבעל כלפי האישה, והדיינים סברו שזו לא עילה מספקת לגירושין. במקרה אחר דן בית הדין הרבני באשדוד במקרה בו אדם הורשע באלימות כלפי אשתו, איים עליה ברצח, ריצה עונשי מאסר וסירב לתת לה גט. בית הדין קבע שהאישה לא הוכיחה עילת גירושין שמאפשרת כפיית גט. במקרים רבים אחרים נטו בתי הדין להקל ראש כלפי גילויים של כל סוגי האלימות כלפי נשים, לרבות הקשות ביותר.[17]

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודלים תאורטיים רבים ושונים מנסים לאתר את גורמי הסיכון והגורמים לאלימות בין בני זוג, כולל אלה המבוססים על גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים, תרבותיים, וחברתיים בין המינים. גורמי סיכון מסוימים מזוהים באופן עקבי במחקרים ממדינות רבות ושונות, בעוד שאחרים הם ספציפיים להקשר מסוים ומשתנים בין מדינות ואזורים (למשל, אזור כפריים ועירוניים). עוד נמצא כי נשים או גברים אלימים היא קבוצה הטרוגנית של אנשים. לכן, סביר מאוד להניח שגורם ספציפי אחד אינו יכול להסביר את התנהגותם של כולם.[3]

מחקרים מצביעים על מספר גורמי סיכון עקביים המגבירים את הסיכוי להתנהגות אלימה (כתוקף) וכקורבן:[9]

גורמים דמוגרפיים: גיל צעיר, השכלה נמוכה, הכנסה נמוכה או אבטלה.[9]

גורמים בהיסטוריית הילדות: חשיפה בילדות לאלימות בין ההורים, חווית הורות לקויה, התעללות והזנחה כולל אלימות מינית.[9]

גורמים ברמת הפרט: גורמים שעלולים להוביל להתנהגות אלימה בזוגיות הם דחק, חרדה, הפרעות אישיות והפרעות נפשיות, תקשורת והיסטוריה של מערכות יחסים משפחתיות דוחות.[9]

גורמים ברמת מערכת היחסים: עוינות או קונפליקטים במערכת היחסים, מספר בנות זוג, קיומם של חברים או אחים מבוגרים "בעלי ניסיון" שעוסקים בהתנהגויות מסוכנות.[18][9]

גורמי סיכון הקשורים לעמדות: עמדות שעוסקות בשימוש באלימות במערכות יחסים ואמונה קפדנית ונוקשה בחלוקת תפקידי מגדר במערכת היחסים.[9]

גורמי סיכון התנהגותיים: ביצוע וקורבנות לאלימות זוגיות במערכות יחסים קודמות, בריונות, היסטוריה של שימוש בסמים או אלכוהול, עבר פלילי, וסגנון תקשורת עוין.[18][9]

גורמי סיכון ברמת הקהילה והסביבה: עוני, מעמד כלכלי וחברתי נמוך של נשים, רמות גבוהות של אלימות בשכונה, יעילות קולקטיבית נמוכה בשכונות (collective efficacy) למשל, נכונות נמוכה של שכנים להתערב כאשר הם רואים אלימות, ונורמות מגדריות מזיקות. כלומר, אמונות וציפיות לגבי תפקידם של והתנהגותם של גברים ונשים בחברה. עם זאת, הראיות לגבי גורמי סיכון אלה הם מוגבלות בשל המחקר המצומצם בנושא.[19][9]

אלימות כנגד ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התעללות בילדים

אלימות כנגד ילדים נוצרת בנסיבות שונות ובהן מסרים תרבותיים מעודדי אלימות, הורים בעלי קשיים רגשיים או שעברו התעללות בעצמם, חוסר יכולת של ההורה להיות פנוי לצרכים של ילדו, ועוד. ההתעללות מתאפשרת במקרים רבים כיוון שהילד הוא חלש, חסר אונים ותלוי במבוגר. ההתעללות מופנית בעיקר כלפי הצעירים והחלשים שבהם. הילדים מלווים בתחושת אשם דבר שפוגע בהם בהמשך ומקשה על יצירת מערכות יחסים בריאות עם בני אדם גם בבגרותם.

בעבר נפוצו שתי תפיסות מרכזיות בנוגע לאלימות כלפי ילדים. הראשונה, תופסת את הילד כחסר אישיות בפני עצמו עד אשר מפתח ישות משלו ואת ההורה כמי שעליו החובה לסייע בתהליך זה. התפיסה השנייה מדגישה את זכויות ההורה מול חובות הילד, הנתפס ככלי לשירות ההורה. לנוכח תפיסות אלו, כאשר הופיעו בעבר פגיעות בילד על ידי הוריו, הדבר ניחשב ללגיטימי ולנורמטיבי, שכן ההנחה הייתה שההורה ממלא בכך את חובותיו.

האלימות כלפי ילדים באה לידי ביטוי במספר אופנים:

  1. פגיעה פיזית
  2. פגיעה רגשית, השפלה: פגיעה זו פחות נראית לעין אולם מביאה בסופו של דבר לתופעת "נבואה המגשימה את עצמה". ההורה מתייג בצורה שלילית את הילד, הילד מאמין באימרות הוריו ומתחיל להתנהג בהתאם לתיוג.
  3. הזנחה פיזית: מחדל של ההורים כלפי ילדיהם.
  4. פגיעה מינית: רוב הפגיעות מתבצעות על ידי גברים במשפחה כלפי בנות במשפחה.

בין הסיבות המרכזיות לפגיעת ההורים בילדיהם ניתן למצוא רגשות שליליים (כעס, שנאה, עוינות), או מאידך אמונה כי דרך ההכאה יצליחו לחנך את ילדיהם. הפסוק מספר משלי "חוסך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר" מייצג, לעיתים, עמדה זו. חלק מההורים מונעים מתוך מחשבת זדון ומתוך כוונה תחילה, כאשר חלק אחר של הפגיעות מתבצעות ללא כוונה לפגוע באופן זה.

בישראל ישנו חוק "פגיעה בקטינים ובחסרי ישע", סעיף 368 לחוק העונשין, ושם ישנה התייחסות נפרדת לפגיעה כשמדובר בילד, כלומר אדם שטרם מלאו לו 18 שנה. הפוגע מוגדר ככל מבוגר האחראי על הקטין - הורה מאמץ, הורה חורג ואפוטרופוס.

אלימות בין אחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלימות בין אחים פירושה התעללות בין אחים כדפוס של אלימות והפחדה שחוזר על עצמו. סוג אלימות זה מוזכר בסיפורי התנ"ך - רצח הבל על ידי אחיו קין, והתעללות אחי יוסף ביוסף.

האלימות בין אחים מתפרשת לרוב כמריבה. ההורים מתעלמים ותופסים זאת כחלק מתהליך ההתבגרות. אלימות זו מאפיינת ילדים בגילאי 6–12, וכן מאפיינת בנים יותר מאשר בנות. במקרים מסוימים האלימות הופכת לבעייתית כאשר פער הגילאים בין האחים גדול ואח אחד הוא תמיד הקורבן והשני תמיד התוקפן. התעללות בין אחים יכולה להיות גם מינית. גם במקרה זה פעמים רבות ההורים תופסים את ההתעללות כמשחק בין האחים, דבר שמגביר את הפגיעה בקורבן בשל התחושה שאין מי שיגן עליו/עליה. במקרה זה בדרך כלל ישנה דינמיקה משפחתית מורכבת שמעבירה מסרים בעיתיים או סותרים לגבי ההתעללות שמאפשרים את הימשכותה.

אלימות נגד קשישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התעללות בקשישים

בעבר, בחברה המסורתית, תוחלת החיים הייתה קצרה. רק מספר בודד של אנשים הצליחו להגיע לגיל הזקנה, והם זכו למעמד חברתי גבוה הודות לנדירותם ולתפקידים שמילאו. ככל שחברה הופכת למודרנית, הכוח והידע עוברים לצעירים, וכך יש כמות רבה יותר של אנשים המגיעים לגיל הזקנה.

בעבר, הזקנים היו נחשבים לראשי הבית, הרכוש היה בבעלותם וכל המשפחה גרה ועבדה יחד. אך עם תהליך המודרניזציה, העיור, והארכת תוחלת החיים באמצעים רפואיים מתקדמים, התלות במשפחה פוחתת, הילדים לא גרים עוד עם הוריהם, ההורים מאריכים ימים ונחלשים, והצרכים והשאיפות של הצעירים משתנים. בחברה המודרנית הקשישים לא משמשים עוד גורם סמכותי עבור הצעירים. כאמור, בעקבות השינויים שנוצרו כמות הקשישים הולכת וגדלה, המדינה לא יכולה לספק להם שירותים מתאימים, ורוב האחריות נופלת על כתפי ילדיהם או קרובים אחרים. סיטואציה זו מביאה ללחץ רב, לקושי בטיפול ולקשיים נוספים כגון בעיות כלכליות, בריאותיות ונפשיות אשר בסופו של דבר יכולות להביא לאלימות.

מנגד, ישנה טענה שהאלימות הייתה ידועה עוד קודם, אולם בעקבות השינויים המודרניים החשיפה שלה גברה. כמו כן, ערכים שהיו מובנים מאליהם בעבר, ניתנים לבחירה כיום.

ישנן שני סוגי משפחות אשר מאופיינות באלימות כנגד קשישים:

  1. משפחות בעלות בעיות בלתי פתורות מן העבר, ולכן הלחץ מעורר אותן שוב.
  2. משפחות דלות אמצעים נפשיים וכלכליים, שהטיפול הרפואי בזקן מביא אותן לפגיעה קשה עוד יותר.

אלימות נגד קשישים מאופיינת ב: פגיעה פסיכולוגית, פגיעה גופנית, פגיעה כלכלית, הזנחה מכוונת והזנחה בלתי מכוונת (קיימת גם הזנחה אישית שבה הקשיש לא נותן לעצמו טיפול נאות). במחקרים שונים שהתפרסמו נראה כי הפגיעה השכיחה ביותר היא פגיעה גופנית. נמצא כי רוב הקורבנות הן קשישות שסובלות ממוגבלויות פיזיות או שכליות. חלק מהקרבנות הם גם גברים מעל גיל 75 שאף הם סובלים ממגבלה מסוימת. ממצא נוסף הוא רוב הקורבנות משויכים למעמד כלכלי נמוך.

הפוגעות היו בדרך כלל נשים, קרובות משפחה של הקשישים או הבעלים. ניתן להסביר ממצא זה בטענה שהנשים הן המטפלות העיקריות בקשישים.

מרבית מקרי האלימות לא נחשפים ונשארים בסוד בתוך המשפחה, היות שהזקנים רואים בכך כישלון אישי שלהם ולעיתים מתקשים טכנית להתלונן כיוון שהם מרותקים לביתם ומבודדים מהסביבה. לעיתים הם מרגישים כי תרמו לכך, ובנוסף קיים בהם פחד להישלח למוסדות. כמו כן הרשויות לא בודקות ביסודיות רבה את הקשישים כדי לא לפגוע בפרטיותם.

אלימות נגד גברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' מורי ארנלוד שטראוס ואחרים פרסמו מחקרים משנת 1980, בהם נטען כי אלימות בין בני זוג מאופיינת בסימטריה מגדרית והדדיות.[20] לפי גישה זו, נשים נוטות להשתמש באלימות כלפי בן/בת הזוג גם כשאלו לא נהגו כלפיהן באלימות וגם כאשר אין הדבר נובע בהכרח מתוך הגנה עצמית, אלא לצורך שליטה, השגת עוצמה ונקמה.[21] במרוצת השנים החלו להצטבר עדויות מחקריות המצביעות על שימוש של נשים באלימות כלפי גברים, לרבות אלימות מילולית, מינית ונפשית. במחקר משנת 1997 שיעור גדול של נשים דיווח על שימוש באלימות לצורך השגת עוצמה ותגמול עקב התנהגות לא נאותה ומתוך רצון לזכות בתשומת לבו של בן הזוג.[22] ניתוח-על משנת 2010 מצא כי המניעים השכיחים ביותר לאלימות בקרב נשים היו כעס, הגנה עצמית, ונקמה, אולם ההבחנה בין נקמה והגנה עצמית הייתה קשה בחלק מן המחקרים שנבדקו.[23] יש הטוענים כי מניעים של שליטה הם נעדרים מאלימות של נשים,[24] אך יש החולקים על כך.[25] מחקר משנת 2003 מצא כי 38% מהנשים דיווחו כי איימו להשתמש באלימות לפחות לפעמים כדי לגרום לבן או בת הזוג לעשות את הדברים שרצו שיעשו; מתוכם 53% ציינו כי האיומים היו יעילים לפחות בחלק מהזמן.[26] באופן דומה, גרגורי סטיוארט (2006) הצביע על כך כי המניעים השכיחים ביותר היו "כדי לקבל שליטה על בן/בת הזוג" (22%), "כדי לגרום לבן/בת הזוג לעשות או להפסיק משהו" (22%), ו"לגרום לבן/בת הזוג להסכים איתך" (17%).[27] שטראוס (2010) הציג נתונים משישה סקרים שבוצעו בקרב האוכלוסייה הכללית בארצות הברית במשך שלושה עשורים, ומצא דפוסי אלימות הדדים במרבית מקרי האלימות שנבחנו.[28] גישת הסימטריה באלימות מתמקדת בסיבות לאלימות ובשיעורי השימוש באלימות, ולא בתוצאות האלימות. אפילו מנתוני שטראוס עולה כי אלימות של גברים גורמת לפציעות רבות יותר (פיזיות ופסיכולוגיות), יותר מקרי מוות, וזורעות יותר פחד.[28]

לאורך השנים ספגה עבודתו של שטראוס ביקורת רבה. הביקורת הטילה ספק בקיומה של סימטריה מגדרית, במתודולוגיה העומדת מאחורי השאלונים למדידת התנהגויות אלימות בזוגיות של שטראוס (CTS, Conflict Tactics Scale), ובמסגרת התאורטית בה משתמשים החוקרים התומכים בה. המבקרים טוענים, בין היתר, כי אלימות גברים כלפי נשים היא קשה יותר ואין למדוד את השניים על ידי אותו סולם.[28]

פוסט טראומה ואלימות במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוסט טראומה

על פי ה-DSM-IV, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) תאובחן כאשר האדם חווה, היה עד או עמד בפני אירוע או אירועים בהם היה איום או מפגש ממשי עם מוות או פציעה חריפה, או איום לשלמות הגופנית שלו או של אחרים. אחד מגורמי הסיכון להתפתחות PTSD הוא חשיפה בעבר לטראומה נפשית או לטראומה גופנית.[29]

בני אדם שאובחנו כסובלים מ- PTSD הם בעלי סיכון רב מהממוצע לבצע עבירות אלימות כלפי בני זוגם, וכן כלפי אחרים. ניתן למצוא מאפיינים דומים בין בני אדם הסובלים מטראומה ופוסט טראומה, לבין בני האדם (מבחינה סטטיסטית, לרוב גברים), הנוהגים באלימות במשפחה. בין המאפיינים, פגיעות בביטחון העצמי, כעס על עצמם, דיכאון, חרדה, וחוסר אמון בעולם ובבן הזוג. בנוסף תופסים את עצמם התוקפים כקורבנות וחסרי ישע. ולאחר ביצוע אקט האלימות מלאים בבושה וצער.

מחקרים שבחנו גברים שהיו אלימים כלפי בנות זוגם, מצאו שרמת הסימפטומים הטראומטיים אצלם הייתה מובהקת.[30]

נמצא קשר מחקרי מובהק בין ילדים שהיו חשופים לאלימות מצד ההורים, לבין התפתחות הפרעה פוסט טראומתית בבגרותם, וכן לשימוש באלימות בבגרותם. נמצא שדחייה על ידי ההורים במשפחת המוצא של הילד, וכן היחשפות לאלימות במשפחה, הן כקרבנות והן כעדים לאלימות זוגית, קשורים לממצאים של PTSD בבגרות, ולאלימות פסיכולוגית ופיזית כלפי אחרים בבגרות. [31]

מחקר של משרד המשפטים בארצות הברית משנת 1994 גילה כי לנשים רווקות סיכוי גבוה פי ארבעה ליפול קורבן לפשע אלים בהשוואה לנשים נשואות. מחקר אחר מהשנה העוקבת גילה כי נשים נשואות חשופות פחות לפגיעות אלימות באופן כללי.[32]

טיפול ומניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפול ושיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרכזים למניעת אלימות במשפחה קיימים בכל רחבי ישראל, ומעניקים מענה טיפולי הן למתעלל והן לקורבן.
  • בית נועם - הוסטל טיפולי לגברים אלימים.
  • החוק למניעת אלימות במשפחה מסמיך את בית המשפט להורות לבן זוג מכה להתחייב לעבור טיפול מתאים, ובלבד, שבן הזוג נמצא מתאים לטיפול שכזה והסכים לטיפול זה.[36]
  • הוסטל מפתחות - הוסטל ייחודי בעולם לטיפול באסירים שריצו מאסר בגין אלימות במשפחה, במסגרת הרשות לשיקום האסיר .

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלימות במשפחה היא עבירה על החוק הישראלי. על כן הגורמים האלימים מסתכנים בענישה ואף במאסר. לפי חוק העונשין (סעיף 379)[37] העבירה על תקיפה היא שנתיים מאסר. סעיף 382[38] לחוק קובע שכאשר התקיפה נעשית כנגד בן משפחה העונש הוא כפול: ארבע שנים. אם נגרמה חבלה, העונש הקבוע בחוק הוא שלוש שנים והוא מוכפל כאשר מדובר באלימות בתוך המשפחה: שש שנות מאסר. במקרים של עבירות מין, העונש יכול להיות חמור בהרבה – במקרה של אונס הוא גם יכול להיות עשרים שנות מאסר. בית המשפט גם יכול לקבוע שהאלימות היא עבירה על חוק מניעת הטרדה מאיימת (חדירה אל חייו הפרטיים של הקורבן, מעקב, איומים גלויים ומרומזים וכיוצא בזה),[39] עבירה שעונשה עד שלוש שנות מאסר. עונש נוסף יכול לכלול פיצויים על נזקים שנגרמו עקב ההתעללות.[40]
  • לפי חוק העונשין (סעיף 86)[41] גם אם בית המשפט לא הרשיע את הנאשם, הוא רשאי להטיל על מי שהואשם באלימות במשפחה תקופת מבחן שבה הוא יעבור טיפול בקהילה. מדובר בעונש קל כיוון שהוא איננו כולל הרשעה, מאסר ורישום פלילי והוא מאפשר למואשם לשקם את חייו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב ווינשטוק. (2019) לקראת תיאוריה ופרקטיקה עדכנית להבנה עדכון ושילוב עקרונות התיאוריה הפטריארכלית והתמודדות עם אלימות פיזית בין בני-זוג: בתאוריית המוטיבציות המגדריות. חברה ורווחה עמ' 9–28
  • השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל לשנת 2019[42]
  • נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי (2012), אלימות במשפחה תאוריה ופרקטיקה (הוצאת שהם).
  • דלומי ר' וכהן מ'. (2007). חוק העונשין התשל"ז 1977. בני ברק: מחשבות.
  • לוטמן, א' (2006) אלימות נגד נשים- היקף התופעה וסוגיית הענישה- הוגש לוועדה לקידום מעמד האישה לקראת ציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים: הכנסת- מרכז המחקר והמידע, נובמבר (2006)
  • בן דוד, ל' (2004). ריכוז נתונים בנושא אלימות נגד נשים – הוגש לוועדה לקידום מעמד האישה לקראת ציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים: הכנסת- מרכז המחקר והמידע, נובמבר 2004.
  • בר-אלי מ', מוחא מ', ופרנקל ד' (2004). הבעייתיות של הרחקה מהבית מקרים של חשד לאלימות נגד בני זוג במשפחה: פרספקטיבה של לקיחת סיכונים. משטרה וחברה, 8, 53-37.
  • גל, נ'. (2003). אלימות נגד נשים: נורמה או סטיה? תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
  • משוניס, ג.ג. (1999), סוציולוגיה, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 452–550, 469-471.
  • זועבי, ס', (1994). אלימות נגד קשישים במגזר הערבי מציאות או מיתוס. עבודת גמר, אוניברסיטת חיפה.
  • צימרין, ח. (1985). ילדים מוכים - בעיה רבת פנים. תל אביב, הוצאת פפירוס.
  • לנדי בנקרופט, (2014). כשאבא פוגע באמא: איך לעזור לילדים שנחשפו להתעללות במשפחה. ספריית פועלים. (שני פרקים מתוך הספר, באתר פסיכולוגיה עברית).
  • דלית יסעור בורוכוביץ' (2003). אלימות אינטימית: עולמם הרגשי של גברים מכים. רסלינג.
  • Campbell, J.C., Webster, D., Koziol-Mclain, J ., Block, C., Cambell, D., Cury, M.A., Gary, F., Glass, N., Mcfarlane, J., Sachs, C., Sharps, P., Ulrich,Y.,Wilt, S., Mangenello, J., Schollenberger, J., Frey, V.& Laughon, K. (2003). Risk factors for femicide in abusive relationship: Result from a multisitte case control study. American journal of public health 7.
  • Crowell, N.A, & Burgess, A.W. (1996) Understandinging violence against woman. Washington, DC: National Academy Press.
  • Gelles, R.J. (1990).Intimate violence in families. Newbury Park: sage.
  • Jackson, N.A., N.A.,& Oates, G.C. (1998). Violence in intimate relationships: examining sociological and psychological issuses. Washington, DC: National Academy press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המשרד לביטחון הפנים, דו"ח הוועדה לטיפול בתופעת האלימות במשפחה, 2016
  2. ^ The Council of Europe Convention, Council of Europe Convention on preventing and combating violence against women and domestic violence
  3. ^ 1 2 Louise Dixon, Kevin Browne, The heterogeneity of spouse abuse: a review, Aggression and Violent Behavior 8, 2003-01-01, עמ' 107–130 doi: 10.1016/S1359-1789(02)00104-0
  4. ^ A. Holtzworth-Munroe, G. L. Stuart, Typologies of male batterers: three subtypes and the differences among them, Psychological Bulletin 116, 1994-11, עמ' 476–497 doi: 10.1037/0033-2909.116.3.476
  5. ^ שרה בן דוד, בן דוד- קורבנות גברים.pdf קורבנות גבריים במשפחה, האם יש תופעה כזאת?(הקישור אינו פעיל)
  6. ^ Wheels, Domestic Abuse Intervention Programs (באנגלית)
  7. ^ Michelle Madden Dempsey,What Counts as Domestic Violence? A Conceptual Analysis, 12 Wm. & Mary J. Women & L. 301 http://scholarship.law.wm.edu/wmjowl/vol12/iss2/3
  8. ^ נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי (2012), אלימות במשפחה - תאוריה ופרקטיקה, עמ' 624-640.
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 WHO | Preventing intimate partner and sexual violence against women: taking action and generating evidence (עמ' 18-28), WHO
  10. ^ אורלי לוטן, אלימות נגד נשים - ריכוז נתונים, מוגש לוועדה לקידום מעמד האישה, הכנסת, 26 בנובמבר 2007
  11. ^ עדו אבגר, אלימות במשפחה: הטיפול בגברים אלימים בישראל, 2019
  12. ^ שירות בתי הסוהר, נתונים אודות אסירים השפוטים בגין אלימות במשפחה לדו"ח השנתי של ארגון ויצו, 2019
  13. ^ Zvi Eisikovits, Zeev Winstok, Gideon Fishman, The First Israeli National Survey on Domestic Violence, Violence Against Women 10, 2004-07, עמ' 729–748 doi: 10.1177/1077801204265549
  14. ^ MICHAEL ROBINSON, From Ideology to Inclusion, California Alliance for Families and Children, August 10, 2009
  15. ^ Martin S. Fiebert, SPOUSES OR MALE PARTNERS: AN ANNOTATED BIBLIOGRAPHY, California State University, Long Beach, 26 Last updated: June 2012
  16. ^ John Hamel, Partner Abuse New Directions in Research, Intervention, and Policy, springerpublishing company
  17. ^ ניצן כספי שילוני, ואז הדיין שאל: "אבל גברת, מה עילת הגירושין?", באתר הארץ, 23 בנובמבר 2020
  18. ^ 1 2 Patricia L. East, Audrey Hokoda, Risk and Protective Factors for Sexual and Dating Violence Victimization: A Longitudinal, Prospective Study of Latino and African American Adolescents, Journal of youth and adolescence 44, 2015-6, עמ' 1288–1300 doi: 10.1007/s10964-015-0273-5
  19. ^ WHO | Understanding and addressing violence against women, WHO
  20. ^ Murray Straus, Katreena Scott, Gender symmetry in partner violence: The evidence, the denial, and the implications for primary prevention and treatment. Preventing partner violence: Research and evidence-based intervention strategies., 2009
  21. ^ Diane R. Follingstad, M. Jill Rogers, Validity Concerns in the Measurement of Women's and Men's Report of Intimate Partner Violence, Sex Roles 69, 2013-08, עמ' 149–167 doi: 10.1007/s11199-013-0264-5
  22. ^ Martin S. Fiebert, Denise M. Gonzalez, College Women Who Initiate Assaults on Their Male Partners and the Reasons Offered for Such Behavior:, Psychological Reports, 2016-09-01 doi: 10.2466/pr0.1997.80.2.583
  23. ^ Megan H Bair-Merritt, Sarah Shea Crowne, Darcy A Thompson, Erica Sibinga, Why Do Women Use Intimate Partner Violence? A Systematic Review of Women's Motivations, Trauma, violence & abuse 11, 2010-10, עמ' 178–189 doi: 10.1177/1524838010379003
  24. ^ L. Kevin Hamberger, Clare E. Guse, Men's and Women's Use of Intimate Partner Violence in Clinical Samples:, Violence Against Women, 2016-06-30 doi: 10.1177/107780102762478028
  25. ^ L. KEVIN HAMBERGER, JEFFREY M. LOHR, DENNIS BONGE, DAVID F. TOLIN, An Empirical Classification of Motivations for Domestic Violence:, Violence Against Women, 2016-06-30 doi: 10.1177/1077801297003004005
  26. ^ Suzanne C. Swan, David L. Snow, Behavioral and Psychological Differences Among Abused Women Who Use Violence in Intimate Relationships, Violence Against Women 9, 2003-01-01, עמ' 75–109 doi: 10.1177/1077801202238431
  27. ^ Gregory L. Stuart, Todd M. Moore, Julianne C. Hellmuth, Susan E. Ramsey, Reasons for Intimate Partner Violence Perpetration Among Arrested Women, Violence Against Women 12, 2006-07-01, עמ' 609–621 doi: 10.1177/1077801206290173
  28. ^ 1 2 3 Murray A. Straus, Thirty Years of Denying the Evidence on Gender Symmetry in Partner Violence: Implications for Prevention and Treatment, Partner Abuse 1, 2010-07, עמ' 332–362 doi: 10.1891/1946-6560.1.3.332
  29. ^ רבקה תובל משיח, Rivka Tuval Mashiach, The Impact of Continuous Terror in Israel — Distress and Strength / השפעת הטרור המתמשך: מצוקה וחוסן באוכלוסייה הישראלית, Social Issues in Israel / סוגיות חברתיות בישראל, 2008, עמ' 6–28
  30. ^ Donald G. Dutton, The Abusive Personality, Second Edition: Violence and Control in Intimate Relationships, Guilford Press, 2006-12-19. (באנגלית)
  31. ^ סופר זיו, גברים המשתמשים באלימות בתוך המשפחה והפרעה פוסט-טראומתית, "פסיכולוגיה עברית", 13.7.2009
  32. ^ ד"ר יהודה יפרח, ‏"הכרוניקה, דצמבר 2019", השילוח 17, דצמבר 2019
  33. ^ להרחבה, ראו: נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי (2012), אלימות במשפחה - תאוריה ופרקטיקה, עמ' 131-223.
  34. ^ ראו: נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי (2012), אלימות במשפחה - תאוריה ופרקטיקה, עמ' 199-215.
  35. ^ חמי רמיאל, החברה הדתית מתמודדת עם אלימות במשפחה וביערת הרע מקרבך, דעות 10, ניסן תשס"א, אפריל 2001
  36. ^ להרחבה, ראו: נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי (2012), אלימות במשפחה - תאוריה ופרקטיקה, 206-210.
  37. ^ חוק העונשין (סעיף 379)
  38. ^ חוק העונשין (סעיף 382)
  39. ^ החוק למניעת הטרדה מאיימת
  40. ^ להרחבה על הדין הפלילי בסוגיית האלימות במשפחה, ראו: נתנאל ר. בושרי ורון בן-ארי (2012), אלימות במשפחה - תאוריה ופרקטיקה, עמ' 367-411.
  41. ^ לפי חוק העונשין (סעיף 86)
  42. ^ השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל לשנת 2019, GOV.IL