אלימות מינית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אלימות מינית בישראל היא היא התייחסות לתופעה אלימות מינית בהקשר של החברה הישראלית. הנתונים על היקף האלימות המינית בישראל דומים לאלו המתקיימים במדינות מערביות אחרות,[1][2] אך תפיסת המאפיינים והגורמים לה עשוי להשתנות בין קבוצות ומגזרים שונים המרכיבים את החברה הישראלית. אופן הטיפול בתופעה עשוי להשתנות גם הוא, בהתאם לאופי ואורח החיים של כל קבוצה ומגזר.[3]

המשפט בישראל עוסק באלימות מינית בשני חוקים:

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתופעת האלימות המינית ישנם מאפיינים ייחודיים, אשר מקשים על הקורבנות לדבר או לדווח על עצם קיום הפגיעה. בין מאפיינים אלו ניתן למנות את אופי המעשים – המתקיימים לרוב בין שני אנשים, ללא עדים, ולא מותירים מאחוריהם סימנים ברורים שיוכלו לשמש בבוא העת כראיות משפטיות, ואת העובדה כי רבות מהפגיעות המיניות מתרחשות בתוך מערכת יחסים של קירבה או תלות (משפחה, ידידות, עבודה), ולכן הגילוי יכול לפגוע באופן משמעותי במרקמי חיים רבים. בנוסף לקשיים אלו, הנובעים מנסיבות אובייקטיביות, נפגעות ונפגעים מאלימות מינית סובלים גם מסטיגמה חברתית, ובאופן ספציפי מהפניית אצבע מאשימה, המטילה את האחריות למעשי האלימות על הצד הנפגע ולא על הפוגע. בישראל – כמו בעולם כולו – קיים תת-דיווח ניכר על עבירות מין והטרדה מינית, וקשה לאמוד את ההיקף המדויק של התופעה בפועל. 

על פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, כ-47,901 פניות התקבלו במרכזי הסיוע בשנת 2016.[4] עוד עולה מהנתונים, כי רק 13.7% מהפונות והפונים למרכזי הסיוע גם הגישו תלונה במשטרה.

מדד האלימות הלאומי שפרסם המשרד לביטחון פנים בשנת 2014 העריך את היקף האלימות המינית בישראל בכ-84 אלף נשים נפגעות בשנה, כאשר אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה ורק 6% מהמקרים מדווחים למשטרה.[5] לפי מדד זה, שיעור עבירות האלימות המינית בישראל גבוה בממוצע של כ-10% מהשיעור הממוצע במדינות החברות בארגון המדינות המפותחות (OECD).

מחקר משנת 2009 של ד"ר אביגיל מור, שבדק נערות ונשים ישראליות צעירות בגילי 16–28 מצא כי 21% נאנסו, 33% חוו התנהגות מינית כפויה, 60% חוו נגיעות מיניות בלתי רצויות וכ-87% סבלו מהטרדה מינית מילולית – נתונים התואמים את נתוני שכיחות עבירות המין בעולם המערבי.[1]

במחקר רחב היקף שערכו פרופ' רחל לב-ויזל ופרופ' צבי איזיקוביץ (2016) נמצא כי 17.7% מהילדות והילדים היהודים בישראל (תלמידי החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי) דיווחו כי חוו פגיעה מינית, וכך 23.2% מהילדות והילדים בחינוך הערבי. עוד עולה כי שיעור הבנות שנפגעו עומד על 18.3%, ושיעור הבנים שנפגעו כמעט זהה: 16.9%.[2] גם שכיחות זאת קרובה מאוד לסטטיסטיקה המקובלת בעולם בנוגע לפגיעה בגיל הילדוּת. מתוך הילדים שדיווחו על פגיעה מינית, 42% דיווחו על פגיעה מינית שכללה מגע פיזי. בכל סוגי הפגיעות המיניות הכוללות מגע פיזי, ילדים ובני נוער ממוצא ערבי דיווחו על הפגעות גבוה יותר, ולעומת זאת אלימות מינית שאינה כוללת מגע פיזי דווחה בצורה נרחבת יותר בקרב ילדים ובני נוער יהודים. בנות דיווחו יותר על אונס או ניסיונות אונס לעומת בנים, ובנים נפגעו יותר על ידי צעיר מקבוצת השווים. ילדים בגיל גדול יותר מדווחים על יותר פגיעות מיניות - 14% מבין התלמידים בכיתה ו' דיווחו על פגיעה מינית. שיעור זה עלה ל-20% בכיתה ח' ול-24% בכיתה י'. כ 40% מתוך הילדים הנפגעים מאלימות מינית נכנסו לקטגוריה של פגיעה חמורה שכללה פגיעה שהתרחשה מספר רב של פעמים.[2]

בסקר "מדד הביטחון" בקרב נשים של המשרד לביטחון פנים (2012), שהתבסס על ראיונות עם 800 נשים ממגוון קבוצות באוכלוסייה – מזרחיות, אשכנזיות, ילידות ברית המועצות לשעבר וערביות אזרחיות ישראל, נמצא כי 14% מאוכלוסיית הנשים היהודיות דיווחו כי הותקפו מינית (פיזית) לפני שמלאו להן 16 שנים. 67% מהיהודיות ו-79% מהערביות דיווחו כי הן חיות בחרדה מתמדת מפני תקיפה מינית.[6]

משתנים דמוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד היום לא נערך בישראל מחקר מקיף על שכיחות מקרי האלימות המינית במגזרים הפנים-יהודיים. על פי מחקר משנת 2009 בו השתתפו 150 נשים, השכיחות של מקרי האלימות המינית במגזר הדתי ובמגזר החרדי זהה לשכיחות בחברה החילונית. עם זאת, רוב הנשים הדתיות שחוו פגיעה מינית לא הגישו תלונה ואף לא סיפרו על כך לאף אחד.[7]

מחקר שנערך בישראל והתפרסם ב-2009 קבע כי לא נמצא כל קשר בין פגיעה מינית לסגנון הלבוש.[1] נשים שנפלו קורבן לאלימות מינית לא נטו להתלבש באופן חושפני יותר מנשים שלא נפגעו. 

לפי המחקר של מור, 18% מהנשים שלא מתלבשות חשוף אולצו לקיים יחסי מין בכפייה, לעומת 24% מהנשים שהעידו שהן מתלבשות באופן חשוף. 36% מהנשים שלא מתלבשות חשוף העידו שסבלו מהתנהגות מינית כפויה, לעומת 34% מהנשים שהעידו על לבוש חשוף. 64% מהנשים שלא מתלבשות חשוף העידו שסבלו מנגיעות מיניות בלתי רצויות, לעומת 60% מהנשים שהעידו על לבוש חשוף. 88% מהנשים בשתי הקבוצות העידו שסבלו מהערות מיניות בלתי רצויות.

לפי איזיקוביץ ולב-ויזל, שעמדו בראש המחקר המקיף ביותר שבוצע בישראל על פגיעה מינית ובילדות ובילדים, לא נמצא קשר בין דירוג סוציו-אקונומי, מדד פריפריאלי והמצב התעסוקתי של ההורים לסיכוי של הבת או הבן להיפגע מינית. עם זאת, במאמרם מ-2013 צוין כי "באופן מעניין, השכלה אקדמית של אחד ההורים מעלה את הסיכוי לקורבנות מינית פי 1.3".[8]

לפי סקר "מדד הביטחון" בקרב נשים, לנשים יוצאות ברית המועצות לשעבר יש סיכוי גדול יותר להיפגע מינית בידי אדם זר: 38% מהן דיווחו כי הותקפו מינית בידי אדם זר, לעומת 16% באוכלוסייה הכללית.

נתוני מרכזי הסיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

90% מהפניות למרכזי הסיוע עוסקות בפגיעה בילדות או נשים, ו-10% בפגיעות בגברים. 60% מהפניות התקבלו בגין פגיעה בילדות או בנעורים, ו-40% בגין פגיעה בבגרות. 76% מהגברים שפונים נפגעו כקטינים (רובם מתחת לגיל 12).

ב-98% מהפניות למרכזי הסיוע דווח כי התוקף הוא גבר, ורק ב-2% דווח על תוקפת אישה. קרוב לשליש מהפניות (29%) התקבלו בגין פגיעה מידי בן משפחה, כאשר בקרב מי שנפגעו בילדות המספר עומד על 72%. קרוב לרבע מהפניות (23%) עסקו בפגיעה מידי ידיד או מכר, 15% בפגיעה מידי בן זוג נוכחי, בן זוג לשעבר או דייט. רק 8% מהפגיעות בוצעו בידי אדם זר[דרושה הבהרה].

ב-9% מהפניות שעסקו בפגיעה בנוער (גילים 13–18) דווח על תקיפה מינית קבוצתית – פי שלושה יותר מאשר פניות שעסקו בפגיעה בבוגרות ובוגרים. ב-40% מהפניות שעסקו בפגיעה בנוער הפוגע הוא ידיד או מכר של הצד הנפגע – במקרים רבים, בן קבוצת השווים[דרושה הבהרה][דרוש מקור: דרוש מקור לכל תת הפיסקה]

היסטוריית חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 נחקק בישראל חוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר החליף את פקודת החוק הפלילי שניסח המנדט הבריטי בארץ ישראל. עבירות המין נדונו תחת שער ה' בפרק י' בחוק (פגיעות בגוף), אשר הוגדר כ"עבירות נגד המוסר".[9] בשנת 1988 חוקקה הכנסת את תיקון 22 לחוק העונשין, במסגרתו נערכו שינויים נרחבים בסעיפים העוסקים בעבירות מין.[10] בנוסף, שונה שם השער מ"עבירות נגד המוסר" ל"עבירות מין".

עבירת אינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי שיטת המשפט האנגלי, עליה התבסס החוק, כפיית יחסי מין על אישה במסגרת נישואים אינה יכולה להיחשב כאונס, שכן בעצם הסכמתה לחוזה הנישואין האישה "מוסרת עצמה" לבעלה, ואינה יכולה לחזור בה. לכן, סעיפים 345 ו-346 בנוסח המקורי של החוק, אשר הגדירו את עבירת האינוס ואת עבירת האינוס במרמה, נפתחו במילים: "הבועל אישה, שאינה אשתו, בניגוד לרצונה". שמונה חודשים לאחר מכן פרסמה הכנסת "תיקון טעויות" לנוסח זה, לפיו המילים "שאינה אשתו" יוחלפו במילים "שלא כדין",[11] אך המשמעות עמדה בעינה. 

על-פי נוסח זה, עבירת האינוס דרשה הוכחה כי המעשה נעשה נגד רצונה של הקורבן, "תוך שימוש בכוח או באיימו עליה במוות או בחבלת גוף קשה, או כשהיא בחוסר הכרה או במצב המונע את התנגדותה".[9] כלומר, כדי להביא להרשעה באונס היה על הקורבן להוכיח כי המעשה בוצע באלימות וכי התנגדה באופן פעיל.

בשנת 1980 פסק בית המשפט העליון כי יחסי מין במסגרת נישואים של בני זוג יהודים גם היא בגדר אונס, שכן הלכות החוק האנגלי, המתירות על הבעל לכפות יחסי מין על אשתו, אינן עומדות בקנה אחד עם הדין העברי.[12] פסק דין זה אשרר את פסק הדין שהתקבל בבית המשפט המחוזי בעניינו של משה כהן, אשר הורשע באונס אשתו תוך שימוש באלימות. עם זאת, על כהן נגזרו רק שנה וחצי מאסר, בשל מה שכונה "הנסיבות המיוחדות" של המקרה.[13]

בשנת 1988, במסגרת תיקון 22 לחוק העונשין, פורסם נוסח חדש לסעיף 345 העוסק בעבירת האינוס, במסגרתו הורחבו הנסיבות בהן מוגדר מעשה כאינוס.[10] בעוד הנוסח המוקדם של החוק התנה את קיום העבירה בעצם התנגדותה של האישה לקיום יחסי מין, נוסח התיקון התמקד בהסכמתה החופשית למעשים. במסגרת התיקון הוגדרו נסיבות מחמירות לביצוע העבירה: איום בנשק, גרימת חבלה או היריון, התעללות ואונס קבוצתי. בנוסף, הושמט לחלוטין הפטור מאחריות פלילית על אונס במסגרת נישואים, ועונש המאסר על העבירה הוגדל: מ-14 שנים, בנוסח מ-1977, ל-16 שנים או 20 שנים על אינוס בנסיבות מחמירות.

בשנת 1993, בעקבות פרשת האונס בשמרת, פסק בית המשפט העליון כי קיום מגע מיני בלא שהתקבלה הסכמה מפורשת או במשתמע - הוא אונס. בנוסף, מבהיר פסק הדין כי עברה המיני של הנפגעת אינו יכול להוות הצדקה למעשים אלו.

בשנת 2007, פסק בית המשפט העליון כי גם מצב בו בני זוג החלו לקיים יחסי מין בהסכמה, ותוך כדי כך דרש אחד מהם לחדול, והשני לא נענה לדרישתו, גם הוא אונס.[14] 

אכיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני המשטרה, בשנת 2016 נפתחו במשטרה כ-5,686 תיקי עבירות מין והטרדה מינית – עלייה של 22.5% לעומת שנת 2011, בה נפתחו 4,791 תיקים בגין עבירות אלו. ב-81% מהתיקים הנפגעת היא ילדה או אישה, לעומת 19% מהתיקים, בהם הנפגע הוא ילד או גבר. ב-47% מהתיקים הנפגעים הם קטינים, ב-51% בגירים, וב-1% קשישים.

ב-16% מהתיקים שבהם טיפלה הפרקליטות הוחלט להגיש כתב אישום, בעוד 84% מהתיקים נסגרו ללא הגשת כתב אישום (נכון לשנת 2016; מכיוון שהטיפול בתיקים נמשך לעיתים קרובות מעבר לשנה קלנדרית אחת, חישוב האחוזים נגזר מתוך התיקים שבהם התקבלה החלטה באותה השנה).

בתיקים של עבירות מין על פי חוק העונשין[דרושה הבהרה], כ-83% מהתיקים נסגרו ללא הגשת כתב אישום. בתיקי הטרדה מינית, שיעור סגירת התיקים הגיע לכ-92% מכלל התיקים שלגביהם התקבלה החלטה.

עילת הסגירה ב-70% מהתיקים שנסגרו היא חוסר בראיות[דרוש מקור].

מבין התיקים שעברו הליך שיפוטי, 77% הסתיימו בהרשעה ו-6% בזיכוי. השאר הסתיימו בסטטוס "אחר". 

ארגונים ומוסדות סיוע לנפגעי אלימות מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל פועלים ארגוני תמיכה רבים לנפגעי אלימות מינית, כמוקדי חירום ולסיוע ממושך יותר, ובהם:

  • מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית ואונס (קריית שמונה והגליל) (ע"ר)
  • סיוע לנשים ונערות נגד אלימות, בנצרת
  • מרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית – חיפה והצפון (ע"ר)
  • מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית – השרון (ע"ר)
  • מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב (ע"ר)
  • מרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית – ירושלים ע"ש לינדה פלדמן
  • תאיר – מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה והטרדה מינית (ע"ר)
  • מסל"ן – מרכז סיוע לנשים – נגב
  • מרכז הסיוע לנשים דתיות
  • "אלסואר" – תנועה פמיניסטית ערבית לתמיכה בנפגעות תקיפה מינית (ע"ר).

החל מ-27 ביולי 2012, שיחות טלפון אל מוקדי סיוע אלה הן ללא תשלום.[15]

בנוסף ניתן להסתייע בארגוני תמיכה נפשית כלליים, ובהם:

  • אל"י- אגודה להגנת הילד
  • הקו הפתוח לתלמידים של משרד החינוך
  • ער"ן – עזרה ראשונה נפשית (גם ברוסית ובאמהרית).

סחר בנשים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סחר בנשים בישראל

סחר בנשים בישראל מתקיים במטרה להעסיקן בזנות. על פי רוב מתבצע הסחר בנשים שאינן אזרחיות ישראל, ושהובאו בהונאה לישראל[דרוש מקור]. סחר הנשים בישראל הוא חלק ממגמה עולמית רחבה יותר של סחר למטרות זנות, שבו נשים מגויסות, לרוב במרמה[דרוש מקור] ובמקרים רבים תוך אלימות קשה, לעבודה בזנות.

הסחר בנשים בישראל במתכונת של הסתננות דרך גבול מצרים התקיים מראשית שנות ה-90 של המאה ה-20. תופעת הסחר בנשים החלה להיות נפוצה עקב תהליכים גלובליים, כגון התפרקות ברית המועצות, שהובילו לתוצאות כלכליות וחברתיות שהשפיעו על הביטחון הסוציאלי של מיליונים, עד לכדי איום על פרנסתם וקיומם.

על פי ההערכות, גילן הממוצע של הנשים הנסחרות למטרות זנות הוא 23, ורובן מובאות ממזרח אירופה. רק 9% מהן דיווחו כי עבדו בזנות גם לפני הגעתן לישראל. 29% דיווחו כי היו מובטלות במדינת מוצאן; ואלו שעבדו, עבדו במקצועות בעלי שכר נמוך יחסית.[16] נשים רבות הוברחו לישראל דרך גבול ישראל-מצרים. לפחות עד הקמת הגדר כנגד מסתננים מאפריקה בישראל. דווח כי לעיתים הן נאנסו והוכו בדרך על ידי הבדואים המופקדים על ההברחה. עם כניסתן לישראל הן נמכרו לסרסורים; חלקן במכירה פומבית, חלקן במכירה פרטית יותר, וחלקן נכנסו כבר כשהן תחת בעלותו של סרסור אשר מימן את הבאתן. בישראל עומד המחיר לאישה על סך של בין 4,000 ל-10,000 דולר. לאחר מכירתן מגיע שלב העסקתן, שבו הדרכונים שלהן כבר לא ברשותן, מה שמהווה מכשול לבריחה אפשרית.

חלק ניכר מהנשים הועסקו בתנאים קשים של התנכרות, צפיפות והרעבה; הן עבדו במשך שבועות רצופים, וניתן להן יום חופש אחד בחודש במקרה הטוב. הן עבדו גם בתקופת הווסת, ובממוצע עובדות 13 שעות ביום. ענף הזנות מגלגל סכומי עתק, שמהם מקבלות הנשים עצמן שכר זעום. ישנן נשים שידווחו כי סוחרים גבו מלקוח 100 עד 600 ש"ח, כשמתוכן הן זוכות ל-20 ש"ח בלבד. אחוז לא מבוטל של נשים לא קיבלו את שכרן כלל. סוחרים וסרסורים נוקטו לא פעם בצעדים של הטלת קנסות על הנשים כשהן מבצעות "עבירה" (שעלולה להיות גם לעיסת מסטיק) בסכום מופרז של אלפי דולרים, כשעיקר מטרתם היא להימנע מתשלום לנשים או לצמצם אותו.

משנת 2006 הצטמצם במידה ניכרת מספרן של הנשים הנסחרות שהובאו לישראל. דו"ח מחלקת המדינה האמריקאית בנושא ציין את ישראל לחיוב בנושא בשנת 2012. עם זאת, בשלב זה החל הסחר להופיע שוב, אם כי באופן פחות אלים מאשר בעבר. הנשים שעסקו בזנות והובאו מחו"ל היו מבוגרות יותר, הובאו לכאן לפרקי זמן קצרים, האלימות כלפיהן היא נמוכה יותר, הן יכולות להסתובב באופן חופשי ולהרוויח סכומי כסף מסוימים.[17]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ד"ר אביגיל מור, ממדי החשיפה לאלימות מינית בקרב נשים בישראל ומאפייניה: הערכה ראשונית, סוגיות חברתיות בישראל, 7, 2009, עמ' 65-45
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 פרופ' רחל לב-ויזל, פרופ' צבי איזיקוביץ', בין שכיחות לדיווח: גורמים מעודדים מול גורמים מעכבים דיווח, דו"ח מחקר למשרד החינוך, אוניברסיטת חיפה, 2016
  3. ^ טליה אתגר, רגישות רב תרבותית כלי הכרחי בטיפול בקטינים שתקפו מינית, עט השדה, יולי 2009
  4. ^ הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, ‏2017
  5. ^ המשרד לביטחון פנים, מדד אלימות לאומי לשנת 2014
  6. ^ ניצב משנה ד"ר בשורה רגב, ניצן שירי, נשים על הכוונת, ביטחון פנים, 2, נובמבר 2012
  7. ^ יצחק טסלר, מחקר: גם נשים דתיות סובלות מאלימות מינית, אתר nrg, 25 בנובמבר 2009
  8. ^ פרופ' רחל לב-ויזל, פרופ' צבי איזיקוביץ', התעללות, הזנחה ואלימות כלפי ילדים ובני נוער בישראל: בין שכיחות לדיווח, אוניברסיטת חיפה, 2013
  9. ^ 9.0 9.1 חוק העונשין תשל"ז-1977, ‏4 באוגוסט 1977
  10. ^ 10.0 10.1 תיקון 22 לחוק העונשין, ‏31 במרץ 1988
  11. ^ תיקוני טעויות בחוק העונשין, תשל"ז-1977, ‏30 במרץ, 1978
  12. ^ ע"פ 91/80 - משה בן מאיר כהן נ' מדינת ישראל, ‏24 בספטמבר 1980
  13. ^ דבר, בית-המשפט העליון בהלכה עקרונית: הכופה אשתו ליחסי מין – אנס, 1980
  14. ^ ע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני, ‏7 בפברואר 2007
  15. ^ חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 52), התשע”ב-2012, ס"ח 2347 מיום 27 במרץ 2012
  16. ^ נעמי לבנקרון ויוסי דהאן, אישה עוברת לסוחר – סחר בנשים בישראל, 2003, דוח מטעם "מוקד סיוע לעובדים זרים", "אשה לאשה" – מרכז פמיניסטי חיפה ו"מרכז אדוה"; ראו גם פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה, עע 111/07 ,210/07.
  17. ^ עו"ד נעמי לבנקרון, סחר בנשים בישראל 2016