אלינור לונגדן

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלינור לונגדן
Eleanor Longden
לונגדון בטקס "גיבורי בריאות הנפש", 2015
לונגדון בטקס "גיבורי בריאות הנפש", 2015
ענף מדעי פסיכולוגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת לידס עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלינור לונגדן (באנגלית: Eleanor Longden) היא חוקרת ופסיכולוגית בריטית, פעילה לזכויות אנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית. לונגדן מקדמת תמיכת עמיתים בקבוצות התמיכה לאנשים עם הזיות שמיעתיות (תופעה המוגדרת על ידי הפסיכיאטריה כצורה של פסיכוזה, ופעמים רבות כסימפטום של סכיזופרניה – תיאור רפואי שלונגדן מתנגדת לו). לונגדן היא בעלת ידע מניסיון אישי בבריאות הנפש – היא עצמה התמודדה עם הזיות קוליות מגיל צעיר, בהיותה סטודנטית בשנה א' בתואר ראשון. היא עברה משברים נפשיים ואשפוזים במחלקות פסיכיאטריות, קיבלה אבחנה פסיכיאטרית כמי שמתמודדת עם סכיזופרניה והיא ממשיכה לשמוע קולות עד היום. לונגדן מתייחסת לתופעה של שמיעת קולות כאל "תגובה בעלת משמעות לאירועי חיים טראומטיים, ובמיוחד אירועים מהילדות"[1] – היא עצמה שורדת של התעללות בילדות ופגיעה מינית.

לאחר שחוותה תהליך החלמה, בסיוע משפחה וגורמי טיפול כמו גם קבוצות התמיכה של רשת שומעי הקולות (Hearing Voices Network), חזרה לונגדן ללימודים אקדמיים ו-10 שנים לאחר הופעת הקולות סיימה בהצטיינות תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת לידס בבריטניה. לאחר מכן חזרה לאוניברסיטה לתואר שני ולדוקטורט בפסיכולוגיה[2][3]. לונגדן משמשת כחוקרת ביחידת מחקר השייכת לאוניברסיטת מנצ'סטר[4], כותבת מאמרים ומרצה על שמיעת קולות ועל טראומה והחלמה, תוך שהיא עושה שימוש בסיפור האישי שלה. בשנת 2013 פורסמה הרצאת TED של לונגדן, אודות סיפורה האישי ואודות שמיעת קולות מנקודת מבט לא-רפואית – הרצאה שתורגמה מאז לעשרות שפות (כולל עברית) וזכתה למיליוני צפיות מרחבי העולם[1]. במקביל, היא ממשיכה לקחת חלק בתנועת שומעי הקולות, ובין היתר נושאת תפקיד בארגון InterVoice, ארגון המייצג שומעי-קולות ומנסה לאגד, לתאם ולספק מידע לקבוצות תמיכה של הרשת ברחבי העולם[5]. בשנת 2015, במהלך טקס הענקת פרס "גיבורי בריאות הנפש", עליו הכריז המשנה לראש הממשלה הבריטי באותה העת, ניק קלג, הוענק לה ציון לשבח על עבודתה[6][7]. במהלך אותו הטקס העבירה לונגדן הרצאה.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלינור לונגדן נולדה בבריטניה, ועברה סדרת אירועים טראומטיים בילדות – לרבות התעללות מינית מתמשכת. לדבריה, "כמו הרבה שורדים של זוועות מהסוגים האלה, עבדתי קשה, קשה מאוד כדי לנסות לקבור את העבר, ובמידה מסוימת קברתי את העבר בחיים"[8]. היא מתארת את עצמה כנערה הישגית, מוכשרת במיוחד בהסתרת רגשותיה; אך חסרת-ביטחון ומבולבלת עמוק בפנים. הפעם הראשונה שבה שמעה קולות הייתה בשנה א' באוניברסיטה, בהיותה בסוף גילאי העשרה. הקול הראשון ששמעה תיאר, בגוף שלישי, את כל הפעולות שביצעה. היא לא הוטרדה במיוחד מהקול, אך לאחר תקופה קצרה שיתפה בכך חברה ללימודים – החלטה שאותה היא מתארת היום כטעות[9][3][1]. החברה התעקשה שתפנה לרופא של האוניברסיטה, שלדבריה הגיב באדישות כל עוד דיברה על החרדה והלחצים שחוותה כסטודנטית בשנה א' – והתעורר בבת אחת כשסיפרה על הקולות ששמעה. הרופא התעקש שתפנה לפסיכיאטרית, שהציעה לה ועודדה אותה להתאשפז מרצון בבית-חולים פסיכיאטרי. לונגדן בחרה להתאשפז מתוך הבנה שהאשפוז יימשך ימים בודדים – אך הוא נמשך לבסוף 3 חודשים[9]. היא קיבלה אבחנה של סכיזופרניה, נרשמו לה מינונים גבוהים של תרופות פסיכיאטריות ולדבריה – היא בעיקר למדה להתייחס לעצמה כאל אשה חולה, ולמדה להתייחס אל הקולות כאל סימפטומים של מחלה מוחית שיש למגר. על אף התרופות הקולות רק התגברו – היא החלה לשמוע יותר קולות, וכעת הם לא היו נייטרלים אלא תוקפניים ומטרידים. האשפוז הראשון החל תקופה של שנים קשות, שבה מצבה הנפשי הלך והידרדר, היא החלה לסבול מסימפטומים נוספים כמו מחשבות פרנואידיות ולבסוף גם ניסיון אובדני[9][1].

את השינוי היא זוקפת לזכותן של מערכות יחסים עם אנשים שהאמינו בה – "נהגתי לומר שאנשים אלה הצילו אותי – אבל ממה שאני יודעת כיום הם עשו דבר חשוב יותר בכך שהעצימו אותי להציל את עצמי"[1]. בראיונות, מאמרים והרצאות היא דיברה על אמה, שתמיד האמינה בה לכל אורך שנות המשברים; על פסיכיאטר בשם ד"ר פט בראקן שעבד עימה לתקופה קצרה, והיה איש המקצוע הראשון מתחום בריאות-הנפש שדיבר איתה על החלמה ולא התעניין רק בסימפטומים מהם היא סובלת; והחברים והשותפים שלה לתנועת שומעי הקולות, מאז החלה ללכת לקבוצות התמיכה של התנועה באותם ימים ראשונים של החלמה.

לונגדן חזרה בהדרגה לאוניברסיטה, סיימה בהצטיינות תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, ולבסוף השלימה דוקטורט בפסיכולוגיה. באופן הדרגתי, היא בחרה להפסיק את הטיפול בתרופות פסיכיאטריות. בריאיון היא אמרה פעם: "אני לא נגד תרופות; אני בעד בחירה ("pro-choice")"[10].

עבודתה המקצועית ופעילותה בתנועת שומעי הקולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל ללימודי הפסיכולוגיה, לונגדן המשיכה להיות פעילה בתנועת שומעי הקולות. התנועה נולדה בהולנד בסוף שנות השמונים בעקבות דיאלוג בין הפסיכיאטר ההולנדי מריוס רום לבין מטופלת שלו בשם פטסי הייג, ששמעה קולות ושכנעה אותו שעליו לזנוח את ההתייחסות לשמיעת קולות כאל סימפטום שיש למגר, ולסייע לה להתמודד טוב יותר עם הקולות באמצעות התייחסות אליהם כאל חוויות בעלות משמעות. רום סייע להייג להגיע ולהתחבר לשומעי קולות אחרים שיוכלו להעניק לה תמיכת עמיתים ולסייע לה מתוך ניסיונם האישי[11][12], וכך נולדה למעשה תנועת שומעי הקולות. קבוצות התמיכה של התנועה הגיעו לבריטניה בעקבות ביקורים של פרופסור רום ושותפתו, הפסיכולוגית ד"ר סנדרה אשר, וכך הגיע לידיה של לונגדן הצעירה פלאייר המזמין אותה להצטרף למפגשי קבוצת תמיכה ברוח התנועה בעיר מגוריה.

לונגדן הפכה לפעילה בתנועה ונעזרה בה, ולימים גם נבחרה לתפקיד רשמי בארגון שומעי הקולות הבינלאומי InterVoice, כמרכזת שותפה של ועדת המחקר הבינלאומית של הארגון, שמטרתה לעודד מחקר על שמיעת קולות ולנסח שאלות מחקר רלוונטיות עבור העולם האקדמי[13].

כחוקרת, לונגדן כתבה והייתה שותפה לכתיבת עשרות מאמרים אקדמיים. בין היתר שיתפה פעולה עם רום ואשר, הפסיכיאטר והפסיכולוגית ההולנדיים שהיו שותפים להקמת התנועה[14], הפסיכולוג ג'ון ריד[15] חוקר השיקום הפסיכיאטרי מייק סלייד[16] וחוקרים אחרים בעלי ידע מניסיון בשמיעת קולות דוגמת ג'קי דילון[17], יו"ר רשת שומעי הקולות של אנגליה[18]. לונגדן חוקרת את תנועת שומעי הקולות כמומחית מתוך ניסיון אישי, מנסה לאסוף ממצאים אמפיריים אודות ההשפעה של השתתפות בקבוצות התמיכה של התנועה, היא חוקרת את הקשר בין חוויות של טראומה בילדות ובפרט טראומה מינית לבין שמיעת קולות וחוויות יוצאות דופן אחרות המוגדרות בידי הפסיכיאטריה כ"פסיכוזה", והיא מציעה לפסיכולוגים דרכי התערבות לביצוע פסיכותרפיה באמצעות דיאלוג עם הקולות. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בקשר שבין טראומה לבין דיסוציאציה ופסיכוזה.

בשנת 2016 הצטרפה כחוקרת ליחידת המחקר על פסיכוזה – יחידה משותפת לאוניברסיטת מנצ'סטר ולאגודה בריטית בתחום בריאות-הנפש. במסגרת תפקידה ביחידה היא אחראית בין היתר על שילובם של חוקרים בעלי ידע מניסיון אישי, ועל קבוצת ביקורת של אנשים בעלי ידע מניסיון אישי שמסייעים לחוקרי היחידה בפיתוח וגיבוש מחקריהם[2].

לונגדן ממשיכה להתראיין ולהשתמש בחשיפה על מנת להוביל שינוי ביחס של החברה בכללותה ושל מערכת בריאות-הנפש לשומעי קולות ולאנשים המתמודדים עם משברים נפשיים וחוויות קצה. הרצאת ה-TED שלה, שהתפרסמה בשנת 2013, נכללה ברשימה של עיתון הגרדיאן הבריטי של "20 הרצאות הרשת שיכולות לשנות את חייכם"[19]. בעקבות אותה הרצאת TED היא גם פרסמה ספר בהוצאת ארגון TED על חייה וחוויותיה[20]. פרט לאותה הרצאה היא התראיינה פעמים רבות לעיתונות[10][9][8][3]. היא שיתפה פעולה עם סרטון האנימציה זוכה הפרסים "חמלה כלפי הקולות: מעשה של אומץ ותקווה"[21], ומקריינת אותו בקולה[22].

המסר העיקרי של אלינור לונגדן לגבי משברים נפשיים הוא שהשאלה העיקרית שצריכה להיות מופנית אל מי שעוברים משברים כאלו היא לא "מה לא בסדר אתך?" אלא "מה קרה לך?"[1] – כלומר, להפסיק עם הגישה הרפואית המבקשת לאפיין סימפטומים ולאבחן מחלות, ולעבור לגישה שנותנת כבוד לנרטיב של האדם, לסיפור שהוא מספר על עצמו ועל הסיבות והנסיבות שהובילו אותו לחוות את חוויות הקצה, ובפרט לשאול ולהקשיב לסיפורים על טראומות שאנשים המתמודדים עם בעיות נפשיות חוו בעברם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלינור לונגדן בוויקישיתוף

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 אלינור לונגדן, "הקולות בראשי" – הרצאת טד של אלינור לונגדן (עם כתוביות בעברית)
  2. ^ 1 2 Dr Eleanor Longden Joins The Psychosis Research Unit, אתר יחידת המחקר על פסיכוזה, ‏15 בנובמבר 2016
  3. ^ 1 2 3 Jon Ronson, The voices in my head: Eleanor Longden's 'psychic civil war', עיתון הגרדיאן הבריטי, ‏8 לאוגוסט 2013
  4. ^ עמוד הצוות, באתר האינטרנט של היחידה למחקר על פסיכוזה
  5. ^ אודות InterVoice
  6. ^ Dr Eleanor Longden – Postdoctoral Service User Research Manager, אתר היחידה למחקר על פסיכוזה
  7. ^ From TED to Clegg, אתר אוניברסיטת ליברפול, ‏10 בפברואר 2015
  8. ^ 1 2 Guy Raz, Is It Possible To Live With The Voices In Your Head?, אתר NPR, שידורי הרדיו הלאומי הציבורי בארצות-הברית, ‏20 בדצמבר 2013
  9. ^ 1 2 3 4 Jon Ronson, Academic Eleanor Longden hears voices in her head, but rejects her schizophrenic diagnosis, אתר ה-BBC – כתבת רדיו של תחנת "רדיו 4", ‏2010
  10. ^ 1 2 Nina Lakhani, A first-class recovery: From hopeless case to graduate, www.independent.co.uk, ‏25 לאוקטובר 2009
  11. ^ Patsy Hague: Inspiration, אתר InterVoice
  12. ^ Romme, M A.J.; Escher, A D.M.A.C., "Hearing voices", Schizophrenia Bulletin 15 (2), 1989, עמ' 209-216
  13. ^ International Research Committee, אתר InterVoice
  14. ^ Longden, E., Corstens, D., Escher, S., & Romme, M., Voice hearing in a biographical context: a model for formulating the relationship between voices and life history., Psychosis 4(3), 2012, עמ' 224-234
  15. ^ Longden, E., Read, J., & Dillon, J., Assessing the impact and effectiveness of hearing voices network self-help groups, Community mental health journal 54(2), 2017, עמ' 184-188
  16. ^ מייק סלייד ואלינור לונגדן, ראיות אמפיריות על החלמה ובריאות הנפש, באתר סיכום מאמר בעברית יספר"א - העגודה הישראלית לשיקום פסיכיאטרי, ‏2015
  17. ^ Dillon, J., & Longden, E., M. Romme, & S. Escher (ע), Hearing voices groups: Creating safe spaces to share taboo experiences, Psychosis as a personal crisis: An experience based approach, NY: Routledge, 2012, עמ' 129-139
  18. ^ אתר הבית של ג'קי דילון
  19. ^ Tom Meltzer, The 20 online talks that could change your life, אתר הגרדיאן הבריטי, ‏27 באוגוסט 2013
  20. ^ Eleanor Longden, Learning from the Voices in My Head, TED Books, 2013
  21. ^ Dr Charlie Heriot-Maitland, and animator Kate Anderson, Compassion for Voices: a tale of courage and hope, סרטון אנימציה באתר YouTube, ‏23 בפברואר 2015
  22. ^ Compassion for Voices – about the project, אתר האינטרנט של פרויקט Compassion for Voices
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "אלינור לונגדן".
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלינור_לונגדן&oldid=37975490"