אליסבטה בגריאנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אליסבטה בגריאנה, לפני 1945

אליסבטה בַּגְרִיאנָה (בבולגרית: Елисавета Багряна; 16 באפריל 1893, סופיה, ממלכת בולגריה23 במרץ 1991, סופיה, בולגריה; נולדה אליזווטה ליובומירובה בלצ'בה, בבולגרית: Елисавета Любомирова Белчева), הייתה משוררת בולגרית, אשר יחד עם דורה גאבה נחשבת אחת מחלוצות הספרות הבולגרית הנכתבת בידי נשים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שיריה הראשונים חיברה בגריאנה בשנים 1907–1908, בעת שחיה עם משפחתה בעיר וליקו טרנובו.  טרם מלאו לה 20, שימשה בגריאנה בהוראה בכפר בשם אפטאני, בשנים 1910–1911.  לאחר מכן החלה ללמוד פילולוגיה סלאבית באוניברסיטת סופיה.  שניים משיריה -- "למה" (Защо) ו"שיר לילה" (Вечерна песен) -- פורסמו לראשונה בשנת 1915, בכתב העת "הגות עכשווית" (Съвременна мисъл). 

לאחר מלחמת העולם הראשונה השתלבה בגריאנה בחיי הספרות הבולגרית, בתקופת שינוי בשירה הבולגרית.  החל משנת 1921 השתתפה בכתבי העת "חדשות לאשה" (Вестник на жената), "מודרנה" (Съвременник), ואחרים.

בשנת 1927, פרסמה ספר שירה ראשון, בשם "הנצחי והקדוש" (Вечната и святата), וזכתה להכרה מצד הממסד הספרותי.  כמו כן החלה לחבר סיפורת לילדים.  במהלך חייה ערכה מספר כתבי עת שונים.

שירתה מתאפיינת בישירות, רגישות, ורצינות.  בשיר "הבאר" (Кладенецът) היא מתארת איך כילדה קטנה חפרה באר אל מעיין השירה בנשמתה.  בשיר "הנצחי" היא מהרהרת בגופת אֵם מתה.

יצירתה תורגמה ללמעלה מ-30 שפות, אך כמעט שלא תורגמה לעברית.  בשנת 2002 תרגם אריה סתיו את שירה "לא, לא, אינני פנלופה" ופרסמו בכתב העת "נתיב" בעריכתו.

לוח זיכרון בבנין שבו התגוררה בגריאנה משנת 1957 עד מותה, ברחוב נאופיט רילסקי, בסופיה.

בשנים 1943, 1944, ו-1945 הייתה מועמדת לפרס נובל לספרות.[1] בשנת 1969 זכתה במדליית זהב מאגודת המשוררים הלאומית ברומא.

בגריאנה הייתה מיודדת עם פטר רוסב, אביה של הפוליטיקאית הברזילאית (ולימים נשיאת ברזיל) דילמה רוסף.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליסבטה בגריאנה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]