אליעזר בן-יהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אליעזר בן-יהודה
אליעזר-יצחק פרלמן
7 בינואר 1858 –‏ 16 בדצמבר 1922
BYwork.jpg
תרומות עיקריות
מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל, מחבר מילון בן-יהודה.

אליעזר בן-יהודה (כ"א בטבת תרי"ח, 7 בינואר 1858, לוז'קי, פלך וילנה, רוסיהכ"ו בכסלו תרפ"ג, 16 בדצמבר 1922, ירושלים), מחוללה של החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, והדמות המזוהה ביותר עם תהליך זה; מייסד ועד הלשון העברית, מייסד ועורך עיתון "הצבי" וכתב העת השקפה, ומחבר מילון בן-יהודה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד כאליעזר-יצחק פֶּרלמןכתיב יידי: פערלמאַן). ב-7 בינואר 1858 (תרי"ח) בעיירה לוז'קי‏[1] שבפלך וילנה, ב"תחום המושב" היהודי של האימפריה הרוסית (היום במחוז ויטבסק שבבלארוס). הוריו, יהודה-לייב וצפורה פרלמן, קיימו בית חרדי-חסידי. בהיותו בן חמש התייתם מאביו, ונשלח על ידי אמו ללמוד ב"חדר". עם הגיעו למצוות בשנת 1871 נשלח לבית דודו שבעיר פולוצק ללמוד בישיבה. ראש הישיבה, ר' יוסי בלויקר, תמך בסתר בתנועת ההשכלה, ואליעזר הצעיר התקרב אליו מאוד. במהלך לימוד משותף עם הרב גילה ספר דקדוק של השפה העברית ונשבה בקסמי לימוד הלשון. אליעזר נחשף גם לספרות הכללית ובפרט לתרגומים לעברית שיצרו סופרי ההשכלה לספרים לועזיים חילוניים, והתעניין ברעיון תחיית העברית כשפת ספרות חדשה.

לאחר זמן קצר בישיבה עבר אליעזר לעיירה גלובוק,‏[2] התגורר בבית דודו אליעזר וולפסון האדוק שהתנגד להשכלה. וולפסון ניסה לעצור את משיכתו של הנער להשכלה וללימוד הדקדוק העברי שהיה מזוהה עם ההשכלה, אבל הוא כבר נשבה בקסמי ההשכלה והעברית ואף הפגין זאת בכך שהתפלל בקול רם לא בהברה אשכנזית, כמקובל, אלא בהטעמות הדקדוקיות המתוקנות. באותה תקופה הכיר אליעזר הצעיר את שלמה-נפתלי יונאס, יהודי אמיד, שהיה שומר מצוות, אך היה מעורה גם בתרבות הכללית ובהשכלה. אליעזר התחבב על יונאס ושהה לעתים קרובות בביתו, שם הכיר ספרות כללית ולמד רוסית בעזרת בתו של יונאס, דבורה. בתקופה זו החליט סופית לעזוב את בית המדרש ולחבור להשכלה ולחילוניות.

בנערותו הוחלף שם משפחתו לאליאנוב,‏‏‏[3] כדי למנוע את גיוסו לצבא (החוק פטר בכורים מגיוס, ואליאנוב היה שמה של משפחה חשוכת ילדים). בשנת 1878 נסע ללמוד רפואה בפריז, אך לאחר שלוש שנים הפסיק את לימודיו, כשחלה בשחפת.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמאל לימין: זאב דוּבְּנוֹב, אליעזר בן-יהודה ויעקב שרתוק, 1901

באפריל 1879[4] פרסם מאמר פוליטי ראשון, "שאלה נכבדה",‏[5] בירחון "השחר", ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם העט "בן-יהודה". הוא נישא לחברת ילדותו, דבורה יונאס, והחל בהגשמת חזונו בכך שעלה לארץ ישראל בשנת 1881. עם עלייתו ארצה התיישב בירושלים ושכר למגוריו שני חדרים דלים מעל שוק עושי הכותנה, בעיר העתיקה. בתחילה עבד אצל ישראל דב פרומקין בעיתונו העברי "חבצלת", וגם שם חתם בכינוי "בן-יהודה". ניסה להחיות את הלשון העברית כשפת דיבור,‏[6] לאחר שבמשך דורות הייתה שמורה בכתב ושימשה בעיקר לתפילה וללימוד תורה (אם כי חלק גדול מהספרות התורנית נכתבה דווקא בעברית), אך לא בשפת היום יום. בשנת 1884 ייסד את העיתונים "מבשרת ציון" ו"הצבי" שאותם הוא גם ערך, בקנאותו ללשון עברית.

אליעזר בן-יהודה עם אשתו השנייה חמדה, 1912

בן-יהודה פעל ללא לאות להפיכת השפה העברית לשפת היומיום בארץ ישראל. "דבר עברית והִברֵאתָ", אמר למכר שהתלונן באוזניו על מחלתו. בנו בן-ציון (ששינה את שמו לאיתמר בן אב"י) נולד בט"ו באב תרמ"ב (31 ביולי 1882), והיה "הילד העברי הראשון" – משום שבביתו שמע את הלשון העברית משמשת בשפת היום יום, עד שהפכה להיות לו לשפת אם. בנוסף, כתב ספרי לימוד בעברית ולימד בבית ספר חביב (בית ספר בראשון לציון, הראשון שבו כל המקצועות נלמדו בעברית). בשנת 1890 נוסד "ועד הלשון העברית" ביוזמת בן-יהודה יחד עם דוד ילין, ובן-יהודה עמד בראשו.

בשנת 1891 מתה אשתו דבורה ממחלת השחפת, והשאירה אחריה חמישה ילדים קטנים. שלושה מהילדים מתו תוך מספר חודשים ממחלת הדיפטריה. אחותה הצעירה של דבורה, חמדה (ביילה-בל-פאולה לשעבר), שהייתה עיתונאית וסופרת בזכות עצמה, הציעה את עזרתה בגידול ילדיו הקטנים, ובשנת 1892 נישאה לבן-יהודה, שזכה ממנה לסיוע גדול בפועלו. מתוך מכתבי האהבה שכתב לה מתברר כי בן-יהודה תיכנן את נישואיו לחמדה עוד כשהייתה נערה בת 12, לאחר שאשתו נפלה למשכב.

בן-יהודה עורר את חמת אנשי היישוב האשכנזי הישן. הוא פרסם מאמרים רבים נגד הנהגתם, בהם תקף את שמרנותם הדתית והציג את החיים מכספי החלוקה כשחיתות. אנשי היישוב האשכנזי הישן הכריזו מספר חרמות על בן-יהודה, והתנכלו לו ולמשפחתו בצורות שונות. לעומת זאת הוא ניהל יחסים טובים עם רבים מבני הדור הצעיר של היישוב הספרדי הוותיק, ואלה שיתפו איתו פעולה ברבים ממיזמיו.

חותנו של בן-יהודה שלמה-נפתלי יונאס פרסם ב"הצבי" מאמר לקראת חג החנוכה של שנת תרנ"ד. במאמר קרא יונאס ליהודים לראות בחנוכה לא רק חג של הדלקת נרות, אלא זכר לגבורתו של יהודה המכבי, שהוביל את העם בתקופה קשה וניצח את היוונים ואף הביע תקווה שיקום גם בדורו "יהודה המכבי" משלו. המאמר לא היה רחוק מהשקפתו של בן-יהודה עצמו, ומאמרים בסגנון לאומי כזה התפרסמו בעיתוניו גם לפני כן. בעקבות המאמר נאסר בן יהודה. ישנו ויכוח על סיבת המאסר. נטען שכמה מאנשי היישוב הישן, שאותם בן-יהודה הרבה לתקוף בעיתוניו, החליטו להשתמש במאמר נגדו - הרבנים שמואל סלנט ויוסף ריבלין השיגו את הסכמתם של כמה מרבני ירושלים, וניסחו מכתב לשלטון העות'מאני, שבו הציגו את המאמר כקריאה למרד, ואף הפיצו שמועה על המרד הקרב בקרב ערביי ירושלים. מנגד רבים מאנשי היישוב הישן באותה תקופה בירושלים, טענו‏[7] שהצנזורה עצמה שמה לב למאמר, ואילו הרבנים והממונים רק פעלו להסרת הסכנה מעל היישוב ולהצלת בן יהודה עצמו. בן-יהודה נאסר, אך שוחרר כעבור חודשים אחדים בלחץ ארגונים יהודיים.‏[8]

עוינות לא מעטה כלפי בן-יהודה וחידושיו הפגינו גם אחדים מראשי הציונות, בעיקר מצד "אסכולת אודסה" בראשות חיים נחמן ביאליק, אחד העם, יהושע חנא רבניצקי ועוד. מנדלי מוכר ספרים כתב כי הוא מסתייג מ"בית החרושת למילים", וכי עבריותו של בן-יהודה "מלאכותית עד לאין שיעור".

אף סופרי העלייה השנייה, שהגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, כגון ש. בן-ציון, ברנר ועגנון, התנגשו אתו בשל חידושיו הבלתי ראויים לדעתם, ולא פחות מכך, בשל אופיים הקליל והצהוב של עיתוניו.

בשנת 1913 היה בן-יהודה שותף ל"מלחמת השפות" – הוויכוח על מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ ישראל. הוויכוח פרץ בשל דרישתה של חברת "עזרה", שסיפקה מימון להקמת הטכניון, ששפת ההוראה במוסד זה תהיה גרמנית. הוויכוח התרחב לשאר מערכת החינוך בארץ. בפברואר 1914 הסתיימה "מלחמת השפות" בניצחונם של תומכי העברית. בשנת 1919 שכנע את הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל, להכריז על העברית כאחת משלוש השפות הרשמיות של המנדט הבריטי בארץ ישראל.

אליעזר בן-יהודה נפטר בכ"ו בכסלו תרפ"ג (16 בדצמבר 1922. ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים. ההיסטוריון אורי קציר מספר כי חברה קדישא סירבה לקבור את בן יהודה משום שנחשב בעיני ראשיה ובעיני רבים מחבריה ככופר. דבר הסירוב פשט מפה לאוזן, והגיע לאוזניו של צעיר דתי בשם מרדכי דוד אפרים מנשה סגל, שהיה תומך נלהב של בן יהודה ומפעלו, והוא התנדב לטהר את גופת הלשונאי המפורסם, לעוטפה בתכריכים ולהביאה לקבורה.

ארכיונו האישי של אליעזר בן יהודה, הכולל מסמכים, צילומים ותעודות שמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים.‏[9]

תחומי פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן-יהודה ישוב לשולחן עבודתו

בן-יהודה פעל במספר רב של תחומים כדי לקדם את הדיבור העברי בארץ ישראל.

דיבור עברי בתוך המשפחה: בן-יהודה הקפיד לדבר רק עברית עם בני משפחתו, ואף ניסה, בהצלחה מועטת, להשפיע על משפחות נוספות שינהגו כמוהו. לפי עדות בני המשפחה, בנו בן-ציון לא דיבר כלל עד גיל ארבע. אמו לימדה אותו רוסית בסתר, וכשבן-יהודה גילה את הדבר התפרץ בכעס, ואז החל הילד לדבר. לצורך גידול הילד חייב היה בן-יהודה ליצור מילים חדשות כגון "בובה", "גלידה", "אופניים" ועוד. ההצלחה בדיבור העברי הביאה ארבע משפחות ירושלמיות נוספות לדבר עברית (יודליביץ, מיוחס, הורביץ וגרזובסקי – האחרון הוא יהודה גור, לימים מחבר מילון גור), אולם ההצלחה לא סחפה אחריה רבים. לפי עדות משנת 1902 – למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו – אפתה אז אשתו של בן-יהודה עוגה למשפחה העשירית שקיבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים.

עברית בעברית: בן-יהודה סבר שיש להקפיד על דיבור עברי בלבד גם בחינוך ובהוראה. הוא עצמו לימד תקופה קצרה בעברית בבית הספר "תורה ומלאכה" של אליאנס בירושלים, אולם פרש לאחר זמן קצר מטעמי בריאות. הרעיון של לימוד עברית בעברית מצא אוזן קשבת בחלק מן המושבות של העלייה הראשונה, שם קמו בתי ספר עבריים. גם תהליך זה התפתח בקצב אטי למדי.

אגודות לדיבור עברי: בן-יהודה הקים כמה וכמה אגודות וחבורות לשם קידום הדיבור העברי. כבר ב-1882 הקים את חברת "תחיית ישראל" לדיבור עברי, וב-1889 הקים את חברת "שפה ברורה", שמתוכה קם לאחר כשנה "ועד הלשון העברית". פעילות החבורות והאגודות נתקלה בקשיים מכיוונים שונים: מהתנגדות השלטון העות'מאני לפעילות שיש בה מרכיבים לאומיים, מהתנגדות של אנשי היישוב הישן, וגם מאופיו האנטי-ממסדי של בן-יהודה עצמו.

עיתון "הצבי" בעריכת בן-יהודה

עיתונות: בן-יהודה ייסד את עיתון "הצבי" כדי להראות את האפשרות לעשות שימוש יומיומי מודרני בעברית וכדי להפיץ את רעיונותיו בציבור, בפרט אצל הנוער. מלאכת העיתון גם הביאה ליצירת מילים ושימושי לשון רבים. קרנו של העיתון ירדה עם הזמן, הן מפני שהיה לו אופי סנסציוני למדי והן מפני שנקט עמדות שלא היו מקובלות על אנשי העלייה השנייה (הוא תמך בפעילות הברון רוטשילד במושבות וכן תמך בתוכנית אוגנדה). את מקומו של "הצבי" תפס "הפועל הצעיר", עיתונם של אנשי העלייה השנייה, שהביא גם סגנון עברי אחר שהתקבע בעברית.

המילון: כדי להראות את אוצר המילים הגדול שניתן להשתמש בו החל לחבר את המילון העברי, שנודע לימים כמילון בן-יהודה, שבו כלולים רבים מחידושי הלשון שלו. בחייו של בן-יהודה יצאו לאור חמישה כרכים, ועבודת המילון, שכלל בסופו של דבר 16 כרכים, הושלמה בידי נפתלי הרץ טור-סיני רק בשנת 1959. המילון הוא מילון היסטורי, ולכל מילה בו מובאת רשימה ארוכה של מובאות ממקורות עבריים קדומים שבהם היא מופיעה.

החייאת אוצר המילים וחידושי מילים: כשאליעזר בן-יהודה חידש את השפה העברית, הוא לא עשה בחינת יש מאין. התנ"ך שימר במשך דורות את שפת האבות, ספרות תורנית נרחבת במשך הדורות, ובן-יהודה צריך היה לשלוף את השפה מהכלי שבו היא נשתמרה ולהביאה שנית לחיים. לעתים לקח מילים שהייתה להן בתקופת התנ"ך משמעות מסוימת, והתאימן לצרכים של ימינו, כגון: "אקדח", "תשבץ" ו"מלט", שמצאו את מקומן בגלגול חדש. מספר המילים שחידש בן-יהודה אינו עולה על 300, ובהן נכללות: "מדרכה", "מברשת", "גלידה" ו"רכבת". בין המילים שהציע ולא נקלטו בשפה נמצאות: "בדורה" – עגבנייה, "מקולית" – פטיפון, "עמונות" – דמוקרטיה, "פרקה" – אוגדה (דיוויזיה), "אבחמץ" – חמצן, "אבחנק" – חנקן "אבמים" – מימן, "מדלק" – גפרור, "שח רחוק" – טלפון, "מכושית"- פסנתר. כמו כן נהג להשתמש במילים מהשפה הערבית (כמו בובה, ע"פ המילה הערבית בובו), בנמקו מנהג זה בכך שהשפה הערבית היא שפה הקרובה לשפה העברית; הוא אף הסתמך על תמיכתו של המשורר יהודה לייב גורדון בעניין הזה, אך הלה הכחיש שתמך בהוספת מילים ערביות לעברית.‏[10]

הערכת פעילותו והנצחת דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול להנצחת בן-יהודה שהונפק ב-25 בנובמבר 1957 בעיצובו של צבי נרקיס
לוח הקדשה בפתח בית בן-יהודה ברחוב אתיופיה בירושלים

שמו של אליעזר בן-יהודה הוא השם המזוהה ביותר עם תהליך תחיית הלשון העברית, אולם בחינה של העובדות מגלה שעיקר תרומתו של בן-יהודה הייתה בתחומים הרעיוניים והסמליים; הוא העלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, פרסם מאמרים ועיתונים בנושא והוא שפעל ללא ליאות להשאיר את הנושא בתודעה ולהילחם נגד מתנגדי התהליך. אולם פעילותו לא הצליחה לסחוף אחריה מעגלים רחבים סביבו בירושלים. הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן-יהודה בירושלים, אלא במושבות של העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ: שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית.

דמותו של בן-יהודה עמדה בכל חייו במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות, הטרידו אותו והעלילו עליו עלילות שווא שהביאו אף למאסרו בידי השלטונות העות'מאניים. לחברת "שפה ברורה" שהקים קראו "שפה ארורה". אחת הטענות נגדו הייתה שהוא יצר מילים שיש בהם זילזול בעניינים המקודשים ליהדות הדתית.

מנגד, תומכי תהליך התחייה העלו את דמותו לממדים מיתיים, והאדירו את פעילותו מעבר להיקפה הממשי. ניתן לומר שתרומתו של בן-יהודה לתחיית העברית מצויה רובה במישור הסמלי, כדמות שזוהתה עם התהליך והלהיבה את דוברי העברית בארץ ישראל.

על שמו של אליעזר בן-יהודה נקראים רחובות בכל ערי הארץ, וכן המושבה "אבן יהודה" (א' בן-יהודה) בשרון. על שמו נקרא גם "פרויקט בן-יהודה", שמטרתו לקרב את היצירות הקלאסיות של הספרות העברית לכלל הציבור, באמצעות העלאתן לאינטרנט.

להנצחת דמותו של אליעזר בן-יהודה, חיבר ירון לונדון את השיר "אליעזר בן-יהודה". השיר הולחן על ידי מתי כספי, בוצע במקור על ידי חוה אלברשטיין, וזכה לגרסאות כיסוי רבות.

ד"ר יוסף לנג פרסם בשנת 2008 את הביוגרפיה המקיפה שכתב על אליעזר בן-יהודה: "דבר עברית!"

בשנת 2007, לקראת מלאות 150 שנה להולדתו של אליעזר בן-יהודה, הכיר ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות בחגיגות לזכרו. בכך הפך ליקיר אונסק"ו.‏‏[11] ב- 2012 נקבע יום הולדתו כיום הלשון העברית.

בשנת 2013, במלאת 155 שנה להולדתו, ציינה גוגל את המאורע עם דודל ייעודי.

כיום קיים בית ספר בנס ציונה על שמו.

מצבת שץ ומסכת המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת שץ

עם מותו של בן-יהודה הוזמן ידידו הוותיק ושכנו הפסל בוריס שץ, מייסד בצלאל, על מנת ליצור מסכת מוות. את מסכת המוות שילב שץ במצבה שעיצב ושהייתה אמור להיות מוצבת על קברו. אך כיוון שהצגת מסכת מוות אינה מקובלת ביהדות, לא הוצבה המצבה בסופו של דבר על הקבר.

המצבה, שנמצאת כיום בבית ש"ץ בירושלים, בנויה בתבנית של מלבן ועליו מורכב חצי-עיגול. בשולי מחצית העיגול מוצגים תאריכי הלידה והמוות של בן יהודה, תאריך הלידה לפי מניין לחורבן הבית ותאריך הפטירה לפני מנייה מהצהרת בלפור. בתוך מחצית העיגול מפוסלת מסכת המוות של בן יהודה.

בגוף המצבה חרוט טקסט פרי עטו של ש"ץ:

Cquote2.svg

ידעתי חוזה אחד גלוי עיניים/ חזון ענקים חזה בין גמדים/ באֹפל גר - והוא לשמש קרא/ ודגל חופש הרים לעבדים/ ידעתי חולם אחד גלוי עיניים/ דור שלם חלום פלאות ארג טוה/ דור שלם יחל - וחלומו נהיה/ חזון-לבו קם ושמשו טרם כבה/ בהווה חי ולשון עם-קדומים דבר/ וגלגל תקופות לדחוף אחורנית אמר/ עם לעג לו אך הוא נפלאות האמין/ וחזון המזרח במערב נשא שמר.

Cquote3.svg

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוגרפיה של אליעזר בן יהודה מאת רוברט סנט ג'ון
  • Tongue of the Prophets (Doubleday &. Company, 1952) Robert St. John

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בלארוסית: Лужкі, רוסית: Лужки. בעברית נכתב גם לושקי
  2. ^ גם גלובוקויה, גלמבוקיה; ברוסית: Глубокое; בבלארוסית: Глыбокае; בפולנית: Głębokie.
  3. ^ ‏במקורות אחדים כתוב "אוליאנוב", אך נראה שאין זה נכון. למשל, בעיתון "המגיד" בגיליון 30 מתאריך כ"ז תמוז תרמ"ג בעמוד 246 נכתב שמו "עליאַנאָוו" - אֶלְיָאנוֹב‏‏ בכתיב יידי.
  4. ^ כנראה לאחר שנפגש עם גצל זליקוביץ ושוחח איתו בעברית
  5. ^ בן-יהודה עצמו קרא למאמר "שאלה לוהטה" - תרגום של הביטוי הצרפתי "question brûlante", אך השם שונה על ידי העורך ל"שאלה נכבדה".
  6. ^ בן יהודהתחית שפת עברית, חבצלת, 14 במאי 1882 (לקריאת המאמר כולו יש לדפדף קדימה ואחורה באמצעות החצים שבקצה השמאלי התחתון של הדף)
  7. ^ על מאסרו של אליעזר בן יהודה, דואר היום, 29 בינואר 1933
  8. ^ לנג, עמ' 259–279.
  9. ^ אליעזר בן-יהודה, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
  10. ^ לנג, עמ' 66–67.
  11. ^ ‏משה ריינפלד, יקירי אונסק"ו: בן-יהודה והמהר"ל, News1,‏ 1 בנובמבר 2007.‏


נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית

ועד הלשון העברית: אליעזר בן יהודה | דוד ילין | אהרן מאיר מזי"א | חיים נחמן ביאליק | נפתלי הרץ טור-סיני | יוסף קלוזנר

האקדמיה ללשון העברית: נפתלי הרץ טור-סיני | זאב בן-חיים | יהושע בלאו | משה בר אשר