אליקודי

אליקודי
Alicudi
	אליקודי, מבט אווירי מהדרום
נתונים גאוגרפיים
מיקום	הים הטירני
קואורדינטות	38°32′33″N 14°21′09″E / 38.5425°N 14.3525°E
ארכיפלג	האיים האיאוליים
שטח	5.2 קמ"ר קמ"ר
אורך	2.9 קילומטר
רוחב	2.3 קילומטר
נתונים מדיניים
מדינה	איטליה
אוכלוסייה	120
אזור זמן	UTC +1
	(למפת איטליה רגילה) בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה; והרצגובינה; מ. תוניסיה אלג'יריה הים; האדריאטי; הים הטירני הים; הליגורי; הים התיכון אליקודי

אליקודי (באיטלקית: Alicudi) הוא המערבי באיי קבוצת האיים האיאוליים מצפון לסיציליה, בדרום איטליה. הוא נמצא כ-40 קילמוטר מערבית מליפארי.

גאוגרפיה

אליקודי הוא בעל צורה קונית עם בסיס עגול, כאשר פסגתו הוא בגובה של 675 מטר מעל פני הים. השליש הצפון מערבי שלו הוא תלול, בור ובלתי מיושב^[1].

גאולוגיה

האי נוצר בשש תקופות התפרצות געשיות שכללו זרימת לבה, יצירת כיפה געשית (אנ') והתפרצות סטרומבוליאנית. בין תקופות אלו עבר האי בלייה, ובשלוש פעמים נוצר קלדרה כתוצאה מהתמוטטות לוע. בשלוש התקופות הראשונות ההתפרצויות היו בזלתיות, ובשלוש התקופות האחרונות כללו אנדזיט. הדעות חלוקות לגבי הזמנים של שש התקופות. על פי דעה אחת, התקופה הראשונה הייתה לפני 106,000 שנים, התקופה הרביעית לפני 80,000 שנים, והתקופה השישית לפני 28,000 שנה. על פי דעה אחרת, הפעילות הגעשית החלה לפני כ-110,000–120,000 שנים, התרחשה ברובה בתקופה שבין 81,000–100,000 שנים ואז הייתה הפוגה ארוכה שאחריה הייתה פעילות נוספת בתקופה שבין 26,000–41,000 שנים. חלק מהמחלוקת נובעת מהמצאות משקע ימי מלפני כ-80,000 שנה מעל חלק משכבות הלבה, והשאלה האם הן מכסות את הלבה של התקופה החמישית או נמצאות מתחתיו^[2]. עם זאת, יש הסכמה שהפעילות הגעשית האחרונה באי מתוארכת ללפני כ-27,000 שנה.

היסטוריה

לפי עדויות ארכאולוגיות, בני אדם ישבו באי כבר במאה ה-17 לפני הספירה. קרמיקה מהתקופה הרומית נמצאה בחוף המזרחי של האי. סטראבון כותב שהאי שימש למרעה^[1].

בגלל ריחוקו של האי, ואי יכולתו לשאת התיישבות רבה שיכולה להגן על עצמה, הייתה אליקודי יעד נוח לפשיטות של שודדי ים, ועל כן יושבי האי בנו בתים במקומות גבוהים ומבוצרים^[1].

החקלאות באי כוללת גפנים ודיג לובסטר^[1]. וויליאם הנרי סמיית' (אנ') כתב בספרו שיצא בשנת 1824 שבאי גדלו ברילה (אנ'), פשתן, חיטה משובחת, צלפים וקטניות, בהן חרובים^[3].

במהדורת 1913 של מדריך לים התיכון נאמר שאספקה של אוכל ומים באי מועטה ושלאי הגיע קו ספנות אחת לשבועיים ממסינה^[4]. במדריך משנת 1998 נאמר שבאי אין כבישים סלולים, יש בית מלון אחד ולאחרונה הותקן חשמל^[5].

אוכלוסייה

בשנת 1825 נמנו באי 370 תושבים, בשנת 1871 599 תושבים, בשנת 1911 813 תושבים ובשנת 1931 580 תושבים. בשנת 1951 נמנו 330 תושבים, בשנת 1961 230 תושבים^[1] ומדריך משנת 1998 מונה 125 תושבים^[5].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אליקודי בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Philip Ward, The Aeolian Islands, Oleander Press, 1974, pages 92-94
^ The Aeolian Islands Volcanoes, Geological Society Memoir 37, page 102
^ Memoir Descriptive of the Resources, Inhabitants, and Hydrography, of Sicily, 1824, pages 277-278
^ Alicudi, The Mediterranean Pilot, Volume 1, page 599
^ ¹ ² Douglas E. Morris, Rome and Southern Italy Guide, 1998, page 385

[וורד92-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Philip Ward, The Aeolian Islands, Oleander Press, 1974, pages 92-94

[2] The Aeolian Islands Volcanoes, Geological Society Memoir 37, page 102

[3] Memoir Descriptive of the Resources, Inhabitants, and Hydrography, of Sicily, 1824, pages 277-278

[4] Alicudi, The Mediterranean Pilot, Volume 1, page 599

[מוריס-5] ¹ ² Douglas E. Morris, Rome and Southern Italy Guide, 1998, page 385

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]