אלישבע ברק-אוסוסקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלישבע ברק-אוסוסקין
אלישבע ברק-אוסוסקין
אלישבע ברק-אוסוסקין
לידה 13 באוקטובר 1936 (בת 85)
בוקרשט, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1941
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי מחקר דיני עבודה עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקידים בולטים שופטת בית הדין הארצי לעבודה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אלישבע (אליקה) ברק-אוסוסקין (נולדה ב-13 באוקטובר 1936) היא שופטת בדימוס, סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה משנת 2000 ועד 2006, עת פרשה לגמלאות. כיום משמשת כמרצה בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. רעייתו של אהרן ברק.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלישבע ברק נולדה בשם אלישבע ג'וספינה אוסוסקין ב-1936 בבוקרשט, להורים ילידי ברית המועצות. אביה ניהל את הסניף של הג'וינט בארצות הבלקן. עד גיל תשע התגוררה בחדר יחד עם סבתה, עד שזו נפטרה.[1]

היא עלתה עם משפחתה לישראל בשנת 1941, והתגוררה בירושלים. טרם עלייתם ארצה שימש אביה, משה אוסוסקין, מנכ"ל הג'וינט בארצות הבלקן.

בסיום שירותה הצבאי, כסמלת ח"ן וסעד, שאפה ללמוד רפואה, אך משפחתה התנגדה לכך בנימוק שאין מדובר במקצוע לנשים. על כן, פנתה בשנת 1956 ללימודי ביולוגיה. בשנת 1963 סיימה בהצטיינות את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית. במקביל, החלה בשנת 1959 לעבוד במחלקה לזואולוגיה ובמחלקה לגנטיקה של האוניברסיטה. התמחותה הייתה במחקר מחלות גנטיות בקרב יהודים ממוצא כורדי.

בין השנים 1967-1966 שהתה עם בעלה, אהרן ברק, באוניברסיטת הרווארד, ועסקה בעיקר בציור. לזוג ברק ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן וכולם בעלי רישיון עורך דין, בתם אסתר נשואה לרם לנדס.

הקריירה המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל מאוחר יחסית החלה בלימודי משפטים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, שבה כיהן בעלה כפרופסור וכדיקן. בשנת 1977 סיימה את לימודיה והחלה בהתמחות, חצייה אצל נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן וחצייה בפרקליטות מחוז ירושלים.

בשנת 1978 הוסמכה ברק כעורכת דין והחלה לעבוד כעוזרת משפטית לנשיא בית המשפט העליון. ב-9 שנות עבודתה, כיהנו 4 שופטים כנשיאי בית המשפט העליון: יואל זוסמן, משה לנדוי, יצחק כהן ומאיר שמגר.

בשנת 1987 מונתה לרשמת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, ובשנת 1990 נבחרה לשופטת בבית משפט זה ובמקביל בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, כדרישת נשיא בית הדין לעבודה, מנחם גולדברג.[דרוש מקור] ב-1995, טרם מינויו של אהרן ברק (שהיה משנה לנשיא בית המשפט העליון) לנשיא בית המשפט העליון, מונתה לשופטת בבית הדין הארצי לעבודה (שלושת השופטים החברים בוועדה לבחירת שופטים, בראשות מאיר שמגר, לא נטלו חלק בהצבעה, מחשש למראית עין של ניגוד עניינים). ב-2000 הייתה לסגניתו של נשיא בית הדין, השופט סטיב אדלר. עם הגיעה לגיל 70, בשנת 2006, פרשה לגמלאות, כחודש לאחר בעלה.

כיום משמשת כמרצה לדיני עבודה בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שבו מלמד גם בעלה.

פועלה כשופטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק הייתה שותפה לקו שהוביל השופט אדלר, הנוטה לטובת העובדים וארגוני העובדים. היו שהגדירו זאת כ"אקטיביזם חברתי", הדומה לאקטיביזם השיפוטי של בעלה ואף עולה עליה. עופר עיני, שהיה בזמנה יו"ר ההסתדרות, סיפר על שיחות מסדרון בהן ”הדבר הראשון שאמרו על ברק הוא, שהיא שופטת עם צדק חברתי והדבר הכי חשוב לה זה כבוד האדם וכבוד העובד”.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ OpenAthens / Sign in, www-nevo-co-il.eu1.proxy.openathens.net (באנגלית)
  2. ^ שרביט, נועם (2006-10-08). "עיקרון חום הלב של השופטת אלישבע ברק". Globes. נבדק ב-2022-04-06.