אלי תבין
 | |
| לידה |
10 במאי 1919 לוצק פולין  |
|---|---|
| פטירה |
23 באוקטובר 1994 (בגיל 75) |
| מקום קבורה |
בית הקברות נחלת יצחק |
| תאריך עלייה | 1938 |
| מדינה |
ישראל |
| השתייכות |
 אצ"ל |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד מטה האצ"ל בגולה | |
| תפקידים אזרחיים | |
|
חבר ההנהלה הציונית, מנהל המחלקה לחינוך ותרבות בגולה יו"ר מכון ז'בוטינסקי | |
  | |
.jpg)
אליעזר יעקב ("אלי") תבין (10 במאי 1919 – 23 באוקטובר 1994) היה מפקד בארגון האצ"ל וחבר ההנהלה הציונית, בעל תואר דוקטור להיסטוריה.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלי תבין נולד כ"יעקב פרשטיי" בעיר לוצק שבפולין (כיום באוקראינה). לאחר שסיים את לימודיו בגמנסיה עברית עלה בשנת 1938 לארץ ישראל, הצטרף לאצ"ל וקיבל את הכינוי המחתרתי "אליעזר". במקביל החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים במחלקה להיסטוריה והיה פעיל בקרב הסטודנטים. שלטונות המנדט הבריטי עצרו אותו מספר פעמים, עקב חברתו באצ"ל (שראו בו ארגון טרור) והוא שהה במחנות המעצר במזרע וסרפנד במשך כשנה בסך הכל. בשנת 1943 סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית[1].
באצ"ל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1944 התמנה למפקד "דלק" - שירות המודיעין של הארגון, וצורף למפקדה הארצית.
תקופת הסזון וחטיפתו בידי ההגנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-27 בפברואר 1945, במהלך תקופת הסזון, נחטף על ידי אנשי "ההגנה". חטיפתו נחשבת לקשה והחמורה ביותר מבין חטיפות אנשי האצ"ל באותה תקופה. בתחילה הובא לגבעת השלושה, שם הוחזק בחדר מעצר ונחקר. חוקריו דרשו ממנו לחשוף את מיקומו של מפקד האצ"ל מנחם בגין, אך הוא סירב לשתף פעולה. בעקבות זאת איימו עליו כי יועמד למשפט צבאי. זמן קצר לאחר מכן אכן הועמד בפני "משפט צבאי" פנימי, במהלכו הואשם בעבירות חמורות, ונאמר לו כי גזר דינו הוא מוות. לצורך ביצוע גזר הדין, הועבר למבנה דמוי פילבוקס בפרדס סמוך, שם כוסו עיניו, ונשמעו קולות דריכת אקדח שנועדו להלך עליו אימים. האיום בהוצאה להורג חזר על עצמו שוב ושוב, עד שלבסוף הבין כי מדובר בהפחדה בלבד. חוקריו אמרו לו שייתנו לו לחשוב עד הבוקר – ולמחרת היום נשלח לקיבוץ עין חרוד.
בקיבוץ הוחזק בצריף מבודד, שם עבר חקירה שכללה אמצעים פיזיים ונפשיים חריפים: הוא נכבל למיטת ברזל, נמנעה ממנו שינה, הוכה קשות בפניו עד ששיניו נשברו, ונתלה מהתקרה כשידיו כפותות מאחורי גופו. לאחר שישה חודשים של מעצר, שוחרר בעקבות תחילת המשא ומתן להקמת "תנועת המרי העברי", כאשר שחרורו היה אחד התנאים שהעלה האצ"ל כתנאי לשיתוף פעולה.[2][3][4]
לאחר השחרור
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד לאחר שחרורו נשלח לאירופה, שם פעל לארגון סניפי האצ"ל, להברחת נשק ולעידוד העלייה הבלתי-לגאלית לארץ ישראל, במסגרת מאמצי האצ"ל לפתוח "חזית שנייה" נגד הבריטים.
לאחר תקופה של עבודה אינטנסיבית ביבשת, בעיקר באיטליה שם שכן מטה האצ"ל בגולה, הוא נעצר באיטליה לאחר שעמד בראש הפעולה לפיצוץ השגרירות הבריטית ברומא[5], וכעבור חודשיים גורש מאיטליה והעביר את מטה האצ"ל בגולה לפריז[6].
ב-27 בספטמבר 1947 הוביל את ניסיון השתלטות על מחנה העולים גנדנוואלד ליד אינסברוק שבאוסטריה (מחנה של תנועת הבריחה), שהוקם כדי לסייע בהעברת היהודים בשבילי האלפים לאיטליה. המחנה הופעל על ידי הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' של ארגון ההגנה. באותה תקופה היה ארגון ההגנה מסוכסך עם ארגון האצ"ל על השליטה במסלולי הבריחה, שהיה ספיח של המאבק בין ההגנה לארגוני הפורשים בארץ ישראל. תבין הוביל קבוצה של 100 אנשי אצ"ל שפרצו למחנה השתלטו עליו וגנבו כסף ומכשירי קשר[1]. בתקרית נהרג מירית אקדח איש ההגנה איתן אבידוב (בנו של יעקב אבידוב) ונפצעו שלושה נוספים, מהם אחד קשה[7].
בקיץ 1948 היה פעיל בארגון הפלגתה של האנייה אלטלנה, והיה שותף בהעמסת האנשים והציוד עליה טרם הפלגתה לישראל[8]. בתגובה למעצר חמישה חברי אצ"ל בעקבות אירועי אלטלנה, תכנן תבין פעולה לחטיפת קונסול ישראל אליהו ששון בפריז, אולם הפעולה בוטלה לאחר שהחמישה שוחררו. לאחר הקמת המדינה נשאר תבין באירופה עוד כשנה, שם האצ"ל המשיך לפעול אף על פי שבישראל פורק הארגון. לבסוף בינואר 1949 פקדה עליו ההנהגה לפרק את פעילות האצ"ל באירופה. במקום זאת מונה לנציג תנועת החרות באירופה, תפקיד בו שימש עד 1952[1].
לאחר הקמת המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שחזר לישראל שינה את שמו באופן רשמי ל"אליעזר יעקב תבין" והיה חבר הנהלת תנועת החרות. תבין חזר ללמוד היסטוריה באוניברסיטה העברית. כתב תזה לתואר שני בנושא "ההגנה העצמאית של היהודים ברוסיה 1880–1906" ובשנת 1969 קיבל תואר דוקטור, על עבודה שכותרתה "המאבק הצבאי והמדיני של הארגון הצבאי הלאומי באירופה: ינואר 1946 - ינואר 1949"[1]. על בסיס עבודת הדוקטורט פרסם את הספר "החזית השנייה, האצ"ל בארצות אירופה 1948-1946" (הוצאת רון, 1973). על ספרו זה הוענק לו פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר[9].
בשנות ה-70 של המאה ה-20 היה חבר בוועד המנהל של רשות השידור. בתוקף תפקידו פעל נגד שידור יצירות של ריכרד וגנר וריכרד שטראוס בקול ישראל[10], תבע להפסיק את שידור תוכנית הרדיו "בירה ומצב רוח" של יעקב אגמון בשל פגיעה בערכים מקודשים[11], ותבע לא לשדר את העיבוד הטלוויזיוני של הספר "חרבת חזעה"[12].
כיהן כחבר ההנהלה הציונית ומנהל המחלקה לחינוך ותרבות בגולה[13]. בנוסף כיהן כיו"ר מכון ז'בוטינסקי בין השנים 1984–1994[14].
בשנת 1992 קיבל את אות יקיר תל אביב[15].
תבין נפטר בגיל 75. על שמו נקראו רחובות בערים ירושלים[16] ותל אביב-יפו[17].
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנו של תבין, בני תבין, היה חוקר פרטי וחבר מרכז הליכוד, הסתבך כמה פעמים בפלילים (היה מקורב של אהוד אולמרט ושולה זקן). באוקטובר 1986 הורשע על־פי הודאתו בעבירות של סחיטה בכוח ובאיומים, ונדון לשלושה חודשי מאסר בפועל[18]. במאי 1989, נעצר בחשד שפרץ לבניין מועצת הוד השרון, גנב מסמכים, וביצע האזנות סתר בבתי־אישים בכירים[19]. בנוסף נחשד בהפצת חשבוניות מס פיקטיביות[20], ושהוציא במרמה מיליון וחצי שקל מהליכוד[21]. במרץ 1993 הורשע במירמה[22]. בתחילת שנות ה-2000 היה שותף של איש העסקים דוד אפל, וב-2003 הואשם בזיוף צ'קים של חברה בבעלות אפל בסכום של 1.4 מיליון שקל[23] וב-2010 הורשע יחד עם אפל במתן שוחד לראש עיריית לוד בני רגב ונידון לשנתיים וחצי שנות מאסר[24]. בנובמבר 2014 שם קץ לחייו[25].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אליעזר יעקב תבין ("אליעזר"), אתר האצ"ל
- רשימת הפרסומים של אלי תבין, בקטלוג הספרייה הלאומית
- יעקב תבין, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 גונדר אליעזר משדר, "העולם הזה", גיליון 2078 מ-29 ביוני 1977, עמוד 11
- ^ יהודה לפידות, הסזון - ציד אחים, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, 1994, עמ' 118-126
- ^ לקראת הסכם בין ההגנה האצ"ל ולח"י, באתר begincenter
- ^ כתב הארץ, שוב נחטף אדם בתל אביב, הארץ גיליון 2 במרץ 1945, 1945, עמ' 8
- ^ יחידת אצ"ל באירופה פוצצה השגרירות הבריטית ברומא, חרות, 8 באפריל 1958
- ^ ישעיהו אביעם, "הבריטים נלחמו בעליה בחו"ל - החלטנו להילחם בהם באירופה", מעריב, 31 באוקטובר 1966
- ^ נקם: למה הרגו את איתן אבידוב, כותרת ראשית, 22 בינואר 1986
יגאל סרנה, האם גם מ.ד. ירה?, חדשות, 24 בינואר 1986
גילי חסקין, פרשת גנדנוואלד - ^ אורי דרומי, ניצול שואה ופעיל באצ"ל, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2008
- ^ פרס ז'בוטינסקי לשמואל כ"ץ וד"ר אלי תבין, מעריב, 4 בדצמבר 1974
- ^ יוסף וקסמן, לא ישדרו יצירות של ואגנר ושטראוס, מעריב, 14 במרץ 1977
- ^ תובעים להפסיק שידור "בירה ומצב רוח', מעריב, 29 במרץ 1976
- ^ יוסף וקסמן, למרות התנגדות ח"כים יוקרן "חירבת חיזעה" בטלוויזיה, מעריב, 30 בינואר 1978
- ^ טוביה מנדלסון, "ועדת עשרה תחליט על איוש 4 התיקים בהנהלת הסוכנות, דבר, 13 באפריל 1978
מחלקות לחינוך, כותרת ראשית, 14 בנובמבר 1984 - ^ אבי רז, דיוקנו של ארגון טרור, מעריב, 13 ביולי 1990
- ^ רשימת מקבלי האותות באתר עיריית תל אביב
- ^ רחובות ירושלים, עיריית ירושלים
- ^ רחובות תל אביב, עיריית תל אביב
- ^ יוסי ורטר, עונשי מאסר קלים לחוקרים הפרטיים שסחטו, חדשות, 27 באוקטובר 1986
משה פרל, הוארך מעצרם של החוקרים הפרטיים החשודים בסחיטה, חדשות, 11 באוגוסט 1986 - ^ בוקי נאה, תמיר שפר, איש העסקים בני תבין נעצר נחקרים עורכי־דין ואישי ציבור, חדשות, 5 במאי 1989
- ^ אירית ורד, החוקר תבין חשוד בהפצת חשבוניות מס פיקטיביות, חדשות, 13 ביוני 1989
- ^ בוקי נאה, תבין חשוד שהוציא במרמה מיליון וחצי שקל מהליכוד, חדשות, 29 בנובמבר 1989
- ^ חן דגן, פעיל בליכוד הורשע במירמה, חדשות, 10 במרץ 1993
- ^ החוקר הפרטי בני תבין מואשם בזיוף צ'קים של חברה בבעלות אפל ב-1.4 מיליון שקל, באתר גלובס, 10 בספטמבר 2003
- ^ חן מענית, השוחד לא משתלם: 3.5 שנות מאסר ומיליון שקל קנס לדודי אפל, באתר גלובס, 13 ביולי 2010
- ^ גידי וייץ, בני תבין הוא המקורב לאולמרט וזקן שנמצא ירוי ברכבו, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2014
לילך ויסמן, בני תבין - המקורב לאולמרט וזקן שנמצא ירוי בג'יפ בת"א, באתר גלובס, 13 בנובמבר 2014
| אנציקלופדיות | |
|---|---|
| בקרת זהויות |