אלכסנדרה החשמונאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלכסנדרה החשמונאית (המאה ה-1 לפנה"ס) הייתה אצילה מבית המלוכה החשמונאי של יהודה.

ייחוסה המשפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדרה הייתה נצר למשפחת החשמונאים. היא הייתה בתו של הכהן הגדול ומלך יהודה הורקנוס השני, ונכדתם של אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה. אביה ואחיו אריסטובולוס השני היו במאבק מתמיד על השלטון בממלכת יהודה. לצורך ברית שלום בין האחים, הושאה אלכסנדרה לבן דודה אלכסנדר השני, בנו של אריסטובולוס השני. הסכם השלום בין האחים נכשל, אולם הנישואים שרדו. לאלכסנדר ואלכסנדרה נולדו מרים החשמונאית ואריסטובולוס השלישי.

בשנת 40 לפנה"ס, כשגיסה של אלכסנדרה, מתתיהו אנטיגונוס השני, כבש את יהודה בעזרתם של הפרתים, נמלט הורדוס יחד עם בני ביתו, ואיתם גם אלכסנדרה ובתה מרים, שהייתה מאורסת להורדוס.[1] לאחר כיבוש הארץ על ידי הורדוס בשנת 37 לפנה"ס חזרה אלכסנדרה ליהודה, וחתונת בתה באותה שנה עם הורדוס נתנה לה מקום בחצר המלוכה.

מינוי בנה לכהן גדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילותה העיקרית של אלכסנדרה הייתה ניסיונה לקדם את בנה אריסטובולוס, היורש החוקי של הממלכה. כשנודע לה שהורדוס מינה את חננאל הבבלי למשרת הכהן הגדול מתוך כוונה להרוס את כוחה הפוליטי של המשרה ולהכפיף אותה לשליטתו, ראתה בכך פגיעה בזכויותיו של בנה. אלכסנדרה ניצלה את ידידותה עם קלאופטרה השביעית מלכת מצרים כדי לארגן לאריסטובולוס ראיון עם מרקוס אנטוניוס, שליט המזרח מבין הטריאומווירט השני, שהיה אדונו של הורדוס.

אלכסנדרה ביקשה מקלאופטרה שתדרוש מאנטוניוס להכריח את הורדוס למנות את בנה בן ה-16 למשרת הכהונה הגדולה. אלכסנדרה גם קיבלה את הצעת ידידו של אנטוניוס ושלחה לאנטוניוס את דיוקנאותיהם של בנה ובתה, בהנחה שכשיראה אותם, ייענה לבקשותיה. הידיד, שהתפעל מיופיים של אריסטובולוס ומרים, ביקש "למשוך את אנטוניוס לתוך תענוגות" ואנטוניוס אכן הזמין אליו את הנער, אולם "נזהר מפני התרסותיה של קלאופטרה" ולכן נמנע מלהזמין גם את אחותו - אשתו של הורדוס. הורדוס חשש לשלוח את הנער לאנטוניוס וטען בפני מקורביו שאלכסנדרה פועלת בעזרת קלאופטרה שהמלוכה תילקח ממנו לטובת בנה. הוא הבין כי מפגש בין אנטוניוס לבין היורש הלגיטימי של מלכות בית חשמונאי יהווה סכנה לשלטונו, והיה נחוש בדעתו למנוע את הדבר. לפיכך, נאלץ להדיח את חננאל ולמנות תחתיו את אריסטובולוס לכהן גדול. כאשר הודיע על כך לאלכסנדרה, הסבירה את מעשיה בדמעות, שנבעו מהתרגשות ושמחה, אך גם מתוך פחד שיחשוד בה. היא טענה שהשתדלותה לטובת כהונתו הגדולה של בנה נבעה מתוך דאגה לכבודו ולא מתוך שאיפתה למלכות. היא הבטיחה להורדוס שתסור למרותו בכל עניין, וביקשה את סליחתו במידה ועשתה "מעשה נמהר מדי" בשל אהבתה למשפחתה ובשל "התקיפות הטבועה בה". נדמה היה שהריב הסתיים: אלכסנדרה והורדוס "הושיטו זה לזה יד ביתר חיבה מאשר לפני-כן והשלימו". אך למרות זאת, חשדותיו של הורדוס באלכסנדרה לא פסקו. הוא גזר עליה לשבת בארמונו תחת פיקוח על כל מעשיה. פיקוח זה הרגיז אותה וטיפח בה שנאה. היא שלחה מכתב לקלאופטרה, בו קבלה על מצבה "והתחננה אליה לבוא לעזרתה כפי יכולתה". קלאופטרה הציעה לה לברוח עם בנה אליה למצרים, ואלכסנדרה אכן ניסתה לברוח. היא הכינה שני ארונות, כביכול להוצאת מתים, בשבילה ובשביל בנה, וציוותה על עבדיה להוציא אותם בלילה. אז היו אמורים להגיע אל הים, אל ספינה שהייתה מוכנה להפליג למצרים. אולם תוכניתה נחשפה, כאשר איסופוס, העבד שלה, דיבר על כך עם סאביון, אחד מידידיה, במחשבה שגם הוא יודע על התוכנית. סאביון סיפר על כך להורדוס וזה תפס אותה בשעת מעשה, אלא שלא העז להעניש אותה, כי סבור היה שקלאופטרה, בגלל שנאתה אליו, לא תסכים לכך. תחת זאת, העמיד פנים שהוא סולח לה ולבנה.[2]

רצח בנה ונסיעת הורדוס אל מרקוס אנטוניוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם כהונתו של בנה לא האריכה ימים. שנה אחת בלבד לאחר מינויו לכהן גדול, בשנת 36 לפנה"ס, נרצח אריסטובולוס השלישי בהוראת הורדוס. הוא הוטבע בבריכה בארמון ביריחו, שם אירחה אלכסנדרה את הורדוס ומשפחתה לסעודה.[3] אלכסנדרה נתמלאה מחשבות אובדניות, אך גם רגשות נקם, ולכן כתבה לקלאופטרה על כך שהייתה זו מזימה של הורדוס. קלאופטרה, שעוד קודם "הייתה מצרה באסונותיה" של חברתה והשתדלה לספק את רצונה, "עשתה את העניין כולו לשלה" והחלה "להסית את אנטוניוס לנקום את רצח הנער". אנטוניוס זימן את הורדוס להתנצל על פשעו, והורדוס, שפחד מפני שנאתה של קלאופטרה - "שלא פסקה מלהשתדל שאנטוניוס ינהג בו מנהג של אויב" - נאלץ לציית.[4] לאחר שנסע, דיבר יוסף ה"משגיח על ענייני המלכות" עם מרים על אהבתו הגדולה של הורדוס אליה, אולם אלכסנדרה לגלגה על הדברים. בזמן שנפגש הורדוס עם אנטוניוס, פשטה בירושלים שמועה שאנטוניוס הוציא אותו להורג. אלכסנדרה שכנעה את יוסף לברוח מהארמון אל הלגיון הרומאי שחנה ליד העיר, בנימוק שחייהם בטוחים יותר שם במקרה ותהיה הפיכה. מלבד זאת, קיוותה שאנטוניוס יחזיר להן את השלטון על יהודה לאחר שיראה את תמונתה של מרים.[5] כאשר חזר הורדוס והשמועה התבררה כלא נכונה, סיפרו לו אחותו ואמו על תוכניתה של אלכסנדרה והוא אסר אותה.[6]

רצח אביה ונסיעת הורדוס אל אוגוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו מספר כי "אלכסנדרה הייתה אוהבת מדנים" ולא פסקה מלנסות להביא לשינוי השלטון. הוא מספר שעל פי זיכרונותיו של הורדוס, היא הפצירה באביה, הורקנוס השני, שיפעל להפסקת פעולותיו של הורדוס כנגד שארית בית חשמונאי. חילופי השלטון ברומא אחרי קרב אקטיום (31 לפנה"ס) העמידו בסכנה את שלטון הורדוס, שהיה נאמנו של אנטוניוס, ואלכסנדרה דרשה מאביה שיבקש מקלט ממלכוס, השליט הערבי, במקרה שהמנצח אוגוסטוס ייקח מהורדוס את השלטון ויחזיר אותו למשפחתם. הורקנוס סירב בתחילה, אולם לאחר שאלכסנדרה לא הרפתה מהעניין, שלח מכתב לידידו דוסיתאוס, ובו סוכם שמלכוס הערבי ישלח לו פרשים שיקחו אותו אל ים המלח. הורקנוס נתן את אמונו בדוסיתאוס, "שהחניף גם לו וגם לאלכסנדרה", אלא שהידיד בחר להעביר את המכתב להורדוס, וזה הוציא להורג את הורקנוס (30 לפנה"ס). יוספוס מדגיש כי להבדיל מהכתוב בזיכרונותיו של הורדוס, אחרים גורסים כי הורדוס האשים את הורקנוס האשמת שוא, והוא מעולם לא תכנן הפיכה והיה זה רק תירוץ להוציא אותו להורג, לפני הופעתו בפני אוגוסטוס.[7]

הורדוס יצא לרודוס להתיצב בפני אוגוסטוס, והשאיר את אימו, אחותו וכל משפחתו במצדה, ואילו את מרים ואלכסנדרה, שבגלל מריבותיה של מרים עם שלומית וקיפרוס לא יכלו לגור באותו מקום, השאיר באלכסנדריון. הורדוס חשד באלכסנדרה שתנצל את ההזדמנות ותמריד את העם ולכן הפקיד עליה ועל מרים את יוסף סוכן הבית ואת סואמוס היטורי, כביכול כדי לשמור על כבודן, אך פקד עליהם כי אם לא ישוב בשלום, יהרגו מיד את שתיהן ויעשו הכל כדי לשמור את המלוכה בידי בית הורדוס.[8] בזמן נסיעתו, החניפו מרים ואלכסנדרה לסואמוס במילים ובמתנות עד שזה גילה להן את פקודותיו של הורדוס, בתקוה שהורדוס יחזור ללא אישור להמשך שלטונו והוא עצמו יזכה להכרת טובה מהנשים שעשויות למלוך בעצמן. כאשר חזר הורדוס ליהודה, מצא את מרים ואלכסנדרה "שרויות ברוגז", מאחר שהבינו כי הושמו תחת שמירה, לא כדי להגן עליהן, אלא כדי לכלוא אותן.[9]

מרים לא חששה לומר להורדוס את אשר על לבה והייתה תוקפת אותו בפניו על כך שהרג את סבה ואחיה.[10] אחותו ואמו של הורדוס ניצלו את כעסו על מרים בשל יחסה המריר אליו. הן הסיתו אותו נגדה ועוררו את קנאתו אליה.[11] במשך שנה מאז שחזר הורדוס מפגישתו עם אוגוסטוס, סיפרו הנשים על מרים עלילות כדי להחשיד אותה בעיניו. כשנקרתה לה ההזדמנות, שלחה שלומית את שר המשקים לספר להורדוס שמרים פיתתה אותו להכין איתה "שיקוי אהבה" בשביל הורדוס ובעצם התכוונה להרעיל אותו. הורדוס ערך לה "משפט" בו הוחלט להוציאה להורג.[12]

ההוצאות להורג של בתה ושלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 29 לפנה"ס, הוצאה מרים להורג. כשראתה אלכסנדרה את בתה מובלת אל מותה, הבינה כי גורלה שלה יהיה דומה ונתקפה תבהלה. כדי להראות שאין לה חלק בדברים שהאשימו בהם את מרים, העמידה פנים כמוכיחה אותה:

אלכסנדרה "קפצה וגידפה את בתה וצעקה באוזני כול, שאשה רעה הייתה וכפויית־טובה לבעלה... ובשעה שהעמידה פנים כאלה באופן מגונה, והעזה אפילו לתפוש בשערותיה של מרים, גדול היה, כמסתבר, הבוז שבזו לה גם האחרים על העמדת־פנים בלתי־נאה זו. וביותר השתקף הבוז בפניה של ההולכת למות גופה. שכן מלכתחילה לא הוציאה דבר מפיה והביטה בלא התרגשות על הכיעור שבזו, וניכר היה בה שהצטערה בעיקר...על חטאה של זו, ועל שנהגה בה בגלוי מנהג לא נאה".[13]

לאחר רצח בתה, הייתה אלכסנדרה מבודדת בחצר המלוכה, אולם בזמן שהורדוס חלה מאד, היא ניסתה להשתלט על שני הביצורים השולטים על ירושלים. היא דרשה מהממונים עליהם למסור אותם לידיה ולבניו הקטנים של הורדוס, כדי שאם ימות, לא יוכל מישהו אחר לתפוס את השלטון לפני שבניו של הורדוס יירשו אותו. ניסיון זה נכשל. הממונים על הביצורים לא קיבלו את דרישתה והודיעו מיד להורדוס על כוונתה, וזה ציווה מיד להוציאה להורג.[14] על פי ההיסטוריון יוסף קלוזנר, אלכסנדרה הוצאה להורג בסוף שנת 29 או בתחילת שנת 28 לפנה"ס.[15]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יג, פסקאות ז-ח; קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יג, פסקאות ו-ז, סעיפים 353-351.
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרקים ב-ג, סעיפים 49-23.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקה ג, סעיפים 56-53.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקה ה, סעיפים 65-62.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקאות ו-ז, סעיפים 73-68.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקה ט, סעיפים 81, 87.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ו, פסקאות ב-ג, סעיפים 178-165.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ו, פסקה ה, סעיפים 186-183.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה א, סעיפים 206-202.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כב, פסקה ב.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ג, סעיף 213.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ד, סעיפים 231-221.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ה, סעיפים 236-232.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ח, סעיפים 251-247.
  15. ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד, שיעור 1, פרק 1, עמוד 20.