אלמה (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלמה
דורון תבורי בתפקיד גוסטב מאהלר, בהצגה "אלמה" בבימויו של פאולוס מאנקר, ירושלים, 2009
דורון תבורי בתפקיד גוסטב מאהלר, בהצגה "אלמה" בבימויו של פאולוס מאנקר, ירושלים, 2009
בימוי פאולוס מנקר
כתיבה יהושע סובול עריכת הנתון בוויקינתונים
הצגת בכורה 29 במאי 1996 עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
www.alma-mahler.at
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
דורון תבורי ואביבה מרקס, בהפקת "אלמה" בירושלים, 2009

אלמה הוא מחזה מאת יהושע סובול, שעלה לראשונה ב-1996 בווינה. המחזה מורכב מסצנות שונות מחייה של אלמה מאהלר, המתרחשות בו זמנית בקומות שונות ובחדרים שונים בתוך מבנה ולא באולם תיאטרון, בהשתתפות הקהל. בשנת 1999 המחזה עובד לסרט טלוויזיה בן שלושה חלקים על ידי הבמאי פאולוס מנקר. בסוף 2009 עלה המחזה בישראל, במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים, כהפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי וחברת "אלמה הפקות" האוסטרית[1].

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מתאר ​​את חייה של האמנית אלמה מאהלר-ורפל בסצנות מקבילות שונות. החלק הראשון מספר את סיפורם של אלמה וגוסטב מאהלר, נישואיהם, ויחסיה של אלמה עם גוסטב קלימט, עם במאי התיאטרון מקס בורקהרד והמורה לפסנתר אלכסנדר זמלינסקי. לאחר שמונה שנות נישואים, אלמה פוגשת את האדריכל הצעיר וולטר גרופיוס ומתאהבת בו. קו עלילה שני מספר את סיפורו של גרופיוס ומפגשיו עם הסופר פרנץ ורפל, ליל האהבה שלו עם אלמה והעימות עם מאהלר. ויכוח גדול מותיר את מאהלר מיואש והוא מחפש נחמה בטיפול אצל זיגמונד פרויד. קו עלילה נוסף הוא המפגש של אנה מאהלר, בתה של אלמה, עם פרנץ ורפל והנסיעה שלו לארץ ישראל ב-1925. בסוף החלק הראשון של המחזה נקבר גוסטב מאהלר בתהלוכה גדולה. לאחר מכן הקהל מקבל הזמנה לסעודת ההלוויה של מאהלר.

בחלק השני מופיע אוסקר קוקושקה, עימו ניהלה אלמה רומן סוער. הוא צריך לצאת למלחמה ונפצע קשה. במקביל, נודע לפרנץ ורפל באיטליה שספריו נאסרו בגרמניה הנאצית, הוא היגר עם אלמה לסנטה ברברה בקליפורניה, ומת שם בשנת 1945. מרוב אכזבה, קוקושקה הנחה את אלמה להכין עבורו בובה בגודל טבעי. הזמין את כל המעורבים לנשף מסכות אירוטי. את ראשה של הבובה עורפים ונושאים אותה בתהלוכת ניצחון.

במהלך השנים הורחב המחזה כך שיכלול סצנות ודמויות חדשות. לדוגמה, בתה של אלמה, מאנון גרופיוס, אהובה האחרון של אלמה, הכומר יוהנס הולנשטיינר, אביה של אלמה אמיל יעקב שינדלר, יצרנית הבובות הרמינה מוס, הביולוג פול קמרר, הקונסול הפורטוגלי ארישטידש דה סוזה מנדש ומזכיר "הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי", אהרן כהן.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה האינטראקטיבי, שסובול מכנה "פולידרמה", הופקה ביוזמת המנהל האמנותי קלאוס באכלר ב-1996 עבור פסטיבל וינה (Wiener Festwochen). הצגת הבכורה במבנה במבנה בית הבראה לשעבר בפורקרסדורף שבפרברי וינה, בבימויו של פאולוס מנקר. בית ההבראה שליד וינה הוא מבנה של אדריכל האר נובו יוזף הופמן, חברו של אביה החורג של אלמה מאהלר, קרל מול, והאדריכל של הווילה של אלמה מאהלר בשכונת Hohe Warte. האווירה המיוחדת במבנה והאפשרות של הקהל להשתתף באופן אינטראקטיבי בהצגה, להסתובב בחדרים השונים כמו אחד מאורחיה העכשוויים, ואף להשתתף בארוחת ערב או ללגום משקה, הביאו להצלחת המחזה. הוא הוצג למעלה מ-400 פעמים בין השנים 1996 ל-2011. ב-1999 צילם וביים מנקר את ההפקה לשידור בטלוויזיה. מנקר גם הקים חברת הפקות שמנהלת את הפקת המחזה באתרים השונים בהם הוא הועלה.

סובול מתאר את המחזה כ"מסע תיאטרלי", עם תחנות שונות, דמויות וקווי עלילה מקבילים. הצופה נשלח למסע בזמן ובמרחב ויכול לבחור אחרי איזה אדם ופרספקטיבה לעקוב. הוא מוותר על תפקידו הפסיבי באופן קונבנציונלי ובכל זאת נשאר צרכן, במיוחד מכיוון שההשתתפות בהופעה קשורה לארוחת ערב חגיגית. כדי לראות את כל הסצינות מומלץ לראות אותה לפחות שלוש פעמים, אך השיא עומד על 73 ביקורים של צופה נלהב.

לאחר בית ההבראה בפורקרסדורף ליד וינה, המחזה עלה במקומות הקשורים לחייה של אלמה מאהלר, בשפות שנוה: בארמון בוונציה (2002), במנזר נטוד בליסבון, 2004 לוס בתיאטרון לוס אנג'לס, במרכז העיר לוס אנג'לס (2004), ארמון פטרונל ליד וינה (2005), בארמון יורש העצר (Kronprinzenpalais) בברלין (2007)[2].

בשנת 2010, בשנת ה-15 להפקה, המחזה הוצג שוב בווינה, במבנה ישן של משרד הדואר והטלגרף, ויום הולדתו ה-150 של גוסטב מאהלר נחגג ב-7 ביולי 2010 בביצוע מיוחד של המחזה. בשנת 2011, בשנה ה-100 למותו של גוסטב מאהלר, עלתה ההפקה בארמון בכיכר Hradschin בפראג. ב-2012 שוב הוצגו מופעים דו-לשוניים של המחזה במבנה משרד הדואר והטלגרף בווינה. נמצא באוגוסט 2013, זו השנה ה-18. ההופעות האחרונות בווינה. בשנת 2014 עברה ההפקה למבה מפעל ישן ליד וינה, שם חגגה ההצגה 20 שנה. בשנת 2017 שוב חודשה ההפקה, וב-25 באוגוסט 2018 נחגגה ההצגה ה-500.

פולידרמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהושע סובול מתאר את סגנון הפולידרמה:” כדרמה המורכבת ממספר קווי עלילה שזורים, המתרחשים במקביל במקומות שונים. פולידרמה היא מסע תיאטרוני כשהיא יוצאת מהנתיב של דרמה המבוססת על סיטואציות קבועות ולינאריות, ומשתמשת באפשרויות של דרמת מסע, שבה הגיבור אינו לכוד או מעורב בעלילה אחת או בקונפליקט בודד, אלא נוסע לאורך כביש פתוח לכל הכיוונים. המתבונן בפולידרמה מוזמן לנטוש את הפוזה חסרת התנועה של הצופה בדרמה קונבנציונלית ולהחליף אותה בפעילות ובניידות של מטייל. כך, הצופה הופך להיות בן לוויה של הדמויות המטיילות בדרמת המסע הזו, בוחר את האירועים, הדרך והאדם ללכת אחריו, ובכך בונה, הורס ומשחזר את הגרסה שלהם לפולידרמה“.

הפקות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה עלה לראשונה בישראל בתיאטרון הקאמרי, בשנת 1999, בגרסה מקוצרת שערך יהושע סובול, בכיכובם של אסנת פישמן כאלמה הצעירה, אירינה סלזניובה כאלמה המבוגרת, גדליה בסר בתפקיד מאהלר ואלכס אנסקי בתפקיד זיגמונד פרויד[3]

בשנת 2008 תוכננה לעלות הפקה בירושלים על ידי פאולוס מנקר, בעברית עם חלקים ביידיש, לרגל חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל במסגרת פסטיבל ישראל. אך חילוקי דעות כספיים מנעו את הפקתה. ביולי 2009 החלה לבסוף ההפקה בעברית במימון חלקי של ממשלת אוסטריה, בשיתוף התיאטרון הקאמרי, בכיכובם של שחקנים ישראלים ואירופים, בעברית ובאנגלית[2]. האתר שנבחר היה מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים. אך משרד הביטחון, האחראי על ניהול האתר, ביקש לשנות חלק מהמחזה, להסיר קטעי עירום, לא להשתמש בציוריו של אוסקר קוקושקה כחלק מהתפאורה ולא להשתמש בבובה של אלמה בגודל טבעי. סובול גם שינה את הטקסט והחליף מילים גסות בדימויים מטפוריים[4]. בהפקה בישראל גם נוספה סצנה - מפגש בדיוני בין מזכיר "הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי" אהרן כהן לבין אלמה מאהלר בכלא בירושלים, כלומר במקום בו הוצגה. ההפקה בירושלים זכתה לרוב לביקורת חיוביות[5], אך מבקר התיאטרון על חוסר התאמת ההפקה לבעלי יכולת תנועה מוגבלת, על המיקום שנבחר שאינו תואם את העלילה[3].

ב-23 באוקטובר 2009, אחרי שההצגה רצה במשך שלושה שבועות, היא הופסקה לאחר שהבמאי והמפיק פאולוס מנקר החליט לעצור את ההצגה ולשלוח את הקהל הביתה. לאחר שקצין הבטיחות של התיאטרון הקאמרי החליט שלא ניתן לקיים את אחת הסצנות, בה השחקנים נושאים במשאית אל מחוץ מתחם המוזיאון[6]. יומיים אחר כך חודשה ההפקה, לאחר שהושגה פשרה לגבי אופן ביצוע הסצנה, והיא רצה במשך שבוע נוסף[7]. בפברואר 2010, הגיש התיאטרון הקאמרי תביעה בסך חצי מיליון שקל נגד הבמאי ומפיק המחזה פאולוס מנקר. בגין הפרת הסכמים, מכירת כרטיסים נוספים מעבר לכמות שאושרה, התייחסות מבזה ומשפילה לצופים, לשחקני ועובדי הקאמרי במהלך ההפקה, שהביאו לפגיעה במוניטין ובשמו הטוב של התיאטרון[8].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]