לדלג לתוכן

אלן פינקלקראוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלן פינקלקראוט
Alain Finkielkraut
אלן פינקלקראוט ,2013
אלן פינקלקראוט ,2013
אלן פינקלקראוט ,2013
לידה 30 ביוני 1949 (בן 75)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Alain Luc Finkielkraut עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית יהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים École normale supérieure de Saint-Cloud, תיכון הנרי הרביעי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
זרם היסטוריה של הרעיונות
תחומי עניין פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה פוליטית
עיסוק פילוסוף, כותב ספרי עיון, פובליציסט, מפיק רדיו, מגיש רדיו, סופר, מבקר עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ לוינס, ארנדט, היידגר, רנן, קונדורה, טוקוויל
השפיע על אליזבת בדינטר
מדינה פולין, צרפת, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Le Nouveau Désordre amoureux, The Unhappy Identity, La Seule Exactitude עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה קצין בלגיון הכבוד (2009)
אביר בלגיון הכבוד (1994, 13 ביולי 1994)
Prix Combourg-Chateaubriand (2014)
פרס היום (1999)
פרס המסאי האירופאי על שם שארל ויון (1984)
Prix de l'essai (2010)
מסדר דניקה חרוווצקה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלן פינקלקראוטצרפתית: Alain Finkielkraut; נולד ב-30 ביוני 1949) הוא פילוסוף יהודי-צרפתי, בן יחיד להורים ניצולי השואה.

פינקלקראוט נולד בפריז ב-30 ביוני 1949. אביו, דניאל פינקלקראוט, ואמו, ינקה, שניהם ניצולי השואה ממוצא יהודי-פולני. דניאל היגר עם הוריו מוורשה לפריז עוד ב-1930, אך עם כיבוש צרפת במלחמת העולם השנייה נשלח עם רבים מיהודי צרפת למחנה הריכוז אושוויץ. גם הוריו של דניאל (סבו וסבתו של פינקלקראוט) נשלחו למחנה הריכוז. דניאל שרד וחזר לצרפת. הוא נשא לאשה את ינקה (שנולדה בשם לאורה, אך אימצה את השם ינקה כחלק ממאמציה להינצל), יהודייה מפולין שעברה אף היא את השואה, הייתה לאחר המלחמה בין העקורים בגרמניה ובבלגיה, ולבסוף קיבלה אזרחות צרפתית.

פינקלקראוט למד בבית הספר התיכון על שם אנרי הרביעי. הוא ביקש להירשם לאקול נורמל סופרייר של רחוב אולם (Rue d'Ulm), אך נכשל בבחינות. הוא התקבל לאקול נורמל סופריור סן קלוד (אנ'), הפחות יוקרתי. הוא קיבל תארים בספרות מודרנית ובפילוסופיה. הוא לא שירת בצבא, מאחר שקיבל פטור.

ב-1974 החל ללמד בתיכון הטכני של בווה (Beauvais), ובין השנים 1976-1978 לימד ספרות צרפתית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בין השנים 1989-2004 שימש כמרצה להיסטוריה של הרעיונות באקול פוליטקניק. בתחילת 2014 פרש ממשרתו במוסד זה, והוחלף על ידי הפילוסוף הצעיר מיכאל פסל (צר').

בשנת 2000 נמנה עם מייסדי 'בית הספר ללימודי לוינס'. במאה ה-21 מתח ביקורת חריפה על הרפורמות במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בצרפת.

ב-10 באפריל 2014 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית למדעים, שם ירש את מושב מס' 21 מן הסופר והמחזאי פליסיאן מרסו (אנ'), שנפטר כשנתיים קודם לכן.

בעקבות מחאת האפודים הצהובים בשנים 2018–2019, הביע פינקלקראוט תחילה תמיכה במפגינים, אך לאחר שלטענתו השתלטו עליה גורמים מהימין הקיצוני מצד אחד ומהאסלאם הרדיקלי מצד שני, החל לבקר את המפגינים[1]. בפברואר 2019, לאחר שיצא מביתו בפריז והתקרב להפגנת האפודים הצהובים, מפגינים שהבחינו בו הם החלו לצעוק לעברו קללות אנטישמיות[2]. התיעוד של האירוע זכה לכותרות ראשיות בצרפת ולגינויים פוליטיים מקצה לקצה[3].

פינקלקראוט מנחה תוכנית קבועה ברדיו פראנס קולטור (תחנה העוסקת בתחומי תרבות מגוונים). הוא מביע את עמדותיו ללא כל סייג, הודות להכרה הרבה שהוא זוכה לה במגזרים רבים בצרפת.

פינקלקראוט הוא מבין האינטלקטואלים הבולטים בצרפת, ובהופעותיו הציבוריות הרבות נודע כבעל השקפה הומניסטית. הוא כתב ספרים רבים, חלקם עוסקים בנושאי ספרות, אהבה, מודרניזם, לאומיות, יהדות, קולוניאליזם, הוא מגן על מורשות התרבות בעולם, על המסורת, ומכבד את כלל האנושות. הוא מדגיש את משמעות הטרגי בחיי אדם. הוא מכנה עצמו קלאסי ורומנטי בעת ובעונה אחת. ספריו מבטאים התנגדות לאנטישמיות ולגזענות. הוא מטיח ביקורת על שיטת החינוך בבתי הספר בצרפת.

כפי שפינקלקראוט חוזר ומציין, עולמו הפילוסופי מושפע מהגותם של עמנואל לוינס ושל חנה ארנדט. בדומה לשניהם, הוא עוסק רבות בשאלות הפילוסופיה של המוסר, ואף מתייחס לעולם המוסר היהודי. הגותו מחדשת את הזהות היהודית באירופה שלאחר השואה. מאמריו שזורים גם בשאלות סוציולוגיות ופוליטיות.

את פרסומו הראשון קיבל עם פרסום הספר "Le nouveau désordre amoureux" (הפרעת האהבה החדשה), שכתב ב-1977 עם פסקל ברוקנר. הספר עוסק ב"מיתוס המהפכה המינית", שהגיעה לנקודת מפנה בעקבות אירועי מאי 1968. ופרסום התיאוריות של ז'יל דלז ופליקס גואטרי, גי דבור והאינטרנציונל הסיטואציוניסטי. לפי פינקלקראוט וברוקנר, דלז וגואטרי מכחישים את האהבה או, בכל מקרה, מאשרים שאהבה כערך מופשט היא דבר "בזוי". פינקלקראוט וברוקנר טענו את ההפך, את קיומה של אהבה ואת הרפורמה הבלתי אפשרית שלה: "אהבה אינה מתאימה למהפכה" לטענתם. שניהם רואים בנשים את הקורבנות של האידאולוגיה הזו, המכחישה את האהבה.

בספרו Le Juif imaginaire ("היהודי המדומה") (1981) הטיל פינקלקראוט ספק בזהותם של יהודי דורו שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה. "היהודי המדומה" הוא יהודי המודע ליהדותו אך הוא חילוני או אפילו אתאיסט והוא יותר צרפתי בתרבותו. הוא מאשר שזיכרון רצח העם בשואה קיים בתודעתו אך חיי היומיום שלו מוגנים. פינקלקראוט מגן על חובת הזיכרון, אך מזכיר כי לצאצאי הקורבנות אין זכות להציג את עצמם כקורבנות, שהם לא[4]. לשאלת זיכרון השואה הוא הקדיש את החיבורים:L'Avenir d'une négation : réflexion sur la question du génocide ("עתיד השלילה: הירהורים בשאלת רצח העם") (1982) ואת La mémoire vaine : du crime contre l'humanité ("הזיכרון הריק: פשע נגד האנושות) (1989).

בספרו La Defaite de la pensee (תבוסת המחשבה) (1987), טען כי תסביך האשמה האירופי בגין הקולוניאליזם הביא לתוצאות הרות אסון. בעקבותיו התפתחה האידאולוגיה הרלטיביסטית של התקינות הפוליטית, שלפיה יש לכבד כל אמונה, בלי קשר לתוכנה ולמידת הרוע הגלומה בה, וזאת רק משום שקבוצת אנשים מחזיקה בה, במיוחד אם זוהי קבוצה "מקופחת", שהחברים בה אינם בהירי-עור. התוצאה, לפי פינקלקראוט, הייתה תבוסתה של המחשבה, רלטיביזם זול המונע דיון רציני ועמוק המבוסס על היגיון. לאחר פורסם הספר נהפך פינקלקראוט לטוען נלהב בזכותו של המערב להגן על ערכיו[5].

בספרו "בשם האחר: הרהורים על האנטישמיות שבפתח", שיצא לאור גם בעברית ב-2004, פינקלקראוט מפנה אצבע מאשימה אל האינטלקטואלים של אירופה, שהפגינו לטענתו מוסר כפול בעניין מלחמת עיראק והסכסוך הישראלי-פלסטיני, והיו למתקיפים העיקריים של ישראל. לטענתו, האנטישמיות החדשה נובעת מרגשי אשמה וקנאות מוסרנית שנולדו בעקבות עברה האפל של אירופה. פינקלקראוט טוען בספר כי היהודים הם למעשה "האחר" של פעם שנהפך לחלק אינטגרלי מהחברה, והערבים באירופה הם ה"אחר" החדש. הספר דן בצורך של האליטות האירופיות ב"אחר" ובהשפעתו על מדיניות החוץ של צרפת[6].

פעילותו הציבורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקלקראוט הוא ציוני המגן על זכות קיומה של ישראל בבמות רבות ורואה את ההתנגדות לזכות קיומה של מדינה יהודית כביטוי לאנטישמיות ודוחה באופן חד-משמעי את אפיונה של ישראל כמדינה קולוניאליסטית. הוא היה בין מקימי ארגון ג'ייקול (Jcall), המשמש כשדולה יהודית-אירופית לענייני המזרח התיכון והמצדד בפתרון שתי המדינות כדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני[7]. עם זאת פינקלקראוט נוהג גם למתוח ביקורת על מדיניותה של ישראל. בשנת 1982 ביקר את היציאה מלחמת לבנון הראשונה, שלטענתו הייתה מלחמת ברירה למטרות פוליטיות, שלא נשקפה סכנה קיומית לישראל[8]. אחר כך היה פעיל בחוג ידידי "שלום עכשיו" בצרפת[9].

פינקלקראוט מרבה לחוות את דעתו בעניינים אקטואליים ושנויים במחלוקת.

בשנת 2002 בעקבות הבחירות לנשיאות צרפת בהם עלה לסיבוב השני מנהיג הימין הרדיקלי ז'אן-מארי לה פן, אמר: ”הגל האנטי- פאשיסטי מתעלם ממיליוני 'הלבנים הקטנים' שביטאו את שנאתם ואת חוסר הנחת שלהם בהצבעה ללה פן בכך שהוא מדביק להם אות קלון, ומשוכנע שהוא מצליח, בסטיגמטיזציה הזאת, למחוק אותה”[10].

בפברואר 2004, הגיש במאי הקולנוע אייל סיון תביעת דיבה נגד פינקלקראוט, בעקבות דברים שאמר בתוכניתו השבועית בתחנת הרדיו היהודית בצרפת, שבוע אחרי הקרנת סרטו "דרך 181 - קטעי מסע בפלסטין-ישראל" בערוץ "ארטה". בכתב התביעה נאמר כי בתוכנית כינה פינקלקראוט את סיון בתואר "אנטישמי יהודי". לדברי סיון, ", הוא אמר בתוכניתו שאני לא רק רוצה בגירוש יהודים אלא גם בהרג יהודים, ושצריך לבנות סביבי גדר הפרדה". פינקלקראוט טען כי דבריו בתוכנית הרדיו הוצאו מהקשרם, והציטוט שצריך לבנות גדר הפרדה סביב הבמאי לא הובן כראוי, אך המשיך וביקר את סיון ואמר שהוא "נהפך לגיבור של כל אלה ששונאים את ישראל. הם הפכו אותו לקדוש מעונה ובעיני הוא לא יותר מבנדיט אינטלקטואלי. האנשים שטוענים כי יש להקרין את הסרט של סיון בגלל חופש הביטוי הם אותם אנשים שמחרימים את האינטלקטואלים הישראלים. אי אפשר להחרים מצד אחד, ולזעוק לטובת חופש הביטוי מצד שני". התנגדותו לסרט הדגיש פינקלקראוט, אינה מעידה על תמיכה במדיניות ישראל בשטחים, "אבל לקרוא לזה 'נאציזם' זה אבסורד[11]. בית המשפט דחה את התביעה, וסיוון הגיש ערעור[12]. בית המשפט הגבוה לערעורים בצרפת גם דחה את התביעה, אולם קבע כי האמירות של פינקלקראוט היו בוטות, ונושאות בתוכן מידה רבה של אלימות, וכי על התביעה היה להסתמך על סעיף אחר בחוק העונשין הצרפתי[13].

בראיון שנתן לדרור משעני בעיתון 'הארץ' בעקבות המהומות בצרפת (2005), על ידי צעירים מוסלמים, תקף בחריפות את הסלחנות שבה מתייחסים חלק מחוגי השמאל למהומות, ואת הניסיון "להבין" אותן כהתפרצות של זעם חברתי, במקום לראות בהן ביטוי ברור של שנאה לצרפת ולמערב. בריאיון התייחס בביטויי גנאי כלפי המוסלמים בצרפת, וחולל סערה רבתי[14]. בין השאר אמר:”בצרפת היו רוצים מאוד לצמצם את המהומות האלה לממד הסוציאלי שלהן, לראות בהן מרד של צעירים מהפרברים נגד המצב שבו הם נמצאים, נגד האפליה. אך הבעיה היא שרוב הצעירים האלה הם שחורים או ערבים בעלי הזדהות מוסלמית. יש הרי בצרפת גם מהגרים אחרים שמצבם קשה... והם לא לוקחים חלק במהומות. ברור אם כן כי מדובר במרד בעל אופי אתנו-דתי". הוא הוסיף כי "אומרים לנו שנבחרת צרפת נערצת על כולם מפני שהיא בל-בלאן-בר (שחורה-לבנה-ערבית, פראפראזה לשלושת צבעי הדגל הצרפתי וסמל לרב תרבותיות של החברה הצרפתית). למעשה כיום הנבחרת היא בלק-בלק-בלק מה שמעורר גיחוך בכל אירופה”[15]. בעקבות התגובות הסוערות הוא התנצל בפומבי על הדברים שיוחסו לו ואמר שמשעני תרגם לא נכון את ביטויי הגנאי שכביכול אמר. בביקור בישראל במרץ 2007 חזר על עיקרי הדברים, ואמר כי הסיבה היחידה שאסור למתוח ביקורת על האסלאם היא "תקינות פוליטית"[16].

פרסים והוקרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אלן פינקלקראוט, "בשם האחר: הרהורים על האנטישמיות שבפתח", הוצאת שלם, 2004.
  • אלן פינקלקראוט, "היהודי הדמיוני: הצגת הדמות", בספר: יאיר אורון (עורך) בין פריס לירושלים, הוצאת שוקן, 1986, עמ' 41–49.
  • אלן פינקלקראוט, "הומניזם וטרור", בספר: יאיר אורון (עורך) בין פריס לירושלים, הוצאת שוקן, 1986, עמ' 200–205.
  • Le Nouveau Désordre amoureux (en collaboration avec Pascal Bruckner), Paris, Seuil, 1977 ISBN 978-2-02-004582-7
  • Au coin de la rue, l'aventure (en collaboration avec Pascal Bruckner), Seuil, 1979 ISBN 978-2-02-006127-8
  • Ralentir, mot-valise !, Seuil, 1979 ISBN 978-2-02-005110-1
  • Petit fictionnaire illustré : les mots qui manquent au dico, Seuil, 1981, rééd. coll. Points, 2006 ISBN 978-2-02-005987-9
  • Le Juif imaginaire, Seuil, 1981 ISBN 978-2-02-006416-3
  • L'Avenir d'une négation, réflexion sur la question du génocide, Seuil, 1982 ISBN 978-2-02-006080-6
  • La Réprobation d'Israël, Gonthier/Denoël, 1983 ISBN 2-282-30237-0
  • La Sagesse de l'amour, 1984, Gallimard, ISBN 2-07-032469-9 - prix européen de l'essai Charles-Veillon
  • La Défaite de la pensée, Paris, Gallimard, 1987 ISBN 2-07-032509-1
  • La Mémoire vaine. Du crime contre l'humanité, Gallimard, 1989 ISBN 978-2-07-032730-0
  • Comment peut-on être Croate ?, Gallimard, 1992 ISBN 978-2-07-072867-1
  • Le Mécontemporain : Charles Péguy, lecteur du monde moderne, Paris, Gallimard, 1992 ISBN 978-2-07-040867-2
  • Le Crime d'être né : l'Europe, les nations, la guerre, Arléa, 1994 ISBN 978-2-86-959196-7
  • L'Humanité perdue, Seuil, 1996 ISBN 978-2-02-091426-0
  • L'Ingratitude : conversation sur notre temps (entretien avec Antoine Robitaille), Gallimard, 1999 ISBN 978-2-07-041552-6
  • Une voix vient de l'autre rive, Gallimard, 2000 ISBN 2-07-042224-0
  • Internet, l'inquiétante extase (en collaboration avec Paul Soriano), Mille et une nuits, 2001 ISBN 978-2-84-205563-9
  • Penser le XXe siècle, École polytechnique, 2000 ISBN 978-2-73-020713-3
  • Des Hommes et des bêtes (avec Élisabeth de Fontenay), Tricorne, 2000 ISBN 978-2-82-930219-0
  • L'Imparfait du présent : pièces brèves, Gallimard, 2002 ISBN 2070765393
  • Enseigner les lettres aujourd'hui (avec Marc Baconnet et Mireille Grange), Tricorne, 2003 ISBN 978-2-82-930247-3
  • Les Battements du monde (avec Peter Sloterdijk), Pauvert, 2003 ISBN 201-279238-3
  • Au nom de l'Autre : réflexions sur l'antisémitisme qui vient, Gallimard, 2003 ISBN 978-2-07-073495-5 Essai sur la montée du nouvel antisémitisme.
  • Nous autres, modernes : Quatre leçons (Éditions Ellipses, 2005, ISBN 978-2-07-034749-0 - Prix Guizot-Calvados 2006
  • Ce que peut la littérature, Stock, 2006, ISBN 978-2-23-405914-6 Transcription des émissions Répliques de France Culture consacrées à la culture livresque.
  • Le Livre et les livres : entretiens sur la laïcité (avec Benny Lévy), Verdier, 2006 ISBN 978-2-25-308377-1
  • La Discorde. Israël-Palestine, les Juifs, la France : conversations avec Elisabeth Levy (avec Rony Brauman), Mille et une nuits, 2006 ISBN 978-2-84-205812-8
  • Qu'est-ce que la France, Stock, 2007 ISBN 9782234059658 Transcription des émissions Répliques de France Culture consacrées à l'identité française.
  • La Querelle de l'école, Stock, 2007 ISBN 9782234060531 Transcription des émissions Répliques de France Culture consacrées au système éducatif.
  • Philosophie et modernité, École Polytechnique, 2008 ISBN 978-2-73-021510-7
  • Un cœur intelligent, Stock/Flammarion, 2009 ISBN 978-2-234-06259-7 - Prix de l'Essai de l'Académie française 2010
  • L’Explication : conversation avec Aude Lancelin (avec Alain Badiou), Nouvelles Éditions Lignes, 2010 ISBN 978-2-35-526052-0
  • L'Interminable Écriture de l'extermination, Stock, 2010 ISBN 9782234061446 Transcription des émissions Répliques de France Culture consacrées à la littérature de la Shoah.
  • Et si l'amour durait, Stock, 2011 ISBN 978-2-286-08453-0
  • L'Identité malheureuse, Stock, octobre 2013 ISBN 978-2-23-407336-4 - Prix Combourg
  • La Seule Exactitude, Stock, octobre 2015 ISBN 978-2234078970
  • En terrain miné, avec Élisabeth de Fontenay, Stock, septembre 2017 ISBN 978-2234083424
  • Des animaux et des hommes, Stock, septembre 2018 Transcription des émissions Répliques de France Culture consacrées aux relations entre l'homme et l'animal.}
  • À la première personne, Gallimard, septembre 2019 ISBN 9782072853197
  • L'Après littérature, Stock, septembre 2021, מסת"ב 978-2-234-08724-8, Présentation

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלן פינקלקראוט בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ דניאל בן סימון, לאומנים ופעילי ג'יהאד איסלאמי משתלטים על גל המחאה בצרפת, באתר הארץ, 21 בפברואר 2019
  2. ^ ד-פ-א והארץ, "ציוני מלוכלך": הרשויות בצרפת פתחו בחקירת תקיפתו של הפילוסוף היהודי אלן פינקלקראוט, באתר הארץ, 18 בפברואר 2019
  3. ^ רחל קדרס, "האפודים הצהובים" נגד איש הרוח: "יהודי מסריח, עוף מפה", באתר ynet, 17 בפברואר 2019
  4. ^ שולמית לפיד, רומאן הטלאי הצהוב, מעריב, 17 באוקטובר 1980
  5. ^ קרלו שטרנגר, מה בין ביקורת לגיטימית ל"אנטישמיות חדשה", באתר הארץ, 25 באפריל 2007
  6. ^ סקירות של הספר:
    רוברט יסטריך, לפי כל הסימנים, זה צריך להיות הזמן הטוב ביותר ליהודים באירופה, באתר הארץ, 12 במאי 2004
    צילה הרשקו, להכות על חטא על חזהו של האחר, באתר הארץ, 31 במאי 2004
    טלי שמיר, ‏אני מאשים, באתר גלובס, 28 במרץ 2004
  7. ^ ברנאר אנרי לוי, מנהיגי ישראל, אוטיזם אינו מדיניות, באתר הארץ, 02 ביוני 2010
  8. ^ גדעון קוץ, המיתקפה הצרפתית על "צולבי הפלשתינים", דבר, 2 ביולי 1982
  9. ^ דן גלעדי, שלום עכשיו: יהודי העולם חייבים להתערב, חדשות, 1 במרץ 1988
  10. ^ אבירמה גולן, הפילוסוף פינקלקראוט: "אנו חיים בתקופה של שקר", באתר הארץ, 6 במאי 2002
  11. ^ גואל פינטו, מה מזכירים פסי הרכבת?, באתר הארץ, 17 במרץ 2004
  12. ^ ימנית מוחצת, באתר גלובס, 29 ביוני 2006
  13. ^ מרב יודילוביץ', ביהמ"ש בצרפת דחה את ערעורו של אייל סיון, באתר ynet, 25 במאי 2007
  14. ^ דניאל בן סימון, סרקוזי: "פינקלקראוט מביא כבוד לתבונה הצרפתית", באתר הארץ, 5 בדצמבר 2005
  15. ^ דרור משעני, "הם לא מסכנים, הם מוסלמים", באתר הארץ, 14 בנובמבר 2005
  16. ^ יאיר שלג, למי קראתם גזען?, באתר הארץ, 26 במרץ 2007
  17. ^ פרסים ויהדות, דבר, 13 באפריל 1981
  18. ^ שירי לב-ארי, ד"ר כבוד מאוניברסיטת ת"א לאהרון אפלפלד ואלן פינקלקראוט, באתר הארץ, 13 במאי 2007