אלסדייר מקינטאייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלסדייר מקינטאייר
Alasdair MacIntyre
אלסדייר מקינטאייר
לידה 12 בינואר 1929 (בן 89)
גלאזגו, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת מנצ'סטר, אוניברסיטת המלכה מרי בלונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת אסקס, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת נוטרדאם, אוניברסיטת דיוק עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם תומיזם, אריסטוטליות
תחומי עניין פילוסופיה פוליטית, תאולוגיה, אתיקה, תרבות, פילוסופיה אנליטית, הוראה, פילוסופיה של הדת
הושפע מ אריסטו, היגל, ניטשה, תומאס אקווינס, ויטגנשטיין, מרקס, קירקגור
ארצות מגורים ארצות הברית, סקוטלנד, בריטניה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אלסדייר מקינטאייר (קרי אָלִיסטֶר מֶקְ'אִינְטַיֶיר, בלועזית: Alasdair MacIntyre; נולד ב-12 בינואר 1929) הוא פילוסוף סקוטי, הידוע בעיקר בשל עבודתו בתחום הפילוסופיה של המוסר, המעורבות במחקר המודרני של אריסטו והגנתו הנחרצת על הנצרות הקתולית, שהוא מאמין אדוק בה. מקינטאייר פרץ לתודעה הציבורית לאחר שבשנות ה-50 לחייו פרסם את אחד הספרים המרכזיים שלו, "מעבר למידה הטובה", המתרכז בביקורת מקיפה ובונה על התרבות המערבית במתכונתה הנוכחית.

במהלך הקריירה שלו לימד במספר מוסדות לימוד כמו אוניברסיטת לידס, אוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת בוסטון, אוניברסיטת דיוק ואוניברסיטת נוטרדאם, בה הוא משמש עד היום כפרופסור אמריטוס.

נחשב לפילוסוף פורה ומגוון, שפרסם עד כה מעל ל-30 ספרים בנושאים כמו מרקסיזם, מושג הלא-מודע, ההיסטוריה של המוסר ותאולוגיה נוצרית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלסדייר מקינטאייר נולד לג'ון ואמילי מקינטאייר בגלאזגו. הוא למד ב"קווין מרי קולג'" באוניברסיטת לונדון והוא בעל תואר שני מאוניברסיטת מנצ'סטר ואוניברסיטת אוקספורד. משם עבר מקינטאייר ולימד במספר מוסדות אקדמיים חשובים בעולם המערבי, עד שלבסוף פרש בתור פרופסור אמריטוס באוניברסיטת נוטרדאם.

להלן חלק מרשימת המוסדות בהם לימד:

באפריל 2005 נכנס כחבר באגודה האמריקנית לפילוסופיה.

בנוסף, הוא היה פרופסור אורח באוניברסיטת פרינסטון, והוא הנשיא לשעבר של האגודה הפילוסופית האמריקנית. בשנת 2010, זכה ב"מדליית אקווינס" על ידי האגודה הקתולית הפילוסופית האמריקנית.

משנת 2000 הוא כיהן כמנהל מחקר בכיר בפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת ג'ון נוטרדאם שבאינדיאנה, ויצא לגמלאות בשנת 2010.

ביולי 2010 הפך לעמית מחקר בכיר במרכז ללימודים אריסטוטליים באתיקה ופוליטיקה שבאוניברסיטת לונדון. מאז פרישתו מהוראה פעילה ב -2010, הוא נשאר עמית בכיר במכון נוטרה דאם לאתיקה ותרבות, שם הוא עדיין נושא תפקיד. הוא ממשיך להופיע בציבור, כולל כנס שנתי במסגרת "כנס המרכז לאתיקה ולתרבות".

מקינטייר היה נשוי 3 פעמים. בין השנים 1953 ו-1963 היה נשוי לאן פרי, שעמה היו לו שתי בנות. בין השנים 1963 ו-1977 היה נשוי לסוזן ווילנס, שאיתה היו לו בן ובת. מאז 1977 הוא נשוי לפילוסופית לין ג'וי, שאף היא מלמדת במחלקה לפילוסופיה בנוטרדאם.

בשנות ה-50 לחייו בחר להיטבל לנצרות הקתולית.

גישתו הפילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הקריירה שלו התמקד מקינטאייר בהגות נאו-מרקסיסטית ותאולוגית. בשנות ה-50 לחייו חל מפנה בהגותו, בערך במקביל להטבלתו לנצרות הקתולית. הגותו של מקינטאייר משלב זה ואילך התאפיינה בביקורת חריפה על התרבות המודרנית ושורשיה הפילוסופיים. הוא מבקר בעיקר את העדר המסורת המוסרית, את האינדיבידואליות-נטולת-ההקשר ואת האמוטיביזם. מקינטאייר מציע להתמודד עם המשבר, הקיים לדבריו, על ידי חידוש המסורת האריסטוטלית. ספציפית, מקינטאייר רואה בפילוסוף הנוצרי תומאס אקווינס מקור חשוב לחידוש זה.

אחד הדגשים החשובים בהגותו הוא גילוי מחדש של "חוקים אחידים" לפעילויות מוסריות וחברתיות, דבר שמתבטא בין השאר בתמיכתו בקהילתנות. מקינטאייר מדגיש שלושה אלמנטים חשובים שצריך לקחת בחשבון כאשר פונים להתבוננות מוסרית על העולם והם נרטיב, פרקטיקה ומסורת. כל אחד משלושת אלה ממלא תפקיד חשוב בבניית האופי של אדם טוב. הנרטיב מאפשר נקודת התחלה מוסרית: האדם מגיע לעולם כחלק מעם מסוים, מחברה מסוימת, מדת מסוימת, וזוהי נקודת הפתיחה שלו. הימצאות הנרטיב מאפשרת למנף את האדם לעבר תכליתו ותפקידו בקונטקסט ההיסטורי. הפרקטיקה היא אפוא הפעילות החברתית שהאדם נוטל בה חלק בתור פעילות משותפת. הפרקטיקה מאפשרת את ההצטיינות האנושית והגעתו של האדם למיצוי הפוטנציאל שלו. המסורת מאפשרת לאדם לעסוק בשאלות מהותיות תוך התייחסות לאנשים שעסקו בשאלות הללו לפניו, ובכך עוזרת לו למנף את היכולת האישית שלו להתמודד עם השאלות הללו. המסורת גם תרומת להשתתפות החברתית של האדם.

מקינטאייר רואה באדם המוסרי בראש ובראשונה אדם הנמצא בהקשר חברתי. המוסר, לדידו, מופיע רק כאשר האדם פועל באופן משמעותי ביחד עם אנשים אחרים. בעקבות זאת, מקינטאייר רואה בפוליטיקה של המערב בעיקר זריקה ריקה של סיסמאות שאין להן קשר אמיתי לאינטרקציה החברתית שהאדם נתקל בה בחיי היום-יום, ועל-כן היא עקרה מבחינתו. לטענתו, הנושאים הפוליטיים צריכים להיות קשורים קשר הדוק למחויבויות המוסריות של הריבון. אחד הצרכים העליונים שהוא נוטה להדגיש הוא הצורך במחויבות מוסרית.

מקינטאייר רואה במלחמות התרבות האמריקאיות אחד מן הסימנים העיקריים לירידת רמתם של הלימודים ההומניים באמריקה. אחת הדרכים בהן הוא רואה אפשרות לתקן את המצב התרבותי הנוכחי הוא באמצעות חינוך פילוסופי, אשר להשקפתו בהכרח מוביל החוצה מן התחושה המלאה בעצמה שאינה רואה בנושאים כמו מוסר, מהות ותאולוגיה נושאים חשובים או מתאימים לשיחה.

עבודתו וספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר למידה הטובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו החשובה ביותר של מקינטאייר נכתבה בהיותו בן 50, בשנת 1981.

המאמרים בעבודה זו מנתחים את ביקורתו של מקינטאייר על הליברליזם, הקפיטליזם, המדינה המודרנית, המרקסיזם (בתקופה שבה מקינטייר היה בעל השפעה מרקסיסטית) וההשפעות של הרעיונות המרקסיסטיים על מחשבתו הכללית.

עד אותו זמן היה מקינטייר פילוסוף אנליטי בעל נטייה מרקסיסטית בלבד, ועבודתו הסתכמה בתהיות על הפילוסופיה של המוסר. עם זאת, לאחר קריאת יצירותיהם של תומאס קון ואימרה לקאטוס על הפילוסופיה של המדע ועל אפיסטמולוגיה, מקינטאייר החליט בהשראתם לשנות לחלוטין את כל כיוון מחשבתו, ולהתבונן בבעיות של הפילוסופיה המוסרית והפוליטית המודרנית "לא מנקודת המבט של המודרנה הליברלית, אלא מתוך נקודת המבט של... פרקטיקה אריסטוטלית - מוסרית ופוליטית".

משימתה של עבודה זו היא להסביר הן את איכותו המוסרית של השיח המוסרי ברחבי החברה המודרנית והן לשקם את מה שמקינטייר תופס כאלטרנטיבה נשכחת מההיגיון הטלאולוגי של האתיקה המוסרית האריסטוטלית.

יוצא שחשיבתו של מקינטאייר היא מהפכנית, שכן היא מבטאת פוליטיקה של הגנה עצמית עבור קהילות מקומיות המבקשות להגן על מנהגיהן ולשמור על אורח חייהן מפני ההשפעות המשחיתות של הכלכלה הקפיטליסטית.

הצדק של מי? איזו רציונליות?[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודה חשובה נוספת של מקינטאייר בתקופתו הבוגרת עוסקת בבעיית מתן תיאור של "רציונליות פילוסופית" בהקשר של "מסורות", שעדיין נותרה ללא תאוריה מסודרת וכתובה.

מקינטאייר טוען כי התפיסה הנגדית והבלתי תואמת של צדק היא תוצאה של פרקטיקות רציונליות (להלן "רציונליות מעשית") שאינן תואמות את עצמן. צורות "מתחרות" אלו ורעיונות הצדק הנלווים אליהן הן תוצאה של "מסורות מגובשות מבחינה חברתית של חקירה רציונלית". אף על פי שהתייחסותו של מקינטאייר לניתוח המסורות הוא מורכב ומסובך, הוא מצליח לנסח הגדרה תמציתית יחסית: "מסורת היא טיעון המתפרס לאורך זמן, שבו נתונים ומוגדרים מחדש הסכמים יסודיים מסוימים", הן בפולמוסים פנימיים והן בחיצוניים.

ספרו עוסק אפוא במשימת ההוכחה כיצד הרציונליות המעשית ותפיסת הצדק מסייעות לגיבוש מסורות - ולא על מנת לתת לקורא דוגמאות למה שמקינטייר רואה במסורות יריבותיות אמיתיות ובדרכים השונות שבהן הן יכולות לפצל, לשלב או להביס זו את זו (למשל המסורת האריסטוטלית, האוגוסטינית, התומיסטית, היומיאניסטית). לדבריו, התיאורים השונים של צדק המוצגים על ידי אריסטו ויום נובעים בגלל ההבדלים הבסיסיים בפרדיגמות שלפיהן הם עובדים ומנתחים את העולם.

מקינטאייר טוען כי למרות חוסר היכולת שלהם, ישנן דרכים שונות שבהן מסורות "זרות" יכולות להתערבב זו בזו באופן "רציונלי" - בעיקר באמצעות סוג של ביקורת אימננטית (אשר עושה שימוש בדמיון אמפתי), וגם על ידי היכולת לפתור בעיות או דילמות משותפות או מקבילות ממסורתו של האדם, שנותרו בלתי פתירות לעומת הגישה היריבה.

מקינטאייר מגן בנוסף על שלוש תזות נוספות:

  • כל חקירה אנושית-רציונלית נערכת בין אם במודע ובין אם לא במודע מתוך המסורת;
  • הפרדיגמות של המסורות היריבות שאינן ניתנות להשוואה ביניהן אינן כרוכות ברלטיביזם או בפרספקטיביזם;
  • על אף שהטיעונים של הספר הם עצמם ניסיונות לתובנות שיהיו תקפות מבחינה אוניברסלית, הן ניתנות בכל זאת מתוך מסורת מסוימת (זו של תומיזם אריסטוטלי) וכי אין בכך כדי לרמוז על חוסר עקביות פילוסופי כלשהו.

שלוש טענות מתחרות של חקירה מוסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודה זו הוצגה כחלק מסדרת הרצאות "Gifford" באוניברסיטת אדינבורו בשנת 1988, והוא נחשב על ידי רבים כחלק השלישי בטרילוגיה של סדרת הטיעונים הפילוסופיים שמקינטאייר פתח עם "המידות הטובות".

כפי שכותרתו מרמזת, מטרתו של מקיינטאייר בספר זה היא לבחון שלוש מסורות יריבות מרכזיות של חקירה מוסרית מתוך הסצנה האינטלקטואלית העכשווית (האנציקלופדית, הגניאלוגית והמסורתית), אשר כל אחת מהן הוגנה על ידי יצירה קנונית אחרת שפורסמה בסוף המאה התשע-עשרה (המהדורה התשיעית של אנציקלופדיה בריטניקה, הגניאלוגיה של המוסר של ניטשה, וה"Aeterni Patris" של האפיפיור לואי ה-13, בהתאמה).

ספרו של מקינטאייר עורך בסופו של דבר סדרה מורכבת של ביקורת פנימית וחיצונית על עמדות האנציקלופדיה והגניאלוגיה בניסיון להצדיק את התומיזם הפילוסופי כצורה המשכנעת ביותר של חקירה מוסרית היכולה להיות מוצעת כיום. ביקורתו בפרק 16 על שיטת היוחסין של ניטשה ופוקו - המשתמעת במובהק לרעיון שחרור מתמשך של העצמי (שאותו הם אינם יכולים להסביר על פי ההגדרות שלהם עצמם) - הייתה בעלת השפעה נרחבת.

חיות רציונליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד ש"מעבר למידה הטובה" ניסה לתת דין וחשבון למעלות האדם אך ורק באמצעות פנייה לפרקטיקות חברתיות ולהבנה של האני האנושי לאור "מסורות" ו"מסעות", ספרו "חיות רציונליות" היה מאמץ בעל מודעות עצמית כדי לבסס "מעלות" (או מוסריות) בתחום הביולוגיה.

מקינטייר כותב על השינוי הזה בהקדמה לספר:

"אף על פי שיש אכן סיבה טובה לדחות אלמנטים חשובים בביולוגיה של אריסטו, עכשיו אני מעריך שטעיתי בהנחתי שאתיקה עצמאית ונפרדת מביולוגיה תהיה אפשרית".

"חיות רציונליות" מנסה ליצור בסיס הוליסטי על סמך הידע הנוכחי הקיים אצלנו (בניגוד לטענות א-היסטוריות) וטוען כי הפגיעות האנושית ומוגבליותיה הן תכונות מרכזיות בחיי האדם, וכן ש"המידות הלא-תלותיות" של האסכולה התומיסטית נדרשות לפרט האנושי לפרוח במעבר משלבי הינקות ועד לבגרות וזקנה. מקינטאייר מרחיב:

"יוצא שלרוב אנו חייבים את הישרדותנו, שלא לדבר על פריחתנו לאנשים אחרים... זו תהיה התזה המרכזית של הספר הזה, כי המידות שאנו זקוקים להן, אם ברצוננו להתפתח ממצבנו החייתי ולעבור למצב רציונלי ועצמאי, המעלות שאנו זקוקים להן, אם עלינו להתעמת ולהגיב על פגיעות ונכות הן אצלנו והן אצל אחרים, שייכות לאותה סדרה של מידות, והן המידות הייחודיות של חיות רציונליות".

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקינטאייר כאמור המיר את דתו לנצרות קתולית בתחילת שנות ה-80, וכיום מכנה את עבודתו כ"הגישה האוגוסטינית של התומיסטים לפילוסופיה של המוסר".

בראיון למגזין "Prospect" הסביר כי המרת דתו לקתוליות התרחשה בשנות החמישים לחייו "כשהשתכנע בנכונות התומיזם בזמן שהוא ניסה להסביר לתלמידיו על אי נכונות הגישה". כמו כן, בספרו "הצדק של מי, איזו רציונליות?" מופיע קטע שבו הוא מסביר כיצד אדם "נבחר" על ידי מסורת, וזה עשוי לשקף את גיורו לקתוליות. עדות מסוימת להתפתחויות האחרונות במתודולוגיה של המחקר הפילוסופי, אשר הגיעו בין היתר בזכות השקפתו של מקינטאייר על תומיזם, היא הגישה המודרנית ל"אבן-סינאיזם" (המורשת ההיסטורית שנבנתה על הפילוסופיה של אבן סינא), כפי שהיא מוגלמת בעבודותיו של נאדר אל-ביזרי בקשר לאסלאם, אף על פי שהנטייה היא פנומנולוגית ולא אנליטית, והמיקוד הוא על אונטולוגיה ולא על פילוסופיה מוסרית.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ספרו "מעבר למידה הטובה" אמר הפילוסוף האמריקאי ריצ'רד רורטי:

"בהיותו סינתזה מצוינת, מעבר למידה הטובה מציע לקורא אבחון על מצבה הנוכחי של פילוסופיית המוסר, אשר מתרחב לכלל אבחון על מצב החברה המודרנית. הספר כורך יחדיו נושאים מאריסטו, ממרקס ומן ההגות הדתית, ועושה זאת בדרך מתגרה ומקורית להפליא. ספרים מעטים בלבד שהתפרסמו לאחרונה הצליחו לשלב בין חזון רחב כל כך על טבעו של המוסר ובין ראייה היסטורית חודרת כל כך."

ד"ר יקי מנשנפורד, המלמד באוניברסיטה הפתוחה כתב גם הוא על הספר:

"מעבר למידה הטובה אינו ספר קל, והוא מניח ידע מוקדם בתולדות הפילוסופיה; אלא שהקורא שיקדיש את תשומת הלב הרבה שהספר דורש יפיק מכך תועלת לא מעטה. ככלות הכל, קריאת ספרי פילוסופיה היא פרקטיקה שיש בה טובין פנימיים רבים, והיא דורשת מהעוסק בה לפתח מידות טובות רבות."

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אייל חוברס, הקדמה לתרגום העברי של "מעבר למידה הטובה", מכון שלם, 2006
    • D'Andrea, Thomas D., Tradition, Rationality and Virtue: The Thought of Alasdair MacIntyre, Burlington, VT: Ashgate, 2006.
    • Bielskis, Andrius, Towards a Post-Modern Understanding of the Political: From Genealogy to Hermeneutics, Basingstoke, New York: Palgrame-Macmillan, 2005.
    • Horton, John, and Susan Mendus (eds.), After MacIntyre: Critical Perspectives on the Work of Alasdair MacIntyre, Cambridge: Polity Press, 1994.
    • Knight, Kelvin, Aristotelian Philosophy: Ethics and Politics from Aristotle to MacIntyre, Cambridge: Polity Press, 2007.
    • Knight, Kelvin, and Paul Blackledge (eds.), Revolutionary Aristotelianism: Ethics, Resistance and Utopia, Stuttgart: Lucius & Lucius, 2008.
    • Lutz, Christopher Stephen, Reading Alasdair MacIntyre's After Virtue, New York: Continuum, 2012.
    • Lutz, Christopher Stephen, Tradition in the Ethics of Alasdair MacIntyre: Relativism, Thomism, and Philosophy, Lanham, MA: Rowman and Littlefield, 2004.
    • Murphy, Mark C. (ed.), Alasdair MacIntyre, Cambridge: Cambridge University Press, 2003.
    • Myers, Jesse, "Towards Virtue: Alasdair MacIntyre and the Recovery of the Virtues", 2009
    • Nicholas, Jeffery L. Reason, Tradition, and the Good: MacIntyre's Tradition-Constituted Reason and Frankfurt School Critical Theory, UNDP 2012.
    • Perreau-Saussine, Emile [1]: Alasdair MacIntyre: une biographie intellectuelle, Paris: Presses Universitaires de France, 2005.
    • Seung, T. K., Intuition and Construction: The Foundation of Normative Theory, New Haven: Yale University Press, 1993. See chapter six: "Aristotelian Revival".
    • Skinner, Quentin. "The Republican Ideal of Political Liberty", Machiavelli and Republicanism, edited by Gisela Bock, Quentin Skinner and Maurizio Viroli; New York: Cambridge University Press, 1990, pp. 293–309 (critique of MacIntyre's After Virtue)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]