אלפה קונדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלפה קונדה, נשיא גינאה

אלפה קונדהצרפתית: Alpha Condé, נולד ב-4 במרץ 1938) הוא פוליטיקאי ומדינאי מגינאה, נשיא של גינאה החל מ-21 בדצמבר 2010. במשך עשורים היה פעיל של האופוזיציה למשטרים של אחמד סקו טורה ולנסנה קונטה. עקב פעילותו הפוליטית נאלץ לחיות תקופה ארוכה בגלות ואף נידון למוות בהיעדרות בשנת 1970. בשובו למולדת ב-17 במאי 1991 עמד בראש מפלגת RPG ‏ (Rassemblement du peuple de Guinée ) (התאחדות העם של גינאה) ובשנים 2000-1998 נאסר למשך למעלה משנתיים. נבחר לנשיא הרפובליקה של גינאה בבחירות החופשיות הראשונות בתולדות המדינה, ב-7 בנובמבר 2010. אלפה קונדה, בן לאתניה מלינקה (מנדינגו), הוא משפטן בהכשרתו ופרופסור למשפטים.

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפה קונדה נולד בשנת 1938 בבוקה (Boké), במחוז קורוסה שבגינאה העליונה (במזרח גינאה), אז באפריקה המערבית הצרפתית. הוא בן למשפחה המשתייכת לאתניה מלינקה. בגיל 15 נסע לצרפת על מנת ללמוד בתיכון ואחר כך באוניברסיטה. זכה לדיפלומת לימודים אקדמיים DES ואחר מכן סיים תורק דוקטור במשפט ציבורי בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת פריז I פנתאון-סורבון. לימד באותה אוניברסיטה מעל עשר שנים ולאחר מכן בבית הספר הגבוה לתקשורת.

במקביל פעל קונדה במסגרת האגדוה המקצועית של המרצים SNESUP ומילא תפקיד בכיר באיגוד הסטודנטים הגינאים בצרפת ובפדרציה של הסטודנטים מאפריקה השחורה בצרפת. בשנים 1975-1967 היה מתאם הנהלת הקבוצות הלאומיות האפריקאיות שהשגיחו על פעילות הנהגת הפדרציה. ב-1963 נבחר ליושב ראש הפדרציה של הסטודנטים מאפריקה השחורה בצרפת.

פעילותו האופוזיציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 בימי המפגש המשולש לפיוס במונרוביה בין הנשיאים אחמד סקו טורה, פליקס הופואה בואני ולאופולד סדאר סנגור, יחד עם הפרופסור אלפה איברהימה סאו, באיו חליפה ואחרים, הקים אלפה קונדה את התנועה הלאומית דמוקרטית MND.מפלגה זו ניהלה מאבק פוליטי מחתרתי, אחר כך חצי-מחתרתי ובסופו של דבר, אחרי שנת 1991 פעילות חוקית. בהמשך מפלגת MND עברה כמה גלגולים: הפכה למפלגת Unité, Justice, Patrie) UJP - אחדות, צדק, מולדת), ואחר כך ל-RPG (Rassemblement des patriotes guinéens) (התלכדות הפטריוטים הגגינאים) ול RPG כראשי תיבות ל- Rassemblement du peuple de Guinee ("התלכדות העם של גינאה").

מועמד לנשיאות ב-1993 וב-1998[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שנת 1991 איפשר הנשיא לנסנה קונטה חזרתם של מנהיגי האופוזיציה, ביניהם אלפה קונדה, באה ממאדו בויה, סיראדיו דיאלו, ז'אן-מארי דורה, מזור קאבה ואחרים, במסגרת תוכנית המעבר למשטר רב מפלגתי מוחלט אחרי שלושים שנות משטר אוטוריטרי. אלפנ קונדה הציג מועמודותו לצד אחרים בבחירות לנשיאות מדצמבר 1993, בהן ניצח הנשיא, הגנרל קונטה, עם 51.7% מן הקולות. המשקיפים המקומיים והבינלאומיים דיווחו כי הבחירות התנהלו באקלים של שחיתות שסייע לתבוסת המתנגדים של הנשיא. האופוזיציה ערערה על תוצאות הבחירות. במחוזות האלקטורליים קנקן וסיגירי, שבהם אלפה קונדה היה פופולרי, תוצאות הבחירות בוטלו על ידי בית המשפט הגבוה. קונדה פנה עם זאת לחסידיו שלא למרוד אלא להתרכז באתגרים האלקטורליים הבאים.

בבחירות הנשיאותיות הבאות בדצמבר 1998 אלפה קונדה הציג שוב את מועמדותו אך נחטף ונאסר ללא משפט עד ליום סיום הבחירות. הגנרל לנסנה קונטה ניצח בסיבוב הראשון של הבחירות עם 56.1% מהקולות, בעוד מועמד אחר ממאדו בויה בא זכה ב-24.6%. ב-16 בדצמבר 1998 , כיומיים אחרי הבחירות, מנהיגי אופויזציה רבים נעצרו בתירוץ שהכינו מרד נגד המשטר.

המאסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפה קונדה הוחזק במאסר מעל עשרים חדשים ללא משפט. מאסרו עורר מחאות רבות בעולם, לרבות מצד אמנסטי אינטרנשיונל ומועצת האיחוד האינטרפרלמנטרי, בגלל הפרת חסינותו הפלמנטרית. הוקמו ועדות וארגונים שדרשו לגנרל לנסנה קונטה לשחרר את קונדה. התערבו למען שחרורו גם מדלן אולברייט, שרת החוץ של ארצות הברית ונשיא צרפת, ז'אק שיראק. בסופו של דבר, בתום משפט ראווה נידון קונדה בשנת 2000 לחמש שנות מאסר בגין "פגיעה בביטחון המדינה " וב"שימוש בלתי חוקי בכוח מזוין". במאי 2001 חנן הנשיא קונטה את אלפה קונדה והוא שוחרר מן הכלא אחרי 28 חודשי מאסר. בשנים 2003-2005 שהה שוב קונדה בגלות.

הבחירות לנשיאות בשנת 2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מותו של לנסנה קונטה בדצמבר 2008 וההפיכה הצבאית שהביאה לשלטון את הכת הצבאי של מוסא דדיס קמארה, התמקד אלפה קונדה במאמצים להחזיר את גינאה למשטר אזרחי ולאפשר קיומן של בחירות חופשיות, שקופות,, ללא מגבלה. פעילותו זו התנהלה במסגרת "הכוחות החיים" (Forces Vives) של האופוזיציה, האיגודים המקצועיים ושאר חלקי החברה האזרחית. עקב טבח ב-28 בספטמבר 2009 שבו מעל 150 מפגינים נהרגו ועשרות נשים נאנסו על ידי כוחות הצבא, האיחוד האפריקאי הטיל סנקציות על גינאה. אחרי התנקשות בראש הכת הצבאית, דדיס קמארה שנורה בראשו, ההנהגה עברה לידי הגנרל סקובה קןנאטה, שהסכים לבסוף, למעבר לשלטון אזרחי. בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-27 ביוני 2010 הגיע אלפה קונדה במקום השני, עם 18.25% מהקולות, כשראש הממשלה לשעבר סלו דאלן דיאלו זכה במקום הראשון עם 43.69%. אולם בסיבוב השני ב-7 בנובמבר 2010 הוא ניצח כשקיבל 52.52% מהקולות ויריבו, סלו דאלן דיאלו, אחרי התנגדות התחלתית, הכיר בתבוסתו. לעומת זאת הוא מתח בקורת על ידי השימוש על ידי אלפה קונדה בסיסמאות נגד ה"מאפיה הפאולית" (כלומר - של השבט פולבה או פולאני).

נשיא הרפובליקה של גינאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלפה קונדה נכנס לתפקיד של נשיא ב-21 בדצמבר 2010 בנוכחות 13 ראשי מדינות אפריקאיות ומשלחות מארצות רבות. הבטיח "עידן חדש" ואת כוונתו להיות "מנדלה של גינאה" שיאחד ויפתח את ארצו. סיסמתו היא "רצון, דמיון, יושרה".‏[1]. כעבור שלושה ימים מינה את מוחמד סעיד פופאנה בראש הממשלה. הנשיא החדש שם בעדיפות גבוהה את הרפורמה של מגזר הכרייה במדינה העשירה מאוד במשאבי טבע (עפרת ברזל, בוקסיט, זהב וכו') שלא נוצלו במשך השנים כראוי לטובת העלאת רמת חיי תושביה. הוא הקים ועדה לבדיקת החוזים בנוגע למכרות והתיעץ בנוזא זה עם טוני בלייר וג'ורג' סורוס. המשטר החדש של קונדה דורש להעניק לממשלה 15% מכל פרויקט בחינם לקנות 20% נוספים במחירי השוק וקורא לשקיפות רבה יותר של החוזים.‏[2]. באחרונה הואשם קונדה, בין היתר ,על ידי שר המכרות לשעבר, מחמוד תיאם, כי מעדיף עסקי כרייה עם חברות מדרום אפריקה.

ב-19 ביולי 2011 אנשי צבא ניסו להתנקש בחייו של הנשיא קונדה ותקפו את דירתו הפרטית בקונאקרי, שחלק ממנה נהרס על ידי טיל. אלפה קונדה ניצל ללא פגע אך אחד משומריו נהרג. באותו חודש פנו אליו הארגון "כתבים ללא גבולות" וממשלת צרפת עם בקשה שלא יגביל את חופש העיתונות ושיארגן בהקדם בחירות פרלמנטריות.

אלפה קונדה היה נשוי שלוש פעמים. אשתו הראשונה הייתה ב-1973 הדיילת מינה קונה, מחוף השנהב, אם בנו, מוחמד, כעת איש עסקים. אשתו השנייה הייתה ננה קאני דיאלו. אשתו הנוכחית היא (משנת 2010) ג'נה קאבה קונטה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אפריקן ביולטין
  2. ^ דני פוטרסטון, תרגום ב"מעריב"