אלפנט (סרט)
 | |
| כרזת הסרט, ובה ג'ון - הדמות הראשונה בסרט | |
| בימוי |
גאס ואן סנט  |
|---|---|
| הופק בידי |
דיאן קיטון דני וולף |
| תסריט |
גאס ואן סנט |
| עריכה |
גאס ואן סנט, פול רובל |
| שחקנים ראשיים |
אלכס פרוסט אריק דיולן ג'ון רובינסון |
| מוזיקה | לזלי שץ |
| צילום |
האריס סביידס |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
סרטי HBO, The Montecito Picture Company |
| חברה מפיצה |
סרטי HBO Fine Line Features |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
24 באוקטובר 2003 (ארצות הברית) 6 במאי 2004 (ישראל) |
| משך הקרנה |
81 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט נעורים, סרט עצמאי, סרט מתח, סרט דרמה, סרט להט"בי |
| תקציב | 3 מיליון דולר |
| הכנסות | 10 מיליון דולר |
| הכנסות באתר מוג'ו |
 elephant |
| פרסים |
|
|
www | |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
אלפנט (באנגלית: Elephant) הוא סרט דרמה אמריקאי משנת 2003, שכתב וביים גאס ואן סנט. הסרט עוקב אחר אירועי הירי המתרחשים בבית ספר תיכון הנמצא בפרוורי פורטלנד שבאורגון, ועלילתו מתארת באופן לא-ליניארי את יום הטבח מנקודת מבטן של הדמויות השונות במקביל. הסרט מבוסס בחלקו על אירוע הטבח בתיכון קולומביין, שהתרחש בארצות הברית בשנת 1999, ובצאתו לאקרנים בארצות הברית עורר מחלוקת, בין היתר כיוון שהיה הסרט העלילתי הראשון שעסק בנושא ושזכה לחשיפה בקנה מידה נרחב.
הסרט הוא השני בסדרת סרטי "טרילוגיית המוות" של ואן סנט (הראשון הוא "ג'רי" משנת 2002, והשלישי הוא "ימים אחרונים" משנת 2005), שמבוססים כולם על מקרי מוות שאירעו במציאות. הסרט זכה לתשבחות המבקרים, והוענק לו פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן בשנת 2003.[1]
"אלפנט" ידוע בסגנונו האמנותי המיוחד, המאופיין במינימליזם, הן חזותי והן תוכני. בסרט כמעט שאין דיאלוגים משמעותיים ונעימות פסקול, הוא מאופיין בסצנות ובשוטים ארוכים במיוחד והצילום מאופיין בתנועות דולי איטיות. הסרט הוא דל-תקציב[2] (תקציבו היה 3 מיליון דולר), ומשתתפים בו בעיקר שחקנים לא-מקצועיים, שהיו תלמידי תיכון בעת הצילומים.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עלילת הסרט אינה לינֵארית, וחלק מההתרחשויות בסרט מוצגות כמה פעמים, מנקודות מבט שונות.
הסרט נפתח בפרולוג, המנותק מציר העלילה המרכזי, ובו מר מק'פרלנד (טימותי בוטומס) מסיע את בנו ג'ון (ג'ון רובינסון) לבית הספר. מק'פרלנד אינו נוהג ברכב כהלכה, וג'ון מבחין כי אביו שיכור ומורה לו לעבור לכיסא שליד הנהג, ולתת לו לנהוג במקומו.[3] כאשר ג'ון מגיע לבית הספר, הוא מתקשר לאחיו הגדול ומבקש ממנו לבוא ולאסוף משם את אביהם.
בחלקו הראשון של הסרט, עוקבת המצלמה אחר תלמידים שונים הממהרים לשיעוריהם במסדרונות בית הספר ומשוחחים האחד עם השני כבכל יום לימודים רגיל. דמויות מרכזיות שונות מוצגות בשוט ארוך, שעוקב בפירוט רב אחר התנהלותם היומיומית בבית הספר, ובסצנות השונות נערכת הצלבה של עלילותיהם, על ידי מפגשים ביניהם.
באחת הכיתות מוצגים אלכס (אלכס פרוסט) ואריק (אריק דיולן) כשהם סובלים ממעשי בריונות מצד חבריהם לכיתה. בהמשך נראים אלכס ואריק יום קודם לכן בביתו של אחד מהם, כשהם מבצעים הזמנה של רובה דרך אתר אינטרנט ומקבלים אותו באמצעות שליח. הם בוחנים בהתרגשות את יכולותיו של כלי הנשק. אלכס נכנס להתקלח, ואריק נכנס אחריו לחדר המקלחת כשהרובה בידיו. אריק אומר ש"מעולם לא התנשק עם אף אחד",[4] ואז השניים מתנשקים. מאוחר יותר השניים נראים כשהם מגבשים תוכנית התקפה לקראת אירוע אלימות גדול, וניכר כי אלכס הוא הדומיננטי מבין השניים. הוא מסביר לאריק באמצעות מפות של בית הספר את המקום שממנו ייכנסו, את המקומות שבהם יטמינו את מטעני הנפץ, כיצד יתחילו את הירי ומה יעשו במקרה שמשהו ישתבש. ביום למחרת, השניים נוסעים לבית הספר במכוניתו של אלכס מבלי שיחליפו ביניהם מילה.
כאשר הם מגיעים לבית הספר, עם תיקים המכילים כלי נשק ותחמושת, נתקלים אלכס ואריק בג'ון, ואומרים לו להתרחק מהמקום כי "משהו רציני עומד לקרות". ג'ון, שמבין מה עומד להתרחש, מנסה ללא הצלחה למנוע מתלמידים נוספים להיכנס לבית הספר ומשתדל להזעיק עזרה. שני הנערים החמושים נכנסים לבית הספר, ולאחר שתוכניתם לפוצץ חלק מהמתחם באמצעות מטעני צד נכשלת, הם נכנסים לספרייה ופותחים בירי חסר אבחנה לכל עבר. ההרוגה הראשונה היא מישל (קריסטן היקס), העובדת בספרייה. אחריה נורה אליאס (אליאס מקונל), שנראה קודם לכן מצלם תמונות ברחבי בית הספר ומפתח אותן. רגע לפני שנורה למוות, הוא מצלם תמונה בודדת של הרוצחים.
ברחבי בית הספר מחלחלת ההבנה שהירי הנשמע הוא אמיתי, התלמידים נכנסים לפאניקה כללית, והמורים עושים מאמץ לפנות אותם מהבניין במהירות האפשרית. אלכס ואריק מתפצלים, וממשיכים בנפרד את מסע ההרג. במסדרון אריק יורה למוות בנייט דבר המכניס את "הברית ההומו-לסבית" לפאניקה. כולם בורחים דרך החלון למעט אכדיה (אלישיה מיילס) שקופאת במקום מפחד ונשארת מאחור בכיתה. אלכס נכנס לשירותי בית הספר, שם הוא יורה למוות בבריטני, בג'ורדן ובניקול. באותה עת בני (בני דיקסון) עבר ליד הכיתה שם נורה נייט ועוזר לאכדיה לצאת דרך החלון. לאחר מכן בני הולך למסדרון ושם רואה את אריק מכוון רובה אל עבר מנהל בית הספר, מר לוס, וגוער בו על יחסו לתלמידים. בני מנסה לעצור את אריק אך זה מבחין בו ויורה בו. הוא מניח למר לוס לנסות ולהימלט, אך לאחר שזה פותח בריצה הוא יורה בו בגבו והורגו.
אלכס נכנס לקפיטריה ומתיישב על אחד הכיסאות. מהגופות המפוזרות במקום ניכר כי הוא כבר ביקר בו. אריק נכנס אף הוא למקום, והשניים מנהלים שיחה קצרה, שנקטעת כאשר אלכס יורה בחזהו של אריק בעת שזה באמצע משפט. אלכס עוזב את המקום באדישות ועוקב אחר רחש המגיע מאזור המטבח, שם הוא מוצא בחדר המקפיא את ניית'ן ואת קארי. הוא מכוון את הרובה לעבר הזוג המפוחד, ושר בלגלוג "אן דן דינו", כדי לקבוע במי מהם יירה קודם.
הסרט מסתיים בנקודה זו, ולמעשה לעלילה עצמה אין סיום מובחן בתום הסרט. השוט האחרון הוא של תמונת הפתיחה - שמים מעוננים שהולכים ומתקדרים.
דמויות ושחקנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהשפעת סרטי הנאו-ריאליזם האיטלקי, שבהם מגלמים השחקנים את עצמם,[5] כמעט כל שמות הדמויות הם שמותיהם האמיתיים של השחקנים, ומרבית הדיאלוגים מאולתרים או שנכתבו על ידי השחקנים עצמם. רוב הדמויות הן סטריאוטיפים של בני נוער בגיל בית ספר תיכון, והשחקנים הם תלמידי תיכון בעצמם.
- אלכס (אלכס פרוסט) הוא הנער הדומיננטי והפיקח מבין שני הרוצחים, וניכר כי הוא המוציא לפועל והממונה על מסע ההרג. הוא פסנתרן וצייר מוכשר אך מתוסכל, וסובל מבריונות בבית הספר.
- אריק (אריק דיולן) הוא חברו של אלכס ושותפו לירי. הוא פחות נבון ממנו, ואלכס מודע לכך. הוא ואלכס מנהלים מעין "רומן" קצר בטרם יציאתם למסע ההרג, ומתוודים כי מעולם לא התנשקו קודם לכן. אריק נורה בחזהו במכוון על ידי אלכס במהלך אירועי הירי.
- ג'ון (ג'ון רובינסון) גם הוא חבר של אלכס, נער רגיש ונבון שסובל מהאלכוהוליזם שבו לוקה אביו. ג'ון הוא הראשון שמבין כי דבר נורא עומד להתרחש בבית הספר. הוא מיודד עם אליאס, הצלם, והפגישה בין השניים במסדרון בית הספר מוצגת משלוש נקודות מבט שונות. ג'ון, יחד עם אכדיה הם הדמויות הראשיות היחידות ששרדו את הסרט.
- מר מק'פרלנד (טימותי בוטומס) הוא אביו האלכוהוליסט של ג'ון. הוא מסיע את ג'ון לבית הספר, ופוגש בו שוב בתום האירוע כאשר הוא פיכח.
- ניית'ן וקארי (ניית'ן טייסון וקארי פינקלי) הם הזוג הפופולרי של בית הספר (הוא שחקן פוטבול והיא מצילה), שמתכננים לצאת מוקדם מבית הספר ביום הירי לחופשה משותפת. הם הקורבנות האחרונים של מסע ההרג, ולא ידוע מי מהם נורה ומה עלה בגורלם.
- אליאס (אליאס מקונל) הוא צלם, שמכין אוסף תצלומים של חבריו ללימודים. הסרט עוקב אחר טיול שהוא עורך בסמוך לבית הספר, שבו הוא מצלם מספר תמונות, ואחר עבודתו בחדר החושך ובמעבדת פיתוח התמונות. הוא נורה בספרייה בתחילת מסע הרצח, רגעים ספורים לאחר שצילם את הרוצחים.
- מישל (קריסטן היקס) היא נערה "חנונית", הסובלת מדימוי עצמי נמוך בנוגע למראה החיצוני שלה, וסובלת מלעגן של בנות כיתתה. הסרט עוקב אחריה בדרכה משיעור חינוך גופני, דרך המלתחות, ועד הגעתה לספרייה שבה היא עובדת. מישל היא הנרצחת הראשונה במסע הירי, שנפתח בספריית בית הספר.
- בריטני, ג'ורדן וניקול (בריטני מאונטיין, ג'ורדן טיילור וניקול ג'ורג) הן שלוש נערות פופולריות שעסוקות בשיחות חולין, מריבות הדדיות וליהוג בנושאים כמו יחסים עם הורים ומערכות יחסים עם בנים. הסרט עוקב אחר הגעתן של השלוש לקפיטריה, אחר ארוחת הצהריים המשותפת שלהן, ואחר ביקורן בתאי השירותים, שם הן מקיאות את שאכלו בהתנהגות בולימית טיפוסית. באותו תא שירותים מוצא אותן אלכס, ויורה בשלושתן למוות.
- אכדיה (אלישיה מיילס) היא חברה קרובה של ג'ון המשתתפת בפגישה של הברית ההומו-לסבית, ארגון נוער שפועל בבתי ספר למען יצירת סביבה בטוחה ללהט"בים וסטרייטים. בעת הירי היא קופאת במקום ולא מצליחה לברוח, אך בני מסייע לה בכך. אכדיה וג'ון הם הדמויות הראשיות היחידות ששרדו את אירועי הסרט.
- בני (בני דיקסון) הוא אתלט המסייע לאכדיה להימלט מבית הספר, ולאחר מכן מנסה לארוב לאריק על מנת לעצור את מסע ההרג שלו, בעת שזה מכוון רובה אל עבר מנהל בית הספר. אולם אריק מגלה אותו ויורה בו למוות.
הפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגיית הרעיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]זמן קצר לאחר אירועי הטבח בתיכון קולומביין, החליט גאס ואן סנט לביים סרט טלוויזיה על אודות אירועי הטבח.[6] עוד בשלביו הראשונים של הפרויקט, התעניינה בו השחקנית והמפיקה דיאן קיטון, שעבדה באותה עת ברשת HBO, והיא שכנעה את קולין קלנדר (Colin Callender), נשיא מחלקת הסרטים והמיני-סדרות ב-HBO, להשקיע במיזם.[7] על מנת להימנע מתיאור ישיר של האירועים, הציע לו הרמוני קורין, תסריטאי הסרט "ילדים" (Kids, 1995) שאותו הפיק ואן סנט, ליצור סרט הדומה ל"אלפנט" משנת 1989, סרט שהופק עבור ה-BBC ובוים בידי אלן קלארק (Alan Clarke), העוסק באלימות בני נוער בבתי הספר של צפון אירלנד. קורין אף הציע לכתוב את התסריט לסרט בעצמו, מאחר ש"אלפנט" של קלארק היה הסרט האהוב עליו, אך לא עשה זאת לבסוף. ואן סנט ביקש מהסופרת ג'יי ט'י לירוי (JT LeRoy) לכתוב את התסריט, והיא נענתה לבקשה. על אף שדיאן קיטון (בשלב זה המפיקה בפועל של הסרט) אהבה את התוצאה, סבר ואן סנט שהתסריט שגרתי מדי ואיבד עניין ביצירת הסרט. במקום זאת, הציע ואן סנט לזנוח את התסריט שכתבה לירוי ולצלם את הסרט ללא עלילה כלל וללא שחקנים מקצועיים. להפתעתו הסכים לכך צוות ההפקה, וכך יצא הפרויקט לדרך.[8]
כל התפקידים הראשיים בסרט נועדו לשחקנים לא מקצועיים, תושבי עיר הולדתו של ואן סנט, ומקום התרחשות העלילה נקבע לעיר פורטלנד שבאורגון. לתפקידי התלמידים בסרט ביקש ואן סנט ללהק תלמידי תיכון רגילים ולא שחקנים מקצועיים, וליום מבחני הבמה, שהיה פתוח לכול, הגיעו כ-3,000 צעירים שביקשו להיבחן לתפקיד בסרט.[9] התלמידים חולקו לקבוצות ונפגשו עם המלהקת הראשית של הסרט, מלי פין (Mali Finn), זוכת פרס אמי לליהוק. על העבודה עם שחקנים לא מקצועיים אמר ואן סנט:[10]
פשוט אמרתי להם: "תגידו מה שעולה לכם לראש". זו ככל הנראה המשימה הקשה ביותר עבור כל שחקן, אך מכיוון שאותם צעירים כלל לא היו שחקנים, הם לא ידעו כי מדובר במשימה קשה, מה שהיה מעולה.
צילום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
את הסרט צילם האריס סַביידס (Harris Savides), שכבר שיתף פעולה עם ואן סנט בסרטיו "למצוא את פורסטר" ו"ג'רי". האריס זכה לתשבחות על סגנון הצילום של הסרט, ואף היה מועמד לפרס אינדפנדנט ספיריט לצילום על עבודתו בסרט. מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס, אלביס מיטשל (Elvis Mitchell), כתב: "האריס גייס את כל כישרונו לביצוע רומנטיזציה של הנטורליזם", וציין את התנועה המתמדת של המצלמה ואת הטייקים הארוכים.[11] הסרט צולם במהלך 20 יום במהלך חודש נובמבר 2002. הצילום שאב השראה מהסרטים התיעודיים של פרדריק וייסמן (Frederick Wiseman), ומעבודותיו של הצלם פורץ הדרך ויליאם אגלסטון.[12]
הסרט מאופיין בסגנון צילום מינימליסטי, מורכב מסצנות ושוטים ארוכים במיוחד, וכולל תנועות דולי איטיות. ממאפייניו הבולטים של הסרט הם השוטים הארוכים שבהם עוקבת המצלמה אחר אחת הדמויות כשגבה מופנה למצלמה. מאפיין זה, לצד האופי המינימליסטי של הצילום, מושפע מהסרט הקצר "אלפנט" של ה-BBC, משנת 1989, שאף היווה השראה לשם הסרט, ושהוצע בשלב מוקדם של ההפקה על ידי קולין קלנדר כמודל לַסרט.[13] ואן סנט ציין בריאיון לאתר IGN כי סטנלי קובריק בסרטו "תפוז מכני" היווה השראה בעניין התאורה בסרט. כך, במהלך צילומי "אלפנט", נעשה שימוש בעיקר בתאורה טבעית (או בתאורת נורות הניאון הרגילות שבבית הספר), בדומה ל"תפוז מכני" שבו לא נעשה שימוש בתאורה הוליוודית קונבנציונלית, כי אם בתאורה שהייתה קיימת וללא עזרי תאורה מלאכותיים נוספים.[5]
פסקול
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
Ludwig van Beethoven - Für Elise |
| לעזרה בהפעלת הקובץ |
את פסקול הסרט יצר מעצב הפסקולים (sound designer) לזלי שץ (Leslie Shatz), שהשתדל לאפיין את המוזיקה באופי מינימליסטי, באופן שיתרום לתחושה הפשוטה והגולמית שבסרט. הפסקול מורכב בעיקר מצלילי אמביינט ומרחשים עדינים.[11] השחקן הראשי, אלכס פרוסט, השתתף אף הוא בהגיית הרעיונות למוזיקת הפסקול. רוב המוזיקה בסרט מתאפיינת בסגנון מוזיק קונקרט, סגנון מוזיקלי אוונגרדי שהיה נפוץ בצרפת בסוף שנות ה-40, המתבסס על צלילים בעלי גוון טבעי יותר מהרגיל, המופקים באמצעות כלי נגינה קונבנציונליים.[14]
היצירה המוזיקלית היחידה בסרט שלא נכתבה עבורו, היא היצירה לפסנתר "לאליזה" (בגרמנית: Für Elise) מאת לודוויג ואן בטהובן. בסרט מנגן את היצירה אלכס, מתחילתה ועד סופה, כאשר הוא ואריק נפגשים בביתו לפני סיום תכנון הטבח.
העיסוק באלימות בני נוער ובטבח בתיכון בקולומביין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הטבח בתיכון קולומביין
הסרט מבוסס בחלקו על הטבח בתיכון קולומביין, אירוע ירי המוני שביצעו שני תלמידים בני-עשרה, אשר התרחש ב-20 באפריל 1999 בבית הספר התיכון קולומביין במחוז ג'פרסון שבקולורדו. באירוע הטבח נהרגו 12 תלמידים ומורה אחד, ונפצעו 24 אנשים. מספר הקורבנות שגבה הטבח הוא השלישי בגובהו מבין אירועי הירי שהתרחשו בבתי ספר בארצות הברית, לאחר הטבח בווירג'יניה טק בשנת 2007 והטבח באוניברסיטת טקסס בשנת 1966. בסך הכול התרחשו בארצות הברית בין השנים 1997 ל-1999 שמונה אירועי ירי בבתי ספר. על עיסוקו של הסרט בנושא הירי בבתי הספר בארצות הברית, אמר ואן סנט: "הירי בבתי ספר באמריקה הגיע לשיא של כל הזמנים. רציתי לעשות משהו שינסה לתפוס את האווירה של צעירים ההולכים לבית הספר בזמנים אלו".[15]
"אלפנט" הוא אמנם הסרט העלילתי הראשון באורך מלא שנגע בנושא הטבח בקולומביין, אך קדם לו בעיסוק בנושא סרטו התיעודי של מייקל מור "באולינג לקולומביין", שיצא בשנת 2002. סרטו של מור זכה בפרסים רבים, ובהם פרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, והוא נודע בשל ביקורותו החריפה על אחזקת כלי נשק בקרב אזרחי ארצות הברית.
גאס ואן סנט העריץ את הסרט "באולינג לקולומביין", אך הדגיש ש"אלפנט" מתייחס לסוגיה באופן שונה לגמרי.[6] בסרטו "באולינג לקולומביין", בחן מור את המניעים לאלימות והציע את פרשנותו לסוגיה, בעוד שעל פי רוג'ר איברט, ואן סנט אינו מציע תובנות על אודות מניעיהם של הרוצחים, וסרטו אינו מציג תאוריות או מסקנות כלשהן על בני נוער, על החברה, על אחזקת כלי נשק, או על אופי התנהגותו של פסיכופת.[16] בהקשר זה אמר ואן סנט: "לא רצינו להסביר דבר. ברגע שמסבירים משהו ישנן חמש אפשרויות אותן שוללים, מכיוון שבוחרים בהסבר מסוים. זה נוסף לבעיה של מתן הסבר לדבר שלא ניתן בהכרח להסבירו".[17]
שם הסרט, משמעותו ומקורו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שם הסרט, "אלפנט" (באנגלית: 'פיל'), הוא מחווה לסרט קצר בעל אותו שם שביים אלן קלארק עבור ה-BBC בשנת 1989,[8] המציג את האלימות הקנאית בבתי הספר של צפון אירלנד כמצעד אנונימי של רציחות, וללא קו עלילתי. קלארק נפטר בשנת 1990, ולכן כאשר החל ואן סנט את העבודה על הסרט הוא פנה למפיק של "אלפנט" מ-1989, דני בויל, כדי לקבל את הסכמתו לשימוש בשם.[7]
ואן סנט סבר תחילה כי השם רומז למשל ההודי העתיק "העיוורים והפיל",[8][18] שמספר על קבוצת עיוורים המנסים לתאר יחד פיל. לצורך כך ממשש כל אחד מהם חלק אחר בגופו של הפיל, ועל כן אין הם מצליחים להגיע להסכמה כיצד נראית החיה. בג'ייניזם מובא סיפור זה כמשל לרבדיה הרבים של האמת, שאותה ניתן לראות בדרכים שונות.[19] מקביל לכך הוא אחד המאפיינים הבולטים ב"אלפנט", מוטיב הצגתה של אותה התרחשות באותה נקודת זמן, מנקודת מבטן של דמויות שונות.
בהמשך גילה ואן סנט כי שם הסרט "אלפנט" משנת 1989 מתייחס לביטוי האנגלי "פיל בחדר" (Elephant in the room), המתאר אמת הברורה לכול, אך כולם מתעלמים מקיומה או נמנעים מלהתייחס אליה.[20] על כך אמר ואן סנט: "הנחתי שקלארק קרא לסרטו 'אלפנט' משום שהוא עסק בבעיה שקשה לזהותה, מפני שישנן דרכים שונות להסתכל עליה. כך חשבתי במשך תקופה ארוכה, עד שקראתי ציטוט של קלארק, שבו הוא אמר שהכוונה בשם הסרט היא לביטוי 'פיל בחדר'. אך עבורנו כיוצרי הסרט, בעת הפקתו, המשמעות המנחה הייתה משל העיוורים".[21]
רמיזה לשם הסרט נעשית בסצנה שבה נפגשים אלכס ואריק בביתו של אלכס, בטרם עברו על הפרטים האחרונים של הטבח המתוכנן. בזמן שאלכס מנגן בפסנתר, נראה לכמה רגעים אחד מציוריו, רישום של פיל התלוי על קיר חדרו.
מקומו של הסרט ביצירתו של ואן סנט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"אלפנט" אינו סרט המותאם למיינסטרים של קהל צופי הקולנוע.[22] מדובר בסרט עצמאי ודל-תקציב, וזאת על אף שבעת הפקתו כבר רכש לעצמו גאס ואן סנט מוניטין כבמאי בהוליווד. בדומה, סרטיו "ג'רי" (2002) ו"פרנויד פארק" (2008) אף הם הופקו בתקציב דל, בתקופה שבה כבר היה ואן סנט במאי מוכר. אלו עומדים בניגוד לסרטים אחרים שיצר, כמו "סיפורו של ויל האנטינג" (1997) ו"למצוא את פורסטר" (2000), שעליהם העיד ואן סנט כי "כוונו למשוך קהל נרחב לבתי הקולנוע".[22]
הסגנון הוויזואלי המינימליסטי שב"אלפנט" חוזר בסרטים נוספים של ואן סנט, ומהווה סימן היכר של יצירתו.[23] כך למשל, תואר סרטו "ימים אחרונים" (2005) כבעל סגנון מינימליסטי,[24] וכך גם מאופיין "ג'רי" במינימליזם, אם כי בביקורת באתר haro-online נכתב כי "ג'רי היה תרגיל במינימליזם שהיה מעט מינימלי מדי. 'אלפנט' מהווה צעד אחורה במינימליזם, אך התקדמות קדימה עבור ואן סנט".[25]
ג'סטין הול מ-Cinema Confidential ציין את "אלפנט", לצד "ג'רי", כדוגמה לסרטים שיצר ואן סנט בשיטת ה"סינמה וריטה" (Cinéma vérité), שבה מפיח ואן סנט רוח חדשה, ולפיה הבמאי עובד ללא תסריט וללא תבנית עשייה מוכנה מראש, באופן שדורש מהצופה בסופו של דבר לנתח בעצמו את פשרו של הסרט. נקודת דמיון נוספת בין הסרטים "אלפנט" ו"ג'רי", מצא הול בכך ששניהם "מאופיינים בקטעים ארוכים ושקטים, דלים בדיאלוג, אך נושאיהם תובעים השפעה רגשית עמוקה" ("ג'רי" עוסק אף הוא ברצח).[22]
יאיר הוכנר, מבקר אתר "סרט", ראה ב"אלפנט" חזרה של ואן סנט ליצירת סרטים איכותיים, לעומת סרטיו הקודמים שהתאפיינו בעיניו ברמה נמוכה, כדוגמת "סיפורו של ויל האנטינג" ו"למצוא את פורסטר". לדבריו, "אחרי תקופה ארוכה ומייאשת למעריציו הבמאי מצא בשנית את הכיוון הנכון וחוזר בגדול עם סרט בעל חזון אומנותי".[26]
קבלת הסרט בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל הוקרן הסרט לראשונה ב-6 במאי 2004, כמעט שנה לאחר שהוקרן בפסטיבל קאן, שבו זכה בפרס דקל הזהב.
יאיר הוכנר ציין את הסרט לחיוב בביקורתו. לדבריו, "למרות המתח מורט העצבים, גאס ואן סנט מהפנט את הקהל בשוטים ארוכים וסוחפים, עריכת סאונד מרהיבה וצוות צעיר ואנונימי של שחקנים מוכשרים. "אלפנט" הוא מסוג הסרטים שמעסיקים את מחשבותיכם זמן רב אחרי שתצאו מאולם הקולנוע." על עיצוב הדמויות אמר הוכנר כי "ואן סנט מספר את סיפורם של התלמידים דרך העיניים שלהם ולא שופט אותם אפילו לא לרגע אחד. אפילו אלכס ואריק יוצאים אנושיים בצורה מפתיעה ומעוררת הזדהות".[26]
לעומתו, כתב אביעד שמיר ביקורת מעורבת על "אלפנט" באתר "עין הדג". מחד, ציין כי ערכו של הסרט טמון בכך ש"יש בו ביקורת מרומזת על הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן ליצור טרגדיה בקנה מידה לאומי. מודגם כמה קל להשיג אמצעים להטלת אסון, ומה קורה כשכל מה שמעניין אנשים הוא לצאת עם החתיך/ה של השכבה, בזמן שמצוקותיהם של תלמידים פחות פופולריים זוכות להתעלמות מוחלטת". מאידך, ביקר את הסרט בכמה היבטים, וסבר כי "רוב השחקנים בסרט הם בני נוער חסרי ניסיון-משחק, שנאספו באקראי לתפקידים השונים", וכי "רוב השיחות האקראיות... נראות מאולצות, ולא עוזרות ללמוד שום דבר על התלמידים", ובנוסף ציין שהסרט איטי מאוד בקצב התקדמותו.[27]
פרסים ומועמדויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפסטיבל הקולנוע ה-67 בקאן, בשנת 2003, זכה "אלפנט" בפרס דקל הזהב (המוענק לסרט הטוב ביותר), וגאס ואן סנט זכה בפרס לבמאי הטוב ביותר. הצלחתו של הסרט בפסטיבל נחשבה מפתיעה,[28][29] הן בשל תקציבו הנמוך והן בשל הסרטים האחרים שמולם התמודד, שנחשבו בעלי סיכויים גבוהים יותר לזכייה, בהם סרטו של לארס פון טרייר "דוגוויל" שהיה חביב המבקרים, וסרטו של קלינט איסטווד "מיסטיק ריבר" שהיה מועמד לשישה פרסי אוסקר. מעבר לכך, זכה הסרט בפרסים נוספים והיה מועמד לאחרים, ובהם:
| שנה | אירוע / מוסד | פרס | תוצאה |
|---|---|---|---|
| 2003 | פסטיבל הקולנוע בקאן | פרס דקל הזהב | זכייה |
| 2003 | פסטיבל הקולנוע בקאן | פרס הבמאי הטוב ביותר | זכייה |
| 2003 | פסטיבל הקולנוע בקאן | פרס הקולנוע של מערכת החינוך הצרפתית הלאומית (FNES) | זכייה |
| 2003 | חוג מבקרי הקולנוע בניו יורק | פרס הצלם הטוב ביותר | זכייה |
| 2004 | הסינדיקט הצרפתי של מבקרי קולנוע | הסרט הזר הטוב ביותר | זכייה |
| 2004 | פרס סזאר | הסרט הזר הטוב ביותר | מועמדות |
| 2004 | פרס טריילר הזהב | הסרט העצמאי הטוב ביותר | מועמדות |
| 2004 | פרס טריילר הזהב | הסרט המקורי הטוב ביותר | מועמדות |
| 2004 | פרס אינדפנדנט ספיריט | הצילום הטוב ביותר | מועמדות |
| 2004 | פרס אינדפנדנט ספיריט | הבמאי הטוב ביותר | מועמדות |
| 2005 | פרסי בודלי (דנמרק) | פרס הסרט האמריקאי הטוב ביותר | מועמדות |
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אלפנט
"אלפנט", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"אלפנט", באתר נטפליקס
"אלפנט", באתר AllMovie (באנגלית)
"אלפנט", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"אלפנט", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"אלפנט", באתר Metacritic (באנגלית)- "אלפנט", באתר אידיבי
"אלפנט", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- "אלפנט", האתר הרשמי
- "אלפנט", קדימון הסרט באתר YouTube
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Festival de Cannes: Elephant". festival-cannes.com. נבדק ב-2009-11-05.
- ^ Shawn Levy, His Own Private Universe, Directors Guild of America, Summer 2008
- ^ מוטיב השליטה של בני הנוער במתרחש, לעומת חוסר האונים של המבוגרים, הוא מוטיב חוזר בסרט.
- ^ בכך הוא מתכוון כי זו גם הנשיקה האחרונה שלו, ולראשונה מרמז כי השניים מודעים לכך שיום למחרת הם כבר לא יהיו בין החיים.
- ^ 1 2 Steve Head, An Interview with Gus Van Sant, IGN, October 22, 2003
- ^ 1 2 Gerald Peary, Gus Van Sant - Elephant, geraldpeary.com, Boston Phoenix – November, 2003
- ^ 1 2 Briony Hanson, Gus van Sant, guardian.co.uk, 16 January 2009
- ^ 1 2 3 Simon Hattenstone, All the world's an art school, guardian.co.uk, 24 January 2004
- ^ Edward Douglas, Elephant Movie Review, comingsoon.net
- ^ Carlo Cavagna, Elephant - Interview with Gus Van Sant and Diane Keaton, aboutfilm.com
- ^ 1 2 Elvis Mitchell, FILM FESTIVAL REVIEW; 'Normal' High School on the Verge, The New York Times, October 10, 2003
- ^ Tom Ryan, Elephant, the age, April 25, 2004
- ^ Lim, Dennis. "Film", Village Voice, August 31, 2004.
- ^ Sam Adams, Cautiously eyeing the mainstream, Los Angeles Times, March 9, 2008
- ^ Elephant (2003), HollywoodJesus.com, November 14, 2003
- ^ Roger Ebert, Elephant, rogerebert.com, November 7, 2003
- ^ Todd Harbour, Elephant, kamera.co.uk
- ^ ראו "העיוורים והפיל", בתרגומו של שמואל רוזן
- ^ Elephant and the Blind Men, Jain World
- ^ Cambridge University Press. (2009). Cambridge academic content dictionary, p. 298.
- ^ Elephant, the writing studio
- ^ 1 2 3 Justin Hall, INTERVIEW: Director Gus Van Sant of "Elephant", cinecon - Cinema Confedential, October 23, 2003
- ^ Neera Scott. Sublime Anarchy in Gus Van Sant’s Elephant, Senses of Cinema, 2005
- ^ Moira Macdonald, Gus Van Sant's "Last Days" inspired by a hazy Cobain, The Seattle Times, July 22, 2005
- ^ Elephant, haro-online.com
- ^ 1 2 יאיר הוכנר, אלפנט | ביקורת סרט, באתר "סרט"
- ^ אביעד שמיר, אלפנט, באתר עין הדג, 16 במאי 2004
- ^ Michael Wilmington, Little `Elephant' wins big at Cannes Film Festival, Chicago Tribune, May 26, 2003
- ^ Roger Ebert, Van Sant's 'Elephant' surprise winner, rogerebert.com, May 26, 2003
| סרטי גאס ואן סנט | |
|---|---|
|