אלתר לוין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלתר לוין בלבוש מערבי
אלתר לוין בלבוש מזרחי
המילים 'אסף הלוי תרפ"ג' בפתח ביתו ברוממה
פרסומת לביטוח חיים ולביטוחים אחרים בעיתון דואר היום 1919

אלתר לוין (כ"ה בטבת תרמ"ג, 4 בינואר 1883י"ד בתשרי תרצ"ד, 4 באוקטובר 1933), שנודע גם בכינויו הספרותי אסף הלוי, היה איש עסקים בינלאומי, מרגל ומקימה של רשת ריגול חשובה, משורר ירושלמי ומחלוצי ענף הביטוח בארץ ישראל. לוין התגלה, נרדף ולבסוף נתפס יחד עם מורו וידידו ח'ליל א-סכאכיני שנתן לו מחסה, על ידי השלטונות העותמאניים בחשד לריגול. לוין ידע שפות רבות, היה חובב ספר ואמנות, ואיש העולם הגדול.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוין נולד במינסק שברוסיה הלבנה (אז באימפריה הרוסית). אביו, משה בנדיט, היה מנהל אחוזות שדאג להביא מורים פרטיים מצוינים לבנו. בהיותו בן שנתיים עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בירושלים. בירושלים למד בישיבת עץ חיים אצל הרב חיים יהושע קסובסקי, והשתלם באופן פרטי בשפות ובמדעים. בתקופת ילדותו היה אביו שד"ר בארצות הברית לטובת ישיבת עץ חיים ובית החולים ביקור חולים.

לוין היה מיודד עם בניו של ישראל דב פרומקין, עורך "חבצלת", ואף החל לעבוד בעיתון וגם לפרסם שם שירים תחת שם העט "אסף הלוי איש ירושלים". בבגרותו החל להשתלם בעסקים והפך לראש הסניף הירושלמי של חברת מכונות התפירה 'זינגר', וכן חברת מכונות הכתיבה 'אנדרווד'.

לוין נודע בעיקר בתור "סוכן הביטוח הראשון בישראל", לאחר שפתח משרד ל"אחריות החיים", כפי שהגדירו בפרסומיו, וייצג חברות אמריקאיות וצרפתיות (הבולטת שבהן: נסיונל דה פארי). משרדו היה בבנין סנסור ברחוב יפו, בעיתונות בשנות ה-20 פורסם שזהו אחד המשרדים המפוארים במזרח התיכון. הוא העסיק כ-7 עובדים ועשרות סוכנים.

במקביל לעבודתו העסקית המשיך לפרסם שירים, בעיתונים "חבצלת", "הפועל הצעיר", "הארץ" ו"בוסתנאי". ב-1905 הוא הוציא לאור קובץ שירים תחת השם 'מגלת קדם'.

פעילותו במהלך מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1991, כשישים שנה לאחר מותו, מצא פרופ' אליעזר טאובר ספר נשכח, שהתגלה כיומנו של ראש המודיעין הטורקי של הארמייה הרביעית העות'מאנית, עזיז ביי. מהיומן התברר כי לוין שימש כמרגל החשוב ביותר נגד הטורקים, שסייע לבריטים בכיבוש ארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא הפעיל רשת של סוכנים בכל מרחב ארץ ישראל, ועל פי עזיז ביי היה אחד הגורמים המרכזיים שהובילו לנפילתה של האימפריה. ואולם למידע זה הקושר את לוין לריגול אין אישור ממקורות אחרים.

על פי עזיז ביי, עם הגעתו לארץ ישראל של אחמד ג'מאל פאשה, מפקד הארמייה הרביעית והמושל הצבאי של סוריה, לבנון וארץ ישראל במהלך המלחמה, הציג לוין תרומה גדולה של תרופות לצבא העות'מאני, ובכך רכש את אמונו של ג'מאל פאשה והפך לידידו. אולם לפי עזיז ביי, היה לוין למעשה סוכן כפול, שהזין לטורקים ידיעות שניתנו לו על ידי הבריטים.

עזיז ביי מתאר בזיכרונותיו את הרשת של לוין כ"חזקה ברשתות הריגול הבריטי ציוני בארץ ישראל", כיוון שההשפעה ממנה נהנה לוין אצל ג'מאל פאשא העניקה לו ולסוכניו חסינות בפני כל מי שחשד בהם, וכך יכול היה להפעילם מבלי שירגיש בהם איש. הוא מונה כמה הישגים חשובים של לוין במהלך המלחמה. הראשון שבהם היה העברת תוכניות מסע המלחמה הראשון לסואץ לידי הבריטים, "שידעו את כל האמצעים שנקטו הטורקים כאשר תקפו בכוחותיהם את תעלת סואץ", ומידע זה הוא שגרם לכישלון המערכה. עזיז ביי טוען כי הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין אישר בזיכרונותיו כי לוין נכח בטקס סקירת הכוחות הנעים לסואץ "והשקיף על ענייניהם", והאשים את הטורקים בכך שנתנו בו אמון.

ההצלחה בהכשלת המסע הראשון לסואץ הגבירה את נחישותם של לוין ומפעיליו במודיעין הבריטי, והוא הציע לג'מאל פאשא את שירותיו בהכנות למערכת סואץ השנייה. לגנרל היה צורך בהשתקת מסע התעמולה שניהלו נגדו עיתוני מצרים, והוא החליט למנות את לוין שאזרחותו האמריקאית אפשרה לו לבקר בה בחופשיות למטרה זו. חודש ימים שהה לוין במצרים וחזר ממנה ב"מומחיות מרובה" - לדברי הפאשא, תוך שהצליח להפסיק לזמן מה את התעמולה המצרית ולספק ידיעות שהכתיבה לו המפקדה הבריטית על הכנותיהם. לדברי עזיז ביי, לוין גרם לפאשא להאמין שהוא העסיק במצרים מרגלים המספקים לו ידיעות אמיתיות, וביניהן התוכנית הבריטית לניתוקה של סוריה מהאימפריה באמצעות הצתה של מרד באלכסנדרטה שיביא לכיבושה דרך הים, וממנה לנוע קדימה לעבר חלב. מטרתה של הונאה זו הייתה להעביר את תשומת הלב של הצבא העות'מאני לגבולה של סוריה, ובכך לדחות את המסע לסואץ ולאפשר פתיחתה של מתקפת נגד אל תוך סיני. שבוע לאחר העברת הידיעות הכוזבות, הפגיזו הבריטים את חופי סוריה, וכך שכנעו את הטורקים באמיתות הידיעות. על פעילות זו, מבכה עזיז ביי, זכה לוין לתמורה של 2500 לירות זהב מהעות'מאנים עצמם.

הישג נוסף שמייחס עזיז ביי לרשת הריגול של לוין הוא הסבת תשומת הלב של ג'מאל פאשא למרידות פנימיות בסוריה, עיראק ואנטוליה, על-מנת לאפשר לבריטים לקדם את תוכניותיהם השונות ובראשן הצתת המרד הערבי בהנהגת האמיר חוסין במכה. עזיז ביי מספר כי ידיעות שהעביר לוין חשפו את תוכנית המרד של עבד אלכרים אלח'ליל ורדא אלצלח באזור צידון, והם שהביאו להוצאתו להורג של אלכרים אלח'ליל באוגוסט 1915. בגרסתו הקודמת של הספר משנת 1932 וממקורות נוספים עולה כי ההלשנה אכן הגיעה מאיש מסתורי בשם אחמד סעיד אלעאמלי, שזהותו לא אומתה מעולם. עזיז ביי טוען כי הידיעות שמסר לוין אומתו עם מידע שמסר הנציג השיעי בפרלמנט הלבנוני, כאמל בכ אלאסעד, מידע שתרם למהימנותו של לוין בפני ג'מאל פאשא. עוד מאשים עזיז ביי כי ידיעות נוספות שמסר המרגל על מרד צפוי בעיראק ועל מרד הארמנים באורפה שהחל בפברואר 1915, נועדו להסיט כוחות טורקיים נוספים מהחזית הבריטית אל פנים המדינה העות'מאנית.

חודשים ספורים לאחר מכן, בעקבות החשד שהעומדים מאחורי הניסיונות להצית מרד בסוריה ובלבנון הם הצרפתים, החליטו השלטונות לעצור את פיליפ זלזל, המתווך המרוני של הקונסוליה הצרפתית בבירות. חושש מהצפוי לו, הציע זלזל, תמורת שחרורו, לחשוף בפני העות'מאנים את המקום הסודי בו החביא הקונסול הצרפתי פרנסואה ז'ורז' פיקו את מסמכי הקונסוליה, בטרם עזב את בירות עם פרוץ המלחמה והעביר את החסות על הקונסוליה לאמריקאים. ג'מאל פאשא הסכים להצעתו, וביקש לערוך את החיפוש בנוכחותם של נציגים זרים (קונסול ארצות הברית, שווייץ, הולנד וספרד), וידידו אלתר לוין ביניהם. עזיז ביי מתאר בספרו, כיצד היה לוין להוט לדעת את זהותו של האיש שהוביל למציאת המסמכים מאחורי קיר סודי, אך בשל טשטוש זהותו של זלזל, לא עלה הדבר בידו. עם זאת, עזיז ביי טוען שלוין הצליח לשים ידו על תוכנם של המסמכים ולהעבירם אל הבריטים, שהתאמצו, ללא הצלחה, לפעול למענם של הסוכנים הערבים ולמנוע את הוצאתם להורג.

על פי עזיז ביי במהלך המלחמה הועלו חשדות כלפי לוין על כך שהוא משמש כמרגל אך לא ניתן היה לפעול כנגדו בזכות ידידותו עם ג'מאל פאשה, ומעצרו של לוין התאפשר רק עם עזיבתו של ג'מאל פאשה את ירושלים. לכידתו של לוין, על פי יומניו של עזיז ביי, ארעה לאחר פעולת 'עוקץ' שבה נערכה פשיטה על בית בושת שבו נפגשו קצינים טורקיים בכירים עם מאהבות יהודיות, ודרכו זלגו ידיעות אל הבריטים. 'היהודייה היפהפייה' (כהגדרת עזיז ביי) ששימשה כמרגלת, לידיה מרדכי סימונביץ, הודתה בחקירתה שהיא סוכנת של אלתר לוין.

המעצר וההגליה לדמשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, עזב הקונסול האמריקאי, ד"ר אוטיס אלן גלייזברוק את ארץ ישראל והוּצא צו גירוש כנגד כל בעלי האזרחות האמריקאית. לוין, שהיה בעל אזרחות אמריקאית, ירד למחתרת והחל מתחבא מהשלטונות. בהזדמנות אחת נעצר, אך והצליח לברוח ממאסר באמצעות מתן שוחד. לבסוף מצא מקלט אצל ידידו הערבי ח'ליל א-סכאכיני. ההכרות בין סכאכיני ללוין החלה ככל הנראה משיעורים פרטיים בערבית שאותם נתן סכאכיני ללוין. ביומנו של סכאכיני 'כזה אני רבותי' ישנו תיאור מפורט של המשך התגלגלות הפרשה. על פי סכאכיני הוא ובני משפחתו השביעו את לוין לבל ייצא החוצה מביתם כדי שלא ייתפס. לוין, שהיה יהודי שומר מצוות ולא אכל את מזונם של בני משפחת א-סכאכיני, ביקש מיהודי שעבר ברחוב למסור את כתובת מחבואו למכריו שישלחו לו מזון. הטורקים עינו את הזקנה שהביאה ללוין מזון וכך גילו את מקום מחבואו. א-סכאכיני ולוין נאסרו והטורקים נערכו להעמידם למשפט ולהוציאם להורג. צעד זה לא התרחש משום שכמה ימים לאחר מכן, הצבא הטורקי נסוג מירושלים. במהלך הנסיגה הוצאו לוין וסכאכיני מהכלא והובלו, אזוקים זה לזה, באופן רגלי עד לרבת עמון ומשם ברכבת לכלא בדמשק. סכאכיני היה הראשון ששוחרר מהכלא, ולאחר שחרורו פעל לעזור ללוין. נגד לוין התנהלו הליכים משפטיים והוא נידון למוות. בקשתו האחרונה לפני הוצאתו להורג הייתה 'סיגריה', שאותה אכן קיבל, אך מספר ימים לפני הוצאתו להורג הומתק גזר דינו, בזכות שוחד גדול שניתן לשופט, והוא נשלח לגלות באנטליה. בהגיעו לחלב, תמורת תשלום שוחד נוסף, הצליח לוין להישאר בעיר. עם כיבוש סוריה בידי הצרפתים שוחרר לוין וכשנה לאחר מאסרו חזר לירושלים.

תקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חזרתו של לוין לירושלים מצא את בנות משפחתו במצב בריאותי קשה מאוד בעקבות העינויים שספגו מהטורקים וכן בשל הלחץ הנפשי שבו היו נתונות בתקופת מעצרו. לוין שלח את אשתו ושלוש בנותיו להבראה במוסדות בארופה, שם נפטרה בתו הבכורה, רבקה דבורה בת ה-22. בארץ ישראל חזר לעשות חיל בעסקים, ובעיקר בעסקי הביטוח. על פי אורי קיסרי, אלתר לוין נהג להציג את עצמו בתור 'מלך החיים והמוות'. עם הקמת שכונת רוממה, הקים בה בית מפואר. בין היתר מסופר שלוין היה פטרון גדול של אמנות, ובבית זה היה אוסף של למעלה מ-200 תמונות אמנות. לוין היה שותף בתקופה זו לחוג בית אותו ארגן גד פרומקין, שהפגיש אישי ציבור יהודים וערביים, ובו השתתף גם סכאכיני. כמו כן המשיך לוין לפרסם שירים בעיתוני התקופה ואף עבד על פרסום קובץ שני של שירים פרי עטו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופו של לוין היה פתאומי וטראגי: בערב חג הסוכות תרצ"ד (1933) הוא נמצא תלוי על עץ דקל בחצר ביתו בשכונת רוממה שבירושלים, מבלי שנמצא כל מכתב והסברים. תעלומת מותו לא נפתרה מעולם. היו שטענו כי הוא התאבד בעקבות שברון לבו על מותה של בתו הבכירה עשר שנים קודם לכן. טענה אחרת גרסה כי נקלע לחובות כספיים עקב הימורים והשקעות לא חכמות, אך טענות אלו לא הוכחו מעולם.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מגלת קדם: שירים ראשונים, ירושלים, תר"ף.
  • שירי עם, ירושלים, תר"ף.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]