צבא הג'יהאד הקדוש
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
 דגל צבא הג'יהאד הקדוש | |
 | |
| עבד אל-קאדר אל-חוסייני לצד כוחות מיליציית צבא הג'יהאד הקדוש, פברואר 1948 | |
| תקופת הפעילות | 1946–1949 (כ־3 שנים) |
|---|---|
| אידאולוגיה |
לאומיות פלסטינית אנטי-ציונות אסלאמיזם |
| קבוצות אתניות | ערביי ארץ ישראל |
| מנהיגים | אמין אל-חוסייני, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, חסן סלאמה, אמיל אל-ע'ורי, אבראהים אבו דאיה |
| מטה |
ביר זית  |
| אזורי פעילות | פרוזדור ירושלים, רמלה, לוד |
| מדינה |
פלשתינה (א"י) |
| חלק מ | הוועד הערבי העליון |
| בעלי ברית |
 הליגה הערבית צבא ההצלה |
| מתנגדים | |
| קרבות |
מלחמת האזרחים בארץ ישראל |
  | |
צבא הג'יהאד הקדוש, הנקרא בעברית גם צבא מלחמת הקודש (בערבית: جيش الجهاد المقدس, בתעתיק מדויק: ג'יש אלג'האד אלמקדס, בכתיב חופשי: ג'יש אל-ג'יהאד אל-מוקאדס) הייתה מיליציה של לוחמים פלסטינים תומכי המופתי. מפקדה הבולט ביותר היה עבד אל-קאדר אל-חוסייני.
תולדות הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1931 ארגן עבד אל-קאדר אל-חוסייני צעירים באזור ירושלים כדי להתכונן למאבק מיליטנטי. ב-1933 הצטרף אליו אמיל אל-ע'ורי והארגון קרא לעצמו "הג'יהאד הקדוש" ובחר באל-חוסייני למנהיגו. בזמן הקמתו, היו בו 17 חברים, שלושה מהם נוצרים. ב-25 במרץ 1934 התכנסו 27 מחבריו הפעילים ביריחו והחליטו על ארגון של תאים בני חמישה חברים ועל בחירת "ועדה ארגונית עליונה", שתסייע לאל-חוסייני בניהול: נאפד' אל-חוסייני ואמיל אל-ע'ורי (ירושלים), צאלח אל-רימאוי (בית רימא, ליד רמאללה), חסן סלאמה (קולה, ליד לוד) וג'מיל אל-פארס (טלוזה ליד שכם). במהלך 1934 התפתח הארגון. בעזרת תרומות מעשירים נקנו כמאה רובים ואקדחים. על פי ע'ורי, הצטרפו אז 400 צעירים נוספים לארגון, ואלה קיבלו הדרכה צבאית. ביולי אותה שנה גילתה הוועדה העליונה לחאג' אמין אל-חוסייני על קיומו של הארגון. המופתי שמח לשמוע זאת וב-1935 לקח לידיו את הפיקוח על האגודה.[1]
1946–1948[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1946 הוקמה המליציה מחדש על ידי הוועד הערבי העליון וסרה למרותו של אמין אל-חוסייני, כקריאת תיגר על מגמת הליגה הערבית לשלול מההנהגה הפלסטינית כל סמכות שהיא בניהול מאבקם, וכתוצאה מסירובה של הליגה הערבית למנות את חאג' אמין אל-חוסייני או את בן דודו עבד אל-קאדר אל-חוסייני למפקד צבא ההצלה, תפקיד בו זכה פאוזי אל-קאוקג'י. יחידות המיליציה אשר הונהגו על ידי עבד אל-קאדר אל-חוסייני וחסן סלאמה לחמו במהלך מלחמת העצמאות סביב ירושלים ולאורך כביש תל אביב-ירושלים.
עבד אל-קאדר אל-חוסייני הגיע לירושלים בדצמבר 1947 עם כמאה מתומכיו, אשר הוכשרו בסוריה לפני פרוץ המלחמה והפכו לקצינים בצבא שלו. הוא הקים את מפקדתו בעיירה ביר זית שליד רמאללה והחל לגייס מתנדבים. באמצעותם הוא ארגן בהמשך מצור על ירושלים וביצע התקפות מאורגנות על שיירות יהודיות בעיר. במקביל, חסן סלאמה היה אחראי על פעולות הארגון באזור לוד ורמלה ובכניסה לכביש תל אביב-ירושלים.
אל-חוסייני נהרג לבסוף על ידי כוחות ההגנה ב-8 באפריל באזור מצודת הקסטל בעת ניסיון כיבוש המקום. בעקבות מותו של אל-חוסייני הפך אבראהים אבו דאיה למפקד הבכיר של מיליציית צבא הג'יהאד הקדוש באזור ירושלים. מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני המריץ בתחילה את הכוחות הערביים, אשר כבשו במהירות את המצודה. אולם זו חזרה לידי הפלמ"ח כאשר יחידה שנשלחה לכבוש את המצודה מצאה אותה ריקה; הכוחות הערביים היו עסוקים באותה עת בהלווייתו של אל-חוסייני. מותו של אל-חוסייני נחשב מכה מוראלית קשה לכוחות הערביים הבלתי סדירים. חסן סלאמה מת מפצעיו בתחילת יוני, לאחר שנפצע קשה בקרבות עם האצ"ל, בסוף מאי, בגזרת ראש העין. כוח נוסף של 'הג'יהאד הקדוש' פעל באזור נצרת עד לכיבושה על ידי צה"ל באמצע יולי.
כאשר הליגה הערבית הקימה את ממשלת כל פלסטין בעזה ב-22 בספטמבר 1948 במהלך מלחמת העצמאות, היא הקימה מחדש את מיליציית צבא הג'יהאד הקדוש, אשר מטרתה המוצהרת כעת הייתה "שחרור פלסטין". ב-3 באוקטובר 1948 הורתה ירדן ללגיון הערבי לפרק את היחידות השונות של מיליציית צבא הג'יהאד הקדוש מנשקן.[2] בפועל המשיכו יחידות אלה בקיומן עד לאביב 1949.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צבי אל-פלג, מדוע לא קמה מדינה פלסטינית ב-1948?, THE JERUSALEM QUARTERLY, 1989, חוברת מספר 50 בעריכת עמנואל סיון וזאב שטרנהל.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 162-161.
- ^ Simon, Mattar and Bulliet, 1996, p. 114.