אל-עראקיב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מראה כללי של אל-עראקיב באפריל 2010, כמה חודשים לפני הריסתו
צילומי אוויר של האתר הנעשה בשנת 2007
הפגנה שנערכה בתל אביב במאי 2010, בדרישה להכיר בכפר ולמנוע את הריסתו
כמה ימים אחרי הריסת בתי הכפר, ביולי 2010
כמה ימים אחרי הריסת בתי הכפר, ביולי 2010

אל-עראקיבהגיה בדואית: אל-עראגיב, בערבית: العراقيب) הוא יישוב בדואי בלתי מוכר, שנמצא כ-10 קילומטרים צפונית לבאר שבע, בסמוך ליישוב גבעות בר ולא הרחק מרהט.

בדואים שכנו באל-עראקיב לפני קום המדינה במעט בתי קבע ובאוהלים, ועיבדו את הקרקע. הם פונו מהמקום ב-1951 על ידי הממשל הצבאי, והקרקע הופקעה בחוק רכישת מקרקעין. האדמות הושכרו על ידי מינהל מקרקעי ישראל לעיבוד חקלאי עד 1998, אז התחילו בו עבודות יעור של קרן קיימת לישראל.

במשך השנים מאז ניהלו חלק מהמפונים וצאצאיהם מאבק על מנת לחזור למקום, ולזכות בבעלות על האדמות. והקימו במקום כפר בלתי חוקי. הכפר נהרס בשנת 2010, מבנים זמניים שבונים תושביו נהרסו מעל למאה פעמים, והמקום הפך לסמך של מאבק הבדואים בנגב.

בסיומו של מאבק משפטי ארוך בין המדינה ובין אחת מהמשפחות שפונו מאל-עראקיב שדרשה להכיר בבעלותה על אדמות במקום, פסק בית המשפט העליון במאי 2015 כי מדובר באדמות מדינה המיועדות לשימוש ציבורי.[1]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "עראקיב" היא לשון רבים של המילה "ערקוב" שפירושה בין השאר אזור הררי מבותר בערוצים וחריצים.[2]

השטח ההיסטורי של אל-עראקיב נמצא ברובו ממערב לכביש 40 בין צומת גורל לומת להבים, ועד לאזור של גבעות בר. היישוב הבלתי מוכר שנהרס ב-2010, נמצא בצמוד לבית הקברות של שבט א-טורי, כקילומטר ממערב לכביש 40.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקמת מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני קום מדינת ישראל ישבו באל-עראקיב אנשי שבט אל-עוקבי, א-טורי, אבו פריח ואבו סיאם.[3]

המקום מזוכר בספרו של עארף אל-עארף, תולדות באר שבע ושבטיה בתיאור מקום מושבם של בני עוקבה.[4]

במפה מנדטורית מ-1942 הוא מופיע בשם Al-'Araqib כחלק מאזור המחיה של ערב אבן עוקבה .גם הואדי שיוצא מאזור זה (ומכונה היום בעברית נחל דודאים) נקרא במפה Araqib'. .[5]

בצילום אוויר של חיל האוויר הבריטי משנת 1945 ניתן לראות באזור מספר בתי אבן, מאהלים, שדות מעובדים, טרסות וסכרים, בורות מים ובארות, שמפוזרים בשטח בדלילות יחסית. [6] בידי המשפחה מסמכים מתקופה העות'מאנית ותקופת המנדט שמעידים על מכירת והשכרת אדמות ביניהם באל-עראקיב.[3]

הפינוי מאל-עראקיב ב-1951[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מדיניות ממשלת ישראל לפנות את הבדואים ממערב הנגב, ולרכז אותם באזור הסייג בצפון מזרח הנגב, פונו גם אנשי אל-עראקיב מאדמותיהם בסוף 1951 בצו המושל הצבאי. אנשי שבט אל-עוקבי עברו לאזור חורה. אחרים נשארו בסמיכות לאזור. לטענתם הובטח להם שהפינוי הוא זמני, לחצי שנה, לצורכי אימון זמני, אולם כשהזמן עבר סירבו לתת להם לחזור .[7][8]

בתשובה לשאילתה שהגיש חבר הכנסת אמיל חביבי, בעקבות פניה של השייח' סלמן אל-עוקבי ועוד שני שייח'ים של שבטים שפונו ממערב הנגב לאזור הסייג, ובה שאל על הסיבות להעברת שבטים אלה מאדמתם, ענה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון שהשייח'ים חתמו במשרד המושל הצבאי בנגב על הצהרה שהם מוכנים לעבור מרצונם הטוב תמורת תשלום מיוחד, שהם הועברו ­כי האזור שבו הם ישבו מקודם שימש צומת של דרכי ההברחה בין עזה וחברון, וכי ראשי השבטים עצמם בחרו בשטח אליו יעברו.[9]

אדמות אל-עראקיב נכללו באדמות שהופקעו על ידי חוק רכישת מקרקעין מפני שבתאריך הקובע 1 באפריל 1952 לא היו ברשות בעליהם, והועברו לרשות הפיתוח. עד שנת 1998 הושכרו קרקעות אל-עראקיב לצורך עיבוד חקלאי על ידי מינהל מקרקעי ישראל.[10]

ניסיונות חזרה לאל-עראקיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים המפונים מאל-עראקיב וצאצאיהם ניסו לשוב לאדמות מהן פונו.

אחרי שהניסיונות של השייח' סולימאן אל-עוקבי לקבל אישור לחזור לאל-עראקיב, הוא ומשפחתו ניסו לחזור לביתם ללא אישור, אך פונו משם.. בנו, נורי אל-עוקבי החל משנות ה-70 להאבק למען חזרה לאדמות משפחתו באל-עראקיב. שוב ושוב הוא זרע ונטע באדמות, אך כל פעם ושוב הוגשו נגדו תביעות וכתבי אישום, הגידולים נעקרו, ואוהל המחאה שהוא שהה בו בין 2006 ל-2009 נהרס. [11][12]

בשנת 1998, המדינה החליטה שלא להשכיר עוד את הקרקעות לעיבוד חקלאי והקרן קיימת לישראל ביקשה לטעת עצים במקום, "למטרת שמירה על קרקעות הלאום".[13] בשטח ניטע "יער השגרירים" ואחרי כך יער "טלויזית האלוהים".[14] בעקבות זאת ב-2010 היישוב פונה ונהרס על ידי המדינה אך תושביו חזרו והקימו אותו מחדש מספר פעמים רב.

בעקבות כך החלו אנשים משבט א-טורי, שהתגוררו ברהט ובמקומות נוספים, לעבד את האדמות שעליהן הם טוענים לבעלות. החל משנת 2002 הם החלו גם להקים מבנים ולהתגורר בסמוך לבית הקברות של השבט, בו הם קברו את מתיהם מתחילת המאה ה-20, גם אחרי פינויים מאל-עראקיב.[15][11]

מינהל מקרקעי ישראל ניהל מאבק ממושך לסילוק הבדואים מהקרקע שכלל גם פעולות של ריסוס ברעל של שדות מעובדים כדי להשמיד את היבולים. הבדואים עתרו לבג"ץ נגד הריסוסים, אשר ב-2007 קיבל את טענתם כי אף על פי שהסמכות נתונה ביד המדינה לסלק פולשים מקרקעותיה, אין סמכות זו כוללת בחובה פעולות ריסוס יבולים חקלאיים.[16]

הריסות הכפר ובנייתו מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 ביולי 2010 הרסו פקחי מינהל מקרקעי ישראל, בחסות כוח של כ-1,300 שוטרים, את הכפר שהקימו אנשי שבט אל-טורי בסמוך לבית הקברות של שבטם.[17] אחרי שעתירה שהוגשה ברגע האחרון נדחתה.[18]

מיד לאחר עזיבת הכוחות החלו תושבי אל-עראקיב בסיוע של פעילי שמאל להקים מחדש את המבנים. שבוע לאחר מכן נהרסו גם המבנים החדשים שהוקמו.[19][20] מאז נערכים מבצעי הריסה חוזרים ונשנים מחד, ומאידך בנייה מחדש של סככות וסוכות[21][22] ואירועי מחאה נגד ההריסה.[23] בספטמבר 2013 הוגש נגד השייח' שייח׳ סיאח אבו מדיע׳ם א-טורי, ממובילי המאבק של תושבי אל-עראקיב, כתב אישום על הסגת גבול. הוא נדון לעשרה חודשי מאסר וערעורו על הרשעתו ועל העונש נדחו על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון.[10] ב-2018 החל השייח' סיאח לרצות את עונשו בכלא מעשיהו, אחרי עצרת תמיכה מחוץ לשערי הכלא בה השתתפו פעילים וראשי הציבור הערבי בישראל, כולל ראש ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל וחברי כנסת מהרשימה המשותפת.[24]

אל עראקיב כסמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-עראקיב הפך אחד הסמלים למאבק למען הכרה בכפרים הלא מוכרים. בכפר התקיימו מספר עצרות גדולות, כולל עצרת יום האדמה המרכזית של ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל במרץ 2010, כמה חודשים לפני ההריסה הראשונה.[25] תושבי הכפר עורכים[דרוש מקור] משמרת מחאה שבועית בצומת להבים[26]

שייח׳ סיאח אבו מדיע׳ם א-טורי ממנהיגי מאבק התושבים עם עינת ויצמן ודארין טאטור בביקור הזדהות באל-עראקיב, נובמבר 2018

ב-2017 העלו עינת ויצמן ותושב הכפר עזיז א-טורי בתיאטרון תמונע יצירה בשם "הבית ה-112 – שיעור בבנייה פוליטית" שבו מוצגת על הבמה בניית בית, לאחר 111 ההריסות שנערכו במקום, לדברי היוצרים, מאז 2010 ועד העלאת היצירה.[27]

הליכים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט בתביעות משפחת אל-עוקבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 2006 החל משפט ראשון שנערך לגבי רישום קרקעות באל-עראקיב, בשש תביעות של שבעה עשר מאנשי שבט אל-עוקבי להכרה בזכותם על חלקות באזור אל-עראקיב. הדיונים נערכו במשך חמש שנים, שני הצדדים הביאו למשפט את המומחים המובילים בישראל לענייני גאוגרפיה היסטורית, הציגו מסמכים היסטוריים ותצלומי אוויר המוכיחים את עמדתם.

פרופ' אורן יפתחאל הגיש חוות דעת מקצועית לטובת הצד הבדואי שנדחתה הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית המשפט העליון תוך ביקורת חריפה על יפתחאל.[1] התובעים טענו שהשלטונות העות'מאנים והבריטים הכירו בבעלותם באדמות הנגב. מנגד, פרופ' רות קרק, אשר הציגה את מדינת ישראל, הסבירה שעד שנת 1858 לא היה שום יישוב קבע על אדמות אל-עראקיב או בסמוך אליהן.[28]

בפסק דין שניתן במרץ 2012 קבעה השופטת שרה דברת כי הקרקעות שייכות למדינה בתוקף הפקעה על פי חוק רכישת מקרקעין,[29] וקיבלה את עמדת המדינה כי עדיין יש צורך בהפקעה למטרות חקלאות ייעור ושטחים פתוחים. כמו כן קבעה השופטת כי התובעים לא הצליחו להוכיח שעם חקיקת חוק הקרקעות העותמאני בשנת 1858 היה באזור יישוב קבע, או אפילו יישוב סמי נוודי, ושגם אם הייתה התיישבות סמי-נוודית היא לא הייתה מספקת כדי להכיר בבעלותם על הקרקעות. כן קבעה שבסוף ימי המנדט הבריטי רק חלק קטן מהקרקעות בחלקות הרלוונטיות היה מעובד, וכי מהמסמכים הפנימיים שהציגו הבדואים התובעים עולה שהם ידעו על חובתם לרשום קרקעות בטאבו, אך החליטו לא לעשות זאת. "הפקעות במקרקעין בוצעו על פי חוק הרכישה כדין והתובעים לא הצליחו להוכיח טענותיהם לעניין הבעלות בחלקות התביעה", ציינה השופטת.[30] ערעור על פסק דינה של השופטת דברת נדחה בבית המשפט העליון.[1]

בשנים האחרונות היו מספר תביעות משפטיות בנושא בעלות על הקרקעות בנגב אשר הוגשו על ידי בדואים אך נכון לינואר 2013 בכל בירור אשר הגיע להכרעה נפסק כי הקרקע שייכת למדינה. התובעים הבדואים התקשו להוכיח את בעלותם על קרקעות אלה.[31]

תביעות משפחת א-טורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהודעה לעיתונות שהוציא מינהל מקרקעי ישראל במרץ 2010 נטען כי חברי שבט א-טורי מבצעים פלישות חוזרות ונשנות לקרקעות מדינה מאז 1999 וכי אף על פי שהפסידו בכל הערכאות המשפטיות הם ממשיכים לפלוש לשטח.[32]

נציגים של המשפחה הבדואית א-טורי טוענים כי קיבלו את הקרקעות שלהם מאנשי אל-עוקבי בתחילת המאה ה-20 וכיום מנסים להכריח את הרשויות להכיר בזכותם על הקרקעות באל-עראקיב על ידי בנייה חוזרת. מאז קיץ 2010 הבתים שהם בנו ללא אישור באל-עראקיב נהרסו על ידי המדינה מספר רב פעמים (39 פעמים נכון ל-28 במאי 2012).[33] ניסיונות אלה זכו להד בתקשורת הבינלאומית.

בעקבות העלות הכספית של ההריסות המרובות ביולי 2011 הגישה המדינה תביעה נגד תושבי הכפר בסך של 1,790,000 ש"ח.[34]

במקביל בני שבט א-טורי מנסים לקבל הכרה בזכויותיהם על הקרקעות באל-עראקיב בבית המשפט. משפט לגבי תביעות בעלות שלהם על הקרקע מתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ואנשי השבט דורשים שקרן קיימת תחדל מפעולות ייעור בקרקעות אלה.[35]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אל-עראקיב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ע"א 4220/12 סלימאן מחמד אלעוקבי ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב-15 במאי 2015
  2. ^ זאב וילנאי, אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמ' 6022
  3. ^ 3.0 3.1 אמת קרקעית - הרס ושיבה באל-עראקיב, פרויקט משותף של אנשי אל-עראקיב, המכון לארכיטקטורה פורנזית בקולג' גולדסמית׳ס, באוניברסיטת לונדון, ועמותת זוכרות
  4. ^ עארף אל-עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, 1937; מהדורת הוצאת אריאל ומרכז ג'ו אלון, ירושלים 2000, עמ' 103
  5. ^ Palestine 1:100000. Sheet 12:Hebron - מפה בקנה מידה 1:100,000 שנוצרה על ידי "Survey of Palestine" משנת 1942, באוסף המפות ע"ש ערן לאורף בספריה הלאומית
  6. ^ Ground Truth, סרטון בערוץ של Forensic Architecture באתר vimeo, החל מדקה 08:20
  7. ^ אורן יפתחאלמופע האימים בכפר אל-ערקיב, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2010; איסמעיל מוחמד אבו מדיע'ם, מונולוג באתר של יוסף אלגזי; מיכאל יעקובסון, סיבוב בשרידי אלעראקיב / כפר בדואי שתושביו גורשו בשנת 1951, אתר רשימות, 09/05/2010
  8. ^ על פינוי הכפר הבדואי אל-ערקיב, אתר קדימה
  9. ^ דברי ימי הכנסת הישיבה ה-52 של הכנסת השנייה, 6 בפברואר 1952, עמ' 1222-1223
  10. ^ 10.0 10.1 רע"פ 7002/18 סייאח אבו מדיגם נ' מדינת ישראל, ניתן ב-20 בנובמבר 2018
  11. ^ 11.0 11.1 איל ויצמן, סף המדבר, קו העימות, 2015, עמ' 52 - 53
  12. ^ רות בונדי, האדמה הטובה, דבר, 3 בינואר 1975
  13. ^ חנוכת יער השגרירים בנגב
    דברי הכנסת, מספר 117, "פעילות קרן קיימת לישראל בנגב", מס' 142, עמ' 7, הישיבה המאה-ושבע-עשרה של הכנסת השמונה-עשרה, 3 במרץ 2010
  14. ^ האוונגליסטים מיערים את הנגב, 18 בנובמבר 2010
  15. ^ דוד מרחב, מי רוצה להבעיר את הנגב?, מקור ראשון, 20 באוגוסט 2008
  16. ^ בג"ץ 2887/04 סלים אבו מדיגם ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', ניתן ב-28 בנובמבר 2005
  17. ^ אילנה קוריאל, כפר בדואי לא מוכר נהרס; 1,300 שוטרים איבטחו, באתר ynet, 27 ביולי 2010
  18. ^ משה פריאל, הבדואים בנגב: נבנה מחדש את הבתים שהרסה המשטרה, באתר nrg‏, 29/7/2010
  19. ^ "המדינה שבה ונלחמת באזרחים הכי עניים שלה", באתר ynet, 4 באוגוסט 2010
  20. ^ אילנה קוריאל, הכפר הבדואי שוב נהרס: ח"כ א-סאנע פונה בכוח, באתר ynet, 4 באוגוסט 2010
  21. ^ אל-עראקיב – רשימת ההריסות
  22. ^ פינוי חוזר של אדמות המדינה בעראקיב הודעה לעיתונות של מינהל מקרקעי ישראל, 13 בספטמבר 2010
  23. ^ ושוב: מבנים נהרסו ביישוב הבדואי אל עראקיב, אתר וואלה!, 13 בספטמבר 2010
  24. ^ מנהיג המאבק נגד הריסת אל עראקיב נכנס לעשרה חודשים בכלא, באתר שיחה מקומית, 25 בדצמבר 2018
  25. ^ יום האדמה באל-עראקיב ובסח'נין, אתר תראבוט; דבריה של חיה נח, מנכ"ל פורום דו-קיום בנגב, בעצרת יום האדמה 2012, באתר הפורום לדו קיום בנגב
  26. ^ מיכל רותם, נציג המשטרה לתושבי אל-עראקיב: נפנה אתכם למרות צווי העיכוב, באתר שיחה מקומית, 8 ביוני 2014
  27. ^ פסטיבל א-ז'אנר 2017 באתר תיאטרון תמונע; שגיא בן נון‏, "ההסתה רק החמירה מאז רצח רבין, ונתניהו נותן לה לגיטימציה", באתר וואלה! NEWS‏, 20 באפריל 2017
  28. ^ ביהמ"ש המחוזי: אל-עראקיב לא שייך לבדואים, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 29 במרץ 2012
  29. ^ 7161/06, פסק דין מ-15 במרץ 2012
  30. ^ שי פאוזנר, בית המשפט דחה תביעות בדואים לבעלות פרטית בקרקעות בנגב, באתר כלכליסט, 18 במרץ 2012
  31. ^ קלמן ליבסקינד, נגב הולך לאיבוד: כך כשלה המדינה בטיפול בבדואים בדרום ("בערך חמישית מהתביעות הללו הגיעו עד היום להסדר בין המדינה לבדואים. ב-80 המקרים שבהם הסכסוך הגיע לבית המשפט ניצחה המדינה, שכן לבדואים, כאמור, אין שום מסמך המוכיח את בעלותם"), סופשבוע, nrg,‏ 16 ביולי 2010
  32. ^ בני שבט אל טורי, הודעה לעיתונות מ-24 במרץ 2010, באתר מינהל מקרקעי ישראל
  33. ^ בפעם ה-39: מינהל מקרקעי ישראל פינה את מסיגי הגבול מאזור "אל עראקיב" winwin.co.il, מגזין נדל"ן
  34. ^ פינוי-פיצוי. המדינה רוצה מאל-עראקיב 1.8 מ' שקל, באתר ynet, 26 ביולי 2011
  35. ^ בית המשפט דחה את ניסיון המדינה לרשום את קרקעות אל-עראקיב על שמה, אתר התחברות-תראבוט, 1 בנובמבר 2011