אל-פותווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ארגון אל-פותווהערבית فتوة - "גבריות צעירה", "העלומים"[1] או "אבירות") היה ארגון נוער לאומי-צבאי ערבי במתכונת הנוער ההיטלראי,[2][3] שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי (מפברואר 1936 עד לפחות אחרי מלחמת השחרור) ובעיראק.

הארגון הפלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמל עריקאת, מפקד אל-פותווה, 1946

המנהיג הראשי של הארגון היה המופתי אמין אל-חוסייני.[4] [5] מותו של עז א-דין אל-קסאם ב-1935 עורר התקוממות ערבית כללית יותר בארץ ישראל. אמין אל-חוסייני תפס כעת שהזמן בשל להשתתפות פעילה יותר. הוא הקים קבוצת נוער צבאית, "אל-פותווה" שהפכה למחתרת הפלסטינית או לקבוצת הטרור העיקרית הן במהלך המהומות ב-1936 והן בשנת 1948.[6]

ב-19 במרץ 1935 הקימו החוסיינים, (אמין אל-חוסייני וג'מאל אל-חוסייני) את המפלגה הערבית הפלסטינית. היא כללה ב-1936 'כיתת נוער', שעוצבה על פי תנועת הנוער ההיטלראית, הוגדרה וכונתה במשך זמן מה למעשה 'הצופים הנאצים'.[7] רוב חברי "פותווה" באו משורות בני הנוער הפלסטיני-העירוני.[8] החוסיינים איחדו את ארגוני הנוער והצופים שלהם במסגרת צבאית למחצה של ארגון "הפותווה", לפי מתכונת ארגוני הנוער הנאציים.[9] בישיבת ההקמה שלה ב-11 בפברואר 1936 (יח בשבט תרצ"ו) הכריז ג'מאל אל-חוסייני, עוזרו הראשי של אמין אל-חוסייני, כי היטלר התחיל עם שישה אוהדים בלבד וכעת יש לו שישים מיליון.[10]

באותו הזמן התקיימה רדיקליזציה כללית של ארגוני הנוער הערביים בארץ ישראל.[11] בשנות ה-30, סטודנטים פלסטינים שהתחנכו בגרמניה חזרו לארץ ישראל נחושים בדעתם להקים את המפלגה הנאצית הערבית. החוסיינים השתמשו במפלגה הערבית הפלסטינית להקמת חיל הנוער אל-פותווה שנקרא על שם אגודה של צופים נאצים ערבים. המפלגה הערבית הפלסטינית נתנה חסות להתפתחות פלוגות הסער בדוגמת המודל הגרמני. חיילי הסערה האלה, כולם ילדים ובני נוער, היו אמורים להתלבש במכנסיים שחורים ובחולצות אדומות. המתגייסים הצעירים נדרו בשבועה הבאה: "החיים - זכותי; עצמאות - שאיפתי; ערביות - המדינה שלי, ואין בה מקום למעט ערבים. בזה אני מאמין ואללה הוא העד שלי."[12][13]

"אל-פותווה" היה ארגון מתחרה של הנג'אדה.[14]

"המרד הערבי הגדול" בארץ ישראל (1936–1939) חיסל את הנהגת הקהילה הערבית הפלסטינית. זה קרה בעיקר משום שאל-פותווה חיסל את מרבית האופוזיציה הפלסטינית, במיוחד מקרב משפחות נשאשיבי ונוסייבה.[6]

הארגון פורק על ידי הבריטים ב-1937 במקביל לפירוק הוועד הערבי העליון, וחודש על ידי החוסיינים ב-1946, בראשות כאמל עריקאת (אנ').[15]

הארגון בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצות הנוער של אל-פותווה קישרו את הנוער הפלסטיני לתנועות נוער פשיסטיות במקומות אחרים במזרח התיכון.[13] בסוף 1935 ותחילת 1936 הקימו פאדל אל-ג'מאלי וסאמי שווכת תנועת נוער במדים בשם "אל-פותווה", שחיקתה באופן כמעט מלא את תנועת "נוער היטלר" הנאצית, על סמליה, סיסמאותיה, מצעדיה והערצתה את הכוח והאלימות.[16] ב-1938 יצאה משלחת של "אל-פותווה" לגרמניה כאורחת "נוער היטלר", והשתתפה כמשקיפה במפגן העוצמה הנאצית באותה שנה בנירנברג.[17]

בשנת 1939, כאשר שימש שווכת כמנכ"ל משרד החינוך העיראקי, מיסד את ארגון אל-פותווה כגוף השייך רשמית למשרד החינוך. על פי הנחויותיו, כל תלמידי התיכון ומוריהם חויבו להצטרף לארגון, ללבוש מדים ולענוד דרגות וסמלים על פי סולם היררכי, שבראשו עמד שווכת עצמו, שנטל לעצמו את הכינוי "מגן האבירות" (חאמי אל־פתווה). התלמידים היו חברים ב"גדודים" ("פוג") של אל-פותווה.[18]

לאחר ההפיכה פרו-נאצית של רשיד עאלי ב-1941, התחולל במהלך חג השבועות הפוגרום ביהודי עיראק הידוע בשם "הפרהוד". את האות לתחילת הפרעות, נתן מנגנון מאורגן שהוקם מקרב בני הנוער והסטודנטים של "אל-פותווה" ושל "מועדון אל-מות'נא", שמאז שנות ה-30 היו חשופים לתעמולה גרמנית נאצית, ובמהלך החודשיים של ממשלת רשיד עאלי, אורגנו במסגרת "פלוגות הנוער" (כתאאב א־שבאב) על פי מתכונת פלוגות הסער של ה"היטלריוגנד". האחראי על ארגון "פלוגות הנוער" היה שר הפנים והכלכלה (הממונה גם על המשטרה) בממשלת אל-כילאני, יונס א-סבעאוי, שהיה מעריצם של מוסוליני והיטלר. הוא החזיק בהשקפות נאציות ואנטישמיות, והפיץ את התורה הזו בשיטתיות בקרב "פלוגות הנוער", וצייד אותן בנשק.[19] הכנופיות החמושות הללו קיבלו סמכויות שיטור שנוצלו לרדיפת היהודים.[20][21]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Aharon Cohen, Contemporary Arab world, Sifriyat Poʻalim, 1960. (בiw) עמ' 302
  2. ^ "Righteous victims: a history of the Zionist-Arab conflict, 1881-1999". p.24. Benny Morris, Random House, Inc. 1999
  3. ^ Benny Morris, "1948: a history of the first Arab-Israeli war", (Yale University Press, 2008, p. 89 
  4. ^ כריסטופר סייקס, "מאבקים על ארץ ישראל : מבלפור עד בווין". מערכות, 1966. עמ' 297 https://books.google.com/books?id=K6IJAQAAIAAJ&dq=%22ארגון+%22אל-פותווה%22+שבהנהגת המופתי%22 
  5. ^ האמת על מלחמת העצמאות: הכנות לקויות - פרק שמונה עשר, News1 מחלקה ראשונה
  6. ^ 1 2 Arab Revolt/Great Arab Uprising in Palestine. By Ami Isseroff
  7. ^ Jillian Becker,, "The PLO: the rise and fall of the Palestine Liberation Organization", Volume 1984, Part 2. (Weidenfeld and Nicolson, 1984). p. 21
  8. ^ זאב שיף, איתן הבר, "לקסיקון לביטחון ישראל" (1976), עמ' 416 [1]
  9. ^ התקופות הגדולות בהיסטוריה של ארץ ישראל, ו', רביבים, 1981 עמ' 62 [2]
  10. ^ Benny Morris, "Righteous victims: a history of the Zionist-Arab conflict, 1881-1999". (Random House, Inc. 1999) p.24
  11. ^ Klaus-Michael Mallmann, Martin Cüppers, "Nazi Palestine: The Plans for the Extermination of the Jews in Palestine". (Enigma Books, Jun 23, 2010). p.14
  12. ^ התקופות הגדולות בהיסטוריה של ארץ ישראל, 7. רביבים 1981. עמ' 62  Revivim, 1981 https://books.google.com/books?id=_R0uAAAAMAAJ&q=מופתי+פותווה&dq=מופתי+פותווה
  13. ^ 1 2 David M. Rosen, "Armies of the young: child soldiers in war and terrorism", (Rutgers University Press, 2005), p.106
  14. ^ Shalom Ettinger, שלום אטינגר, הציונות, הבעיה הערבית והמנדאט הבריטי, קרני, 1987, ISBN 978-965-254-027-0. (בiw) עמ' 348
  15. ^ Efraim Karsh, Rory Miller, Israel at Sixty: Rethinking the birth of the Jewish state, Routledge, 2013-10-23, ISBN 978-1-317-96776-7. (באנגלית) עמ' 89
  16. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, עמ' 258.
  17. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, עמ' 262.
  18. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, עמ' 259.
  19. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, עמ' 263.
  20. ^ הפרהוד - שריגים (הקישור אינו פעיל)
  21. ^ [3] אבנר-יעקב ירון, "כנורות בבל: . sefer 3. ha-Periḥah be-Yiśraʼel". בהוצאת קרל על"ה, 2007