אל נקמות (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אל נקמות
גאט פון נקמה
Elnekamot.jpg
מודעת פרסומת ב"דואר היום", 1922.
בימוי אפרים פריש (בכורה)
הפקה ארנסט שטרן (בכורה)
כתיבה שלום אש
דמויות יעקל, רבקל'ה, מנקה
מקום ההתרחשות פולין הקונגרסאית (תחום המושב)
תקופת ההתרחשות סביבות 1905
מדינה שווייץשווייץ  שווייץ
סוגה דרמה
הצגת בכורה 19 במרץ 1907, דויטשס תיאטר, ברלין
שפה יידיש

אל נקמותיידיש: גאט פון נקמה) הוא מחזה מאת שלום אש, שנכתב ביידיש ב-1906 והוצג לראשונה, בגרמנית, ב-1907. היצירה, המציגה זנות ולֶסבִּיוּת על רקע חיי היהודים בתחום המושב, היא אחת מעבודותיו המפורסמות והשנויות ביותר במחלוקת של אש.

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקל צַ'פְּצ'וֹבִיץ', בעליו של בית בושת המנסה לשוות לעצמו חזות מהוגנת כדי להשיא את בתו רבקל'ה.
  • שרה, אשתו של יעקל, זונה לשעבר.
  • רבקל'ה, בתם בת ה-17 של יעקל ושרה, נערה תמימה שאביה גידל אותה בנוקשות.
  • הינדל, זונה ותיקה בבית הבושת של יעקל, חולמת להינשא לשלוימ'ה.
  • מַנקֶה, זונה בבית הבושת של יעקל, חברתה הטובה של רבקל'ה המאוהבת בה.
  • רייזל ובאשא, זונות בבית הבושת של יעקל.
  • שלוימ'ה, סרסור ועבריין, מכרו של יעקל.
  • ר' אלי, שדכן המנסה למצוא חתן לרבקל'ה.
  • ר' יעקב, סופר סת"ם.
  • המחותן, אב שאלי מנסה לשדך את בנו לרבקל'ה.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקדמה ציין אש כי הסיפור מתחולל בעיר ספר גדולה – לפי הכתוב, בתחום המושב ולא הרחק מלודז', בחודש מאי. תקופת ההתרחשות מצוינת כ"הווה"; המחזה חובר ב-1906.

יעקל צ'פצ'וביץ' הוא בעליו של בית בושת, המעסיק צעירות שנמלטו מהחברה הענייה והשמרנית בכפרי הולדתן. הוא אמיד למדי, והשקיע את כל מרצו בגידול בתו רבקל'ה כך שתהיה רחוקה ככל האפשר מעסקיו. הוא, אשתו ובתו מתגוררים בקומה העליונה של ביתם; במרתף פועל בית הבושת. בגלל החינוך הנוקשה של יעקל לא הותר לרבקל'ה לצאת לעיתים קרובות, וחברתה היחידה היא מנקה, אחת מהזונות העובדות אצל אביה. יעקל רוצה שבתו תינשא לבחור ישיבה ותקים משפחה מהוגנת, ולשם כך שכר את אלי השדכן. הוא שוקל לחזור בתשובה, ואף להתפרנס כעגלון, כמו אביו; עם זאת, בעלי-הבתים לא מעוניינים בקרבתו. אלי יעץ לו להזמין ספר תורה ולשים אותו בחדרה של רבקל'ה, כסגולה שתגן עליה מחטאי הוריה ותמנע מזל רע.

שלוימ'ה, אחד ממכריו המפוקפקים של יעקל, שואף להקים בית בושת משלו. הוא נעזר בהינדל, אחת מהעובדות. זו רוצה גם היא לעזוב את עיסוקה, ומציעה לשלם לו כדי שיינשא לה. היא מתכננת לקחת את מנקה ולהדיח את רבקל'ה לעבוד עבורם, כך שיוכלו להתפרנס מהן. יעקל מוצא את בתו במרתף, משוחחת עם מנקה. הוא מכה אותה ונועל אותה בחדרה.

בלילה יורד הגשם הראשון של האביב. רבקל'ה מצליחה לצאת מחדרה בעוד אביה ישן. מנקה מזמינה אותה לרקוד יחפה בבוץ, מנשקת אותה ואומרת שהיא רוצה שתחיינה כחתן וכלה. היא מציעה לה להימלט עמה אל מקום בו יוכלו להיות ביחד, ושתיהן בורחות אל ביתו של שלוימ'ה.

יעקל מתעורר ומגלה כי בתו נמלטה. הוא ושרה מבינים כי הלכה לשלוימ'ה, והוא מכה את אשתו בזעם. יעקל לוקח את ספר התורה בידיו ומקלל את אלוהים, באומרו כי הלה נוקם ונוטר ככל אדם. בעודו אחוז טירוף, הוא צועק כי היה מוכן לסבול כל עונש על חטאיו, אך לא פגיעה בתומתה של בתו. שרה מוצאת את שלוימ'ה והוא מסכים להשיב את רבקל'ה. אלי מגיע, נוזף ביעקל על דברי הכפירה ואומר כי עוד אפשר להסדיר שידוך עם בן-תורה עני, בתנאי שהנדוניה תוגדל וכי הכל יישמר בסוד. רבקל'ה מוחזרת הביתה; יעקל אומר לה כי לא יכה אותה, אך דורש לדעת אם היא עדיין "בת ישראל כשרה". היא עונה כי אינה יודעת. אלי מביא את אבי החתן המוצע. יעקל ממלמל שאין זה משנה, כי השטן לכד את בתו והיא נידונה לגורלם של הוריה. הוא תופס אותה בשערותיה וגורר אותה אל המרתף, וצועק לאלי שייקח את ספר התורה כי אינו זקוק לו יותר.

תולדות המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מהפכת 1905, נאלץ שלום אש להימלט מהאימפריה הרוסית. לבסוף התיישב בשווייץ, שם חיבר את "אל נקמות" בקיץ 1906[1]. כשהראה את יצירתו לי"ל פרץ, המליץ לו הלה לשרוף אותה. יעקב אדלר אמר כי לא ניתן יהיה להציג את המחזה בפני "נשים יהודיות מהוגנות"[2].

אש התרשם מאוד מהופעתו של השחקן היהודי-אוסטרי רודולף שילדקראוט בתפקיד שיילוק בהפקת 1905 של "הסוחר מוונציה" בדויטשס תיאטר בברלין, בבימוי מקס ריינהרדט. הוא עיצב את דמותו של יעקל במידה רבה כדי שתתאים לשילדקראוט. בסתיו 1906 נסע לבירה הגרמנית, איתר את השחקן בבית קפה, ניגש אליו והציג את עצמו באומרו כי חיבר מחזה במיוחד עבורו. לדברי הביוגרף בן סיגל, שילדקראוט היה "המום" אך התעניין בעלילה; הוא הזמין את הכותב לפגוש את מקס ריינהרדט. אש הקריא את "אל נקמות" ביידיש בפני קבוצה של מחזאים ומבקרים גרמנים, בעוד ריינהרדט מתרגם את הקטעים שלא הצליחו להבין. הן הבמאי והן חברי הקבוצה התרשמו, וריינהרדט החליט לתרגם את המחזה לגרמנית ולהציגו בדויטשס תיאטר. הוא לא ביים את ההפקה, והותיר זאת לעוזרו אפרים פריש; גרסה ראשונה שערך הוא עצמו עלתה ב-1910[3].

ב-19 במרץ 1907 העלה התיאטרון את "אל נקמות" (תחת השם der Gott von Rache), עם שילדקראוט בתפקיד יעקל. השחקנית טילה דוריו (אנ') הופיעה בתפקיד הינדל[4]. המחזה הוצג עשרים פעם על ידי הדויטשס תיאטר, הישג שנחשב להצלחה גדולה ביחס לאלמוניותו היחסית של המחבר. מבקרי התקופה ייחסו זאת לסנסציוניות של העלילה. "אל נקמות" עורר סערה בגרמניה, והעיתונות היהודית האורתודוקסית גינתה אותו בחריפות. ההצגה בבירה הגרמנית העניקה לאש פרסום נרחב[5].

ההפקה הבאה של "אל נקמות" הועלתה זמן קצר לאחר מכן, ברוסית. ורה קומיסרז'בסקאיה (אנ') החליטה להפיק גרסה משלה בתיאטרון הניסויי שניהלה בסנקט פטרבורג. הבכורה התקיימה ב-27 באפריל (14 בחודש, לפי הלוח היוליאני שהיה מקובל אז) 1907.[6] אש ניסה להגיע להצגה, אך גורש מהבירה לפסקוב משום שכיהודי נאסר עליו לשהות בה ללא אישורים מתאימים. כמה מידידיו התערבו למענו אצל הדוכס הגדול קונסטנטין רומנוב, שהיה שוחר תיאטרון בעצמו, והמשטרה נאלצה לשגר מרכבה כדי להביאו. הוא נכנס לבניין ממש זמן מועט לפני שההצגה החלה[7].

דוד קסלר לא נרתע מההסתייגות הרבה שעורר המחזה בקרב הציבורי היהודי, וב-13 באוקטובר 1907 התקיימה הבכורה היידית של "אל נקמות", בבימויו ובכיכובו בתפקיד יעקל, בתיאטרון תאליה בניו יורק. ההצגה רצה במשך שישה שבועות, ועוררה סערה גדולה. עיתונים שמרניים קראו "לנדות" את אש; יעקב גורדין ואברהם קאהאן יצאו להגנת "אל נקמות" בתקשורת, ושיבחו את הדרך בה הציג את סוגיית הזנות בקרב יהודי מזרח אירופה, שנחשבה אז כמקור לבושה וכעניין שאין לדבר עליו ויכול רק לעורר עוד יותר אנטישמיות.[2] הבכורה בשפה הפולנית עלתה ב-12 בדצמבר 1908, בתיאטרון של ל. הסקלר בוורשה.[8]. בבריטניה אסרה הצנזורה על הצגת "אל נקמות" ב-1911, והאיסור נותר בעינו וחודש שוב ב-1946[9]. ב-1912 הופק במוסקבה סרט קצר שהתבסס על עלילת המחזה[10].

"אל נקמות" הועלה לראשונה בעברית על ידי "התיאטרון הדרמטי" ('תיאטרון עברי בא"י') באולם ציון שבירושלים, ב-7 בספטמבר 1922. ההצגה, שתורגמה על ידי א. שצגלוב ובוימה על ידי מרים ברנשטיין-כהן, עוררה מחאה רבה ביישוב.[11]

ב-1918 נערך תרגום לאנגלית. ב-20 בדצמבר 1922 הועלתה לראשונה גרסה זו, אוף ברודוויי, בתיאטרון פרובינסטאון. גם הפעם גילם שילדקראוט את התפקיד הראשי. עורך-הדין לארי ויינברגר נטל שליטה על ההפקה, והחליט להעביר אותה לתיאטרון הברודוויי אפולו, שם התקיימה ההצגה הראשונה ב-19 בפברואר 1923.[12] ויינברגר היה מודע לאפשרות שתתחולל שערורייה, וצנזר את רוב התכנים המיניים שעסקו באהבתן של רבקל'ה ומנקה. הוא כתב לאחר מכן כי הסיר "90% מהשפה הבוטה מהטקסט המקורי, ו-75% ממה שנותר בעיבוד שהועלה בפרובינסטאון."[13] בעוד שקודם לכן לא משך "אל נקמות" תשומת לב מיוחדת, הצגתו בלב ניו יורק עוררה זעם בתקשורת. המבקר החשוב ארתור הורנבלואו תקף את המשטרה על כך שהיא מאפשרת העלאת מחזה כזה בלי לעצור את המעורבים. היה זה הרב יוסף סילברמן מבית הכנסת עמנו-אל שהתערב כדי לאסור את "אל נקמות", בטענה שהוא מהווה השמצה של הדת היהודית. בתקופה בה המהגרים הרבים בני יהדות מזרח אירופה שהגיעו לא מכבר לארצות הברית היו מזוהים עם פשע ועוני, ותדמיתם זו איימה על מעמדם של היהודים הוותיקים והמבוססים ממרכז אירופה, העלתה ההצגה סוגיות רגישות לעיני כל. כשנשאל סילברמן בראיון ב"פורוורטס" מדוע לא מחה במהלך ארבע-עשרה השנים בהן הוצג המחזה בתאטראות היידיש בארצות הברית, ענה כי "לא אכפת לי מה קורה שם."[14]

ב-6 במרץ, בעקבות תלונתו של סילברמן, הופיעה המשטרה באפולו והודיעה לשחקנים ולויינברגר כי הם מואשמים בהפרת סעיף 1401A לחוק העונשין בניו יורק, הצגת בידור העשוי להשחית את מידותיהם של בני-נוער ואחרים. לא נערכו מעצרים וההצגות המשיכו להתקיים, אם כי הן הורדו מהבמה באפריל, לפני תחילת המשפט. ב-23 במאי הרשיע חבר-המושבעים את שלושה-עשר הנאשמים – ויינברגר, שילדקראוט ועוד אחד-עשר שחקנים – בעבירה על הסעיף. על המפיק והכוכב הושתו קנסות בסך 200 דולר, והיתר קיבלו מאסר על תנאי. ויינברגר ערער על העונש בטענה לפגיעה בחופש הביטוי. לבסוף, הוא וחבריו זוכו מטעמים טכניים יותר: התביעה השתמשה במחזה המקורי והלא-מצונזר ונציגה הקריא את אחת מהסצנות הבוטות שהוסרו כדי לרענן את זיכרונו של העד המרכזי, הבלש בנג'מין ביילי ממחלק המוסר. ויינברגר טען כי בגרסתו שלו, לא ניתן לטעון כי העלילה עוסקת בתועבה. ב-21 בינואר 1925 ביטל בית-המשפט לערעורים את העונשים.[15] ב-22 באפריל 1925 נערכה הבכורה הצרפתית של "אל נקמות", בבימוי שארל דולן, בתיאטרון דה ל'אטלייה בפריז.[16]

בשנות ה-30 החל אש להסתייג מההצגה. עוד באוגוסט 1934 אסר על להקה יהודית בבודפשט להפיק אותה, משום שהיא עלולה להיות מנוצלת בידי האנטישמים.[17] ב-26 במאי 1946 – זמן קצר, כדברי אליסה סולומון, לאחר ש"הצגתם של היהודים כסוטים שימשה הצדקה לרצח עם"[14] – הודיע אש כי הוא אוסר על העלאת "אל נקמות" בכל שפה שהיא ובכל מדינה שהיא.[18] הפקה מחודשת ראשונה נעשתה רק באוקטובר 1974, שנים רבות לאחר מותו.[14]

בשנת 2015 הועלה לראשונה בארצות הברית המחזה "מעשיה מגונה" מאת פאולה ווגל המגולל את תולדות המחזה "אל נקמות". המחזה הופק בברודוויי ב-2017 וזכה לשבחים ופרסים.

"אל נקמות" הועלה עוד מספר פעמים בישראל: בשנת 1982 בתיאטרון באר שבע בבימויה של אסתר איזביצקי; ביידיש בשנת 2002 בתיאטרון יידישפיל בבימויו של מוטי אברבוך; בשנת 2007 בסל"ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין בבימויה של לילך סגל; בשנת 2009 בבית צבי בבימויו של גיל ויינברג; בשנת 2018 הפיק התיאטרון הקאמרי את "אל נקמות" (במקביל להפקה של "מעשיה מגונה") בבימויו של איתי טיראן ובעיבודם של טיראן ודני רוזנברג. בין השחקנים ג'וי ריגר, אלון דהן, הלנה ירלובה, אנסטסיה פיין וירדן ברכה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ben Siegel. The Controversial Sholem Asch: An Introduction to His Fiction. Popular Press, 1976. עמ' 34-35.
  2. ^ 2.0 2.1 Beth Kaplan. Finding the Jewish Shakespeare: The Life and Legacy of Jacob Gordin. Syracuse University Press, 2007. עמ' 206.
  3. ^ סיגל, עמ' 37.
  4. ^ Alexander Weigel. Das Deutsche Theater: eine Geschichte in Bildern. Propylaën, 1999. עמ' 346.
  5. ^ Jeanette R. Malkin‏, Freddie Rokem‏. Jews and the Making of Modern German Theatre. University of Iowa Press, 2010. עמ' 49.
  6. ^ Vera Maximovna. PROscenium: voprosy teatra. כרך 1. Komkniga, 2006. עמ' 290.
  7. ^ סיגל, עמ' 39.
  8. ^ Jan Michalik. Dramat obcy w Polsce: premiery, druki, egzemplarze : [1765-1965] . Ksieg. Akademicka, 2001. עמ' 207.
  9. ^ Joel Berkowitz. Yiddish Theatre: New Approaches. Littman Library of Jewish Civilization, 2003. עמ' 175-176.
  10. ^ Viktor Korotkii. Operatory i rezhissery russkogo igrovogo kino 1897-1921 : biofil'mograficheskii spravochni. NII Kinoiskustva, 2009. עמ' 240.
  11. ^ א. ב. יפה, עשרים השנים הראשונות. קרן תל אביב לספרות ולאמנות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1979. עמ' 74.
  12. ^ John H. Houchin. Censorship of the American Theatre in the Twentieth Century. Cambridge University Press, 2006. עמ' 83-85.
  13. ^ Warren Hoffman. The Passing Game: Queering Jewish American Culture. Syracuse University Press, 2009. עמ' 42.
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 Alisa Solomon. Re-dressing the Canon: Essays on Theater and Gender. Taylor & Francis, 1997. עמ' 117-118.
  15. ^ הופמן, עמ' 43-44.
  16. ^ Monique Surel-Tupin. Charles Dullin. Presses Univ de Bordeaux, 1984. עמ' 778.
  17. ^ מסתלק מ"אל נקמות", דבר, 27 באוגוסט 1934
  18. ^ Sholem Asch Bans His Own Play. יט"א, 27 במאי 1946.