אמיל אדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמיל אדה

אמיל אדה (ערבית: إميل أده; 1886 - 1949) פוליטיקאי לבנוני ממוצא מארוני.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ילדותו עשה אדה בביירות ואת נעוריו בצרפת, שם השתלם בעריכת דין. היטמעותו בחברה הצרפתית הייתה שלמה, ומשחזר ללבנון התגורר ברובע הנוצרי האריסטוקרטי של ביירות.

בסוף 1918 חזר ביוזמת הצרפתים ללבנון, לאחר גלות בפריז בעת מלחמת העולם הראשונה.

אדה היה נשיא בית הנבחרים ולקראת הבחירות בשנת 1925 הוביל קבוצה מארונית שזוהתה כ"קלאריקלית" כנגד קבוצה מארונית ליברלית בראשות ג'ורג' ת'אבת, בבחירות לבית הנבחרים[1]. קבוצה של אדה הפסידה בבחירות לבית הנבחרים ואדה מונה לסנאט הלבנוני. לקראת הבחירות לנשיאות בתחילת 1929 עלה שמו של אדה כמועמד מארוני לרשת את מקומו של שארל דבאס[2].

ב־1929 מונה אדה לראשות הממשלה. באותה עת החל המשבר הכלכלי העולמי לקעקע את חיי הרווחה היחסית של העשור, שעמד להסתיים. אדה ניצל את המשבר לקידומו של הקו האוטוריטטיבי המארוני, שייחל לו. בתמיכת הצרפתים פיזר את הפרלמנט, ושלט באמצעות צווים וזכה לכינוי הדיקטטור של לבנון[3]. אולם הוא הצליח לשמור על מעמד זה חמישה חודשים בלבד. במהלך פרק זמן זה הרחיב את החינוך המיסיונרי ואף עודד את הלכי הרוח שבישרו לאומנות מארונית הנשענת על תודעת מורשת הפיניקיות. אדה קיצץ בתקציב ופיטר עובדי מדינה רבים, דבר שהביא עליו תרעומת רבה[4]. בסוף מרץ 1930 הוא הוחלף על ידי אוגוסט אדיב פאשא[5].

בינואר 1936, נבחר ברוב של 15 נגד 10, בתמיכת רוב הצירים המוסלמים, לנשיא לבנון. הוא מינה את איוב ת'אבת למזכיר המדינה[6][7].

באפריל 1941, לאחר גל הפגנות בלבנון, התפטר אדה מתפקידו[8].

באוגוסט 1943 התמודד בראש "הגוש הלאומי" בבחירות לפרלמנט הלבנוני, אל מול הגוש הקונסטיטוציוני של בשארה אל-ח'ורי[9]. לאחר הבחירות הצליח אל-ח'ורי להבחר לנשיא לבנון ואדה נותר באופוזיציה. אולם בנובמבר 1943, לאחר שממשלתו של אל-ח'ורי הכריזה על עצמאות, עצרו הצרפתים את אל-ח'ורי ואת חברי הממשלה ומינו את אדה באופן זמני לראש ממשלה כדי שיערוך בחירות חדשות[10]. לאחר שלושה ימים הרכיב אדה ממשלה בת 14 פקידים[11], אולם לאחר מספר ימים שחרר הגנרל ז'ורז' קאטרו את ממשלתו של אל-ח'ורי[12] ואדה שב לאופוזיציה[13]. באפריל 1944 הודח אדה מהפרלמנט[14]. במרץ 1945, בעקבות הקמת הליגה הערבית, נפגש עם איוב ת'אבת ואלפרד נקאש לדון בדרכים לשמור על עצמאות לבנון[15].

אדה התמודד שוב בבחירות, הוביל את האופוזיציה נגד הממשלה, אך הובס בבחירות[16][17].

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדה ייצג באורח מובהק את אגף המשכילים בעדה המארונית. אדה ראה בלבנון מבצר נוצרי, שיש להגן עליו מפני המוסלמים, גם אם היו הם ערבים לאומיים מודרניים. אדה טען כי פער תרבותי-זהותי זה חצץ בין נוצריי לבנון לבין המוסלמים אשר בה. בעוד המוסלמים היו בעיניו ממשיכי מסורתה של תרבות המדבר, היו המארונים חלק אורגני מתרבות הים התיכון.

במקביל לירידת כוחה של הכמורה עלה מעמדו של אדה כמנהיג הלאומיים המארוניים האנטי-מוסלמיים והפרו-צרפתים. בשלב מסוים היה מוכן אף לשקול את השתחררותה של לבנון מאזורים מאוכלסים במוסלמים[18], בתנאי שיישמרו ההגמוניה המארונית ונוכחותה של צרפת[19]. אולם בעיקרו של דבר נותר אדה נאמן לרעיון "לבנון הגדולה". הוא וחבריו שאפו להגיע בארצם לשליטה מארונית רבה יותר ממה שיצרה מערכת האיזונים המנדטורית. לשם כך חתר אמיל אדה עם הכרזת הרפובליקה לקבלת הנשיאות, אך דבר זה לא עלה בידו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הבחירות בלבנון, דבר, 28 ביוני 1925
  2. ^ מי יתנשא בלבנון להבא?, דואר היום, 6 בנובמבר 1928
  3. ^ ארץ ישראל בקונגרס המשי בביירות, דואר היום, 24 בפברואר 1930
  4. ^ לשם קמוצים, דואר היום, 20 בפברואר 1930
  5. ^ ממשלה חדשה בלבנון, דואר היום, 31 במרץ 1930
  6. ^ המצב בסוריה נשיא מדינת סוריה נכנס לכהונתו, דואר היום, 2 בפברואר 1936
  7. ^ Meir Zamir, Lebanon's Quest: The Search for a National Identity, 1926-39, page 177
  8. ^ נשיא לבנון התפטר, המשקיף, 6 באפריל 1941
    סוריה כיום הזה, דבר, 15 במאי 1941
  9. ^ היום - הבחירות בלבנון, המשקיף, 29 באוגוסט 1943
  10. ^ מאסר ממשלת הלבנון, הפגנות ועוצר לילה בבירות, הבוקר, 12 בנובמבר 1943
    העתונות הערבית על המשבר בלבנון, על המשמר, 14 בנובמבר 1943
  11. ^ אמיל אדה הקים את ממשלתו בלבנון, דבר, 16 בנובמבר 1943
  12. ^ ב-11 ימי אלם, הצופה, 30 בנובמבר 1943
  13. ^ אלפרד נקאש יסד מפלגה אופוזיציונית בלבנון, המשקיף, 26 בינואר 1944
  14. ^ נשללה זכות חברותו של אמיל אדה בפרלמנט הלבנוני, המשקיף, 3 באפריל 1944
  15. ^ נוצרי הלבבון חרדים לעצמאות מדינתם, המשקיף, 20 במרץ 1945
  16. ^ הסכסוך על ראשות השלטון בלבנון, הצופה, 13 בנובמבר 1946
  17. ^ אביגדור יעקבי, בלבנון אין כל חדש אחרי הבחירות, על המשמר, 5 ביוני 1947
  18. ^ לבנון הקטנה נוצרית, דואר היום, 23 באוגוסט 1931
    אמיל אדה מכחיש, דואר היום, 10 בספטמבר 1931
  19. ^ פנחס לאובר, לבנון והאחדות הערבית, הצופה, 18 במרץ 1945


הקודם:
בשארה אל-ח'ורי
ראש ממשלת לבנון
11 באוקטובר 1929 - 25 במרץ 1930
הבא:
אוגוסט אדיב פאשא
הקודם:
חביב פאשא א-סעד
נשיא לבנון
20 בינואר 1936 - 4 באפריל 1941
הבא:
פייר ג'ורג' ארלאבוס (זמני)
הקודם:
בשארה אל-ח'ורי
נשיא לבנון
11 בנובמבר 1943 - 22 בנובמבר 1943
הבא:
בשארה אל-ח'ורי