אמיל אל-ע'ורי
 | |
| לידה |
1907 ירושלים, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
1984 (בגיל 77 בערך) |
| מדינה |
השטחים הפלסטיניים |
| השכלה |
בית ספר סנט ג'ורג', ירושלים |
| מפלגה |
המפלגה הערבית הפלסטינית |
  | |
אמיל אל-ע'ורי (בערבית: إميل الغوري; תעתיק רווח בעברית: אמיל גורי; 1907–1984) היה ערבי-פלסטיני נוצרי (יווני-אורתודכסי[1]), מזכיר הוועד הערבי העליון, גוף ההנהגה הרשמי של ערביי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, וכמו כן גם המזכיר הכללי של המפלגה הערבית הפלסטינית, מפלגתם של משפחת חוסייני ומקורביהם.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמיל אל-ע'ורי נולד בירושלים ולמד בבית הספר סנט ג'ורג' בעיר. בצעירותו עבד במשך 7 שנים בסוכנות התיירות תומאס קוק ובנו. כנוצרי פעיל, הוא נבחר למזכיר האגודה הערבית האורתודוקסית בירושלים. הוא הצטרף לאוניברסיטת סינסינטי באוהיו, ארצות הברית, וב-1933 סיים תואר ראשון. הוא היה מייסדו ועורכו הראשי של השבועון באנגלית "הפדרציה הערבית" (“Arab Federation”), שיצא בירושלים ונסגר על ידי השלטון הבריטי כעבור 9 חודשים מאז יצא לאור. בסתיו 1933 נבחר כחבר הוועד הפועל של הוועידה הפלסטינית השביעית.[2]
ב-23 באוגוסט 1933, יום השנה הרביעי לפרעות תרפ"ט, כתב ע'ורי: "היום ההוא היה יום מזהיר ומפואר בדברי־ימי הערביות בפלסטין. זהו יום הכבוד, התפארת וההקרבה".[3] מ-1934 היה חבר הוועד הפועל הערבי.[4] ב-1934 הוא ייסד שבועון נוסף, "הצעירים", ואת העיתון היומי "האחדות הערבית" ("אל-וַחדה אל-ערבּיה"), אולם גם הם נסגרו על ידי הבריטים. באותה שנה הצטרף לבית הספר למשפטים בירושלים, ומאוחר יותר הפך לעורך דין. ב-1935 נבחר למזכיר הכללי של המפלגה הערבית הפלסטינית, תפקיד בו החזיק עד לסיום המנדט הבריטי ב-1947.[2]
ע'ורי עמד בראש יצירת "פלוגות הנוער", תנועת הנוער של המפלגה, והיה חבר בוועדה מיוחדת שניהלה את הארגון. תנועת הנוער דמתה ל"נוער ההיטלראי" בגרמניה הנאצית, והוועדה אף כינתה לתקופה קצרה את הפלוגות באופן רשמי "הצופים הנאצים", אולם לאחר תקופה מסוימת הוחלף השם לכינוי האיסלאמי "אל-פותווה".[5]
בין השנים 1936–1939, תקופת המרד הערבי הגדול, מילא שליחויות תעמולה בבריטניה, ארצות הברית וארצות הבלקן.[4] עקב הדיווחים האובייקטיביים של עיתוני מצרים על המצב בארץ ישראל בזמן המרד, נסע לשם ע'ורי באמצע מאי 1936 ויצר קשר עם עיתונאים, כדי להביא לשינוי בעמדת העיתונים שלהם.[6] ב-1937 נשלח על ידי הוועד הערבי העליון כדי להקים את המשרד הערבי הפלסטיני לתעמולה בלונדון - המשרד הערבי הראשון מסוגו. ב-1938 שלח אותו הוועד הערבי העליון לכנס הפרלמנטים הערביים בקהיר ולפעילויות רבות אחרות באזור. ב-1939 הוא סייר בארצות הברית כדי לגייס תמיכה ציבורית, ואז חזר לקהיר, שם התגורר במשך 4 שנים.[2]
בשנים 1939/40 עברו לעיראק רבים מהמנהיגים הפלסטינים שברחו מארץ ישראל עם דיכוי המרד על ידי הבריטים, ושם שיתפו פעולה עם יוזמי מרד רשיד עאלי ומארגניו. בעת המרד (1941) היו בעיראק כ-300 גולים פלסטינים, וע'ורי היה אחד החשובים שבהם.[7]
לאחר חידושה של מפלגת החוסיינים באפריל 1944, היה ע'ורי בין מנהיגיה הראשיים.[8] בין השנים 1945–1948 היה עורכו הראשי של העיתון היומי "האחדות".[2] ב-20 בנובמבר 1945 הוקם מחדש הוועד הערבי העליון, והשתתף בדיוני הליגה הערבית כמשקיף. ע'ורי מונה לחבר הוועד מטעם מפלגת החוסיינים. לאחר ששוב פורק, מינתה הליגה הערבית ביוני 1946 "ועד-פועל עליון" לערביי פלסטין ובו 4 חברים, וע'ורי אחד מהם.[9] ב-1947 שימש ע'ורי נציג הוועד הערבי העליון בליגה הערבית ובאו"ם.[4] ב-14 במאי 1947 האשים ע'ורי באו"ם את היהודים בצליבת ישו.[10]
לאחר מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני ב-8 באפריל 1948, העביר אמין אל-חוסייני לע'ורי את הפיקוד על צבא הג'יהאד הקדוש. ע'ורי היה אז עסקן חסר רקע צבאי.[11] ב-20 באפריל פיקד לראשונה על קרב, כאשר עמד בראש כוח שתקף שיירה בשער הגיא.[12]
ביולי 1948 טען ע'ורי כי הפליטים הפלסטינים עצמם הם אלה שהפיצו את הסיפורים על הוראות שקיבלו מההנהגה הפלסטינית לפנות את בתיהם, כדי להצדיק את "עריקתם" ובריחתם.[13] ב-6 באוגוסט פרסם מאמר על שאלת הפליטים ב"טלגרף" בביירות, בו הציע לרכז את הפליטים בבקעת הירדן ובנגב - כך יהיו קרובים לחזית ויוכלו לתרום למאמץ המלחמתי, ותיחסך מהם העוינות שהופגנה כלפיהם בארצות ערב.[14] ע'ורי האשים בדבריו לעיתון את מנהיגי מדינות ערב בהיווצרות בעיית הפליטים וטען כי ניתן לפתור את הבעיה "רק על ידי כיבוש מחדש של השטח שנכבש בידי היהודים והחזרת יושביהם", אולם שלל את אפשרות החזרת הפליטים "לבתיהם הכבושים", מאחר שהיהודים "יחזיקום כבני ערובה ויענום קשות". הוא טען כי הסכמה פוליטית להחזרת פליטים תהיה "התחמקות האחראים מן האחריות לעניין, ותשמש צעד ראשון להכרת הערבים במדינת ישראל ובחלוקה... עלינו עתה לחזור ולהפוך את העניין לעניין של ג'יהאד. שומה עלינו לטעת בלב כל ערבי את האיבה ליהודים".[15]
במחצית השנייה של 1948 פגש העיתונאי האמריקני ג'ון רוי קרלסון את אמין אל-חוסייני בדמשק לראיון קצר. הראיון התקיים בווילה הממוקמת במתחם מגורים מוקף חומה, ובתוכה כ-30 שומרים מזוינים בתת-מקלעים ורימונים. בפמליה של המופתי שנכחה במתחם, היה גם ע'ורי, שקרלסון כבר פגש אותו קודם לכן בקהיר, והגדירו: "יועצו של המופתי לענייני יחסי-ציבור, שונא-ישראל מובהק".[16]
בספטמבר 1948 הוא נבחר למזכיר הכללי של "המועצה הלאומית הפלסטינית" בעיר עזה, גוף קצר מועד שבראשו עמד אמין אל-חוסייני.[2] ב-6 בספטמבר 1948, עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות, הטיל ע'ורי בריאיון לדיילי טלגרף בביירות את האחריות לבעיית הפליטים גם על מדינות ערב: "העובדה שפליטים אלה מצויים היא תוצאה הישרה מפעולתן של המדינות הערביות בהתנגדן לחלוקה...המדינות הערביות הסכימו פה-אחד על המדיניות הזאת והן חייבות להשתתף בפתרון הבעיה".[17]
לאחר סיומה של המלחמה, פעל ע'ורי בקרב הפליטים הפלסטינים בלבנון ובירדן.[4] כמה מחברי הוועד הערבי העליון פרשו אז לחיים פרטיים, אולם ע'ורי נותר פעיל בלבנון כאיש של המופתי, וזאת תחת איסור על פעילות פוליטית שלא תאמה את מדיניות הממשלה.[18] באפריל 1950 נסגר המשרד בביירות.[19]
בתחילת שנות ה-60 עמד ע'ורי בראשות משלחת של המוסד הערבי העליון לאו"ם, שעסקה בעיקר בתעמולה נגד ישובם של הפליטים הפלסטינים במקומות הימצאם.[20] בנאום בוועדה המדינית המיוחדת של האו"ם, ב-17 בנובמבר 1960, האשים ע'ורי את ישראל בבריחת הערבים: "אותם מעשי טרור, שנתלוו להם מעשי חמס סיטוניים, הם שגרמו את יציאת הערבים בהמונם מפלסטין".[21] ב-16 בפברואר 1962, בעת ביקור בבגדאד ופגישה עם ראש ממשלת עיראק עבד אל-כרים קאסם, אמר ע'ורי בריאיון לרדיו בגדאד: ”פתרון לבעיית פלסטין לא ייכון אלא על־ידי חיסול ישראל... ייתכן שיש הטוענים כי אנו תקיפים וקשי עורף. האמת היא שאנו מעשיים. אסור לערבים להסכים לכל פתרון של פלסטין המשאיר ולו שעל אחד מאדמותיה למדינה היהודית”.[22]
בשנת 1969 מונה לשר לעבודות סוציאליות בממשלת ירדן, ובשנת 1974 היה שר העבודה.[23]
בשנים 1971–1972 יצאו בביירות שני חלקיו של ספרו "פלסטין עבר סתין עאמאן" (פלסטין במרוצת ששים שנה). ע'ורי מציין בהקדמה שכתב את ספרו על סמך "הזיכרון והיומנים האישיים". בספר משתקפת המחלוקת הפנימית בקרב הפלסטינים, תוך שהוא משבח את אמין אל-חוסייני. הספר כולל טעויות עובדתיות רבות, כאשר נראה כי הטעויות הקשורות ביהודים אינן מקריות והן כוללות סיפורים חסרי-שחר. בין היתר, הוא מסביר את פרוץ המרד הערבי הגדול (1936) בכך שב-1935 קמו ארגונים טרוריסטיים יהודיים, שערכו מסע טרור במשך כל השנה, שכלל רצח, אונס נשים ערביות, הרעלת בארות והרג ילדים, תוך ציון דוגמאות כביכול.[24]
בשנת 1984 מת בעמאן, ירדן.[23]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תמונות של אמיל אל-ע'ורי, באתר www.passia.org
- עדות אמיל ע'ורי במושב הסיום של הוועדה האנגלו-אמריקאית, 25.3.1946
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 294.
- ^ 1 2 3 4 5 ביוגרפיה קצרה של אמיל ע'ורי, באתר www.passia.org (באנגלית)
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 220.
- ^ 1 2 3 4 יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 608.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 101-100.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 239.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 315.
- ^ בני מוריס, 1948, עמ' 41.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 326–328, 347-346.
- ^ 14 במאי, באתר הארץ, 13 במאי 2007
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 121.
- ^ ד"ר אורי מילשטיין, בריחת רבין משדה הקרב, באתר News1 מחלקה ראשונה, 2 באוגוסט 2013
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 184.
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 253, 540 (הערה 85).
- ^ בני מוריס, 1948, עמ' 427-426.
- ^ ג'ון רוי קרלסון, מקהיר עד דמשק, עמ' 292.
- ^ שמואל כץ, אדמת מריבה, פרק 2: פליטים, עמ' 27.
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 384.
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 395.
- ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 133.
- ^ שמואל כץ, אדמת מריבה, פרק 2: פליטים, עמ' 32.
- ^ משה שמש, חזון הרפובליקה הפלסטינית הנצחית של עבד אל־כרים קאסם 1963-1959, עמ' 201.
- ^ 1 2 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 59, הערה 11.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, הקדמה, עמ' 12-11.