רצח אמיל גרינצווייג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אמיל גרינצוויג)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמיל גרינצוויג בראש הצועדים בהפגנה בה נרצח, ירושלים 1983
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

רצח אמיל גרינצוויג התרחש ב-10 בפברואר 1983 בירושלים, במהלכו נרצח פעיל "שלום עכשיו", אמיל גרינצווייג, מרימון רסס שהושלך לעבר קבוצת מפגיני התנועה על ידי יונה אברושמי.

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בפברואר 1983, התקיימה הפגנת "שלום עכשיו" בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בימי מלחמת לבנון הראשונה. מסקנות הוועדה הוגשו ביום 7 בפברואר 1983, ובתגובה למסקנות הקשות, שהכילו פסקאות חריפות כנגד ראשי הממשל דאז, ובהם שר הביטחון אריאל שרון וראש הממשלה מנחם בגין, הובילה "שלום עכשיו" הפגנה אשר יצאה ממרכז ירושלים אל משרד ראש הממשלה, שם התקיימה באותה עת ישיבת ממשלה שדנה בממצאים ומסקנות של ועדת כהן. המפגינים תבעו לקבל את המלצות הוועדה לפיטורי שרון. ההפגנה נתקלה בהתנגדות מתחילת מסלולה, וסבלה מצעקות ואף מהתנכלויות פיזיות. לשיא הגיעו הדברים כאשר נזרק רימון רסס אל המפגינים שעמדו בכניסה לבניין בנק ישראל מול בניין משרד ראש הממשלה[1], על ידי יונה אברושמי, תושב ירושלים, שקנה את הרימון ימים ספורים לפני הרצח. מפגיעתו נהרג אמיל גרינצווייג, ונפצעו תשעה מפגינים, בהם אברהם בורג ויובל שטייניץ.

גרינצווייג, פעיל "שלום עכשיו", היה אז בן 35. יליד העיר קלוז' ברומניה ובן לניצולת אושוויץ. הוא גדל בצרפת ובברזיל ובשנת 1963, כשהתייתם מאביו, עלה לישראל עם אמו ועם אחיו אליעזר והתגורר בחיפה. בוגר בית הספר הריאלי העברי בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים. עבד כמורה למתמטיקה בקיבוצים בנגב ולאחר מכן במכון ון ליר בירושלים. עסק בפרויקטים חינוכיים להקניית תרבות דיון ומשא ומתן סביב נושאים במחלוקת, ולחיזוק ההבנה ההדדית בין נוער יהודי וערבי. בשנים האחרונות חי בירושלים, שם הכין את עבודת המאסטר בתחום ההיסטוריה, הפילוסופיה והסוציולוגיה של המדעים. היה גרוש ואב לבת. כחייל בנח"ל מוצנח ובמילואים, השתתף בארבע מלחמות.

חקירות והליכים משפטיים אחרי הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון במקום בו נרצח אמיל גרינצווייג (בכניסה לבניין בנק ישראל מול בניין משרד ראש הממשלה)

קצה החוט העיקרי של המשטרה היה סוג הרימון. נחקרו מעל 500 איש[2]. בראש צוות החקירה עמד נצ"מ ברוך מאיר וסגנו היה רפי פלד. במשך זמן רב המשטרה הייתה תחת ביקורת קשה על שלא פענחה את הרצח וצמרת המשטרה שקלה להחליף את צוות החקירה, אך הסתפקה בעיבוי צוות החקירה בשני קצינים בכירים[3].

במאי 1983 נעצר חשוד מקריית ארבע בשם יהושע כהן ומעצרו הוארך ב-15 ימים לאור דו"ח סודי של רפי פלד שקבע שהחשוד קשור קשר הדוק לזריקת הרימון[4]. החשוד שוחרר לאחר יומיים לאחר שנמצא כי אין לו קשר לאירוע[5]. בקרב המתנחלים גינו את הפרסום הנרחב של היות העצור מקריית ארבע[6]. ביולי 1983 נעצר עבריין מוכר למשטרה בחשד שהיה מעורב בזריקת הרימון, אך המשטרה הזהירה מהסקת מסקנות מוקדמות[7].

ב-12 בינואר 1984 סיפר סוכן משטרתי סמוי בשם עמוס שנגלוף למפעילו, שהוא מכר רימון מהסוג ששימש את הרצח ליונה אברושמי, תושב ירושלים שעבד בעפרה[8]. צוות החקירה עצר את החייל שמכר את הרימונים לשנגלוף ומצא אצלו זויל של הרימון. ב-15 בינואר 1984 נעצר אברושמי והודה שהוא רכש את הרימון משנגלוף, אך טען שלא השתמש בו[9].[10]. אברושמי הועבר לחקירת שב"כ ולאחר חקירה רצופה של 66 שעות שניתנה לו בהם מנוחה של 6 שעות בלבד, חקירה שבמהלכה, לטענת אברושמי, אף לא ניתן לו לעשות את צרכיו[11], הוא הודה שזרק את הרימון. לאחר מכן אברושמי חזר בו מהודאתו. בשנת 1985 הורשע ברצח ברוב דעות של הרכב השופטים: אליהו נעם, יעקב בזק וצבי טל[12] ונידון למאסר עולם. בערעור שהגיש על פסק הדין, הציע אהרן ברק לצדדים שאברושמי יודה ויורשע בהריגה, אולם נציגת הפרקליטות, דורית ביניש, סירבה להצעה[13]. הערעור נדחה פה אחד בבית המשפט העליון בפברואר 1987[14]. גם לאחר הערעור המשיך אברושמי לטעון לחפותו[15]. בשלב מסוים הודה אברושמי שוב ברצח וביקש הקלה בעונשו. הוא טען שהושפע מהסתה שהייתה לדבריו באותה עת כנגד אנשי שלום עכשיו ושלמעשה היה כלי בידיהם של אנשי ימין שברחו אחר כך מאחריות. לדבריו, הוא ראה במפגינים בוגדים. בראשית שנות ה-90 הוא הורשע בדקירת שני סוהרים באמצעות דוקרן. בשנת 1991, בבקשת חנינה לנשיא המדינה, כתב אברושמי שהוא מודה ברצח ומתחרט עליו. בהשך טען שהודה רק כי אמרו לו שהדבר נדרש כדי לקבל חנינה, אך במהלך השנים שב והביע חרטה בהזדמנויות שונות[16]. בפברואר 1995 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל-27 שנה. בשנת 1997 הוא הורשע בהחזקת סמים לשימוש עצמי.

בשנת 2002 הופיע בפני ועדת שחרורים בראשות אדמונד לוי וביקש ניכוי שליש. בקשתו נענתה לאור העובדה שכבר אז הוא שהה במסגרת מעצרו בהוסטל מחוץ לכלא, דבר שהעיד, לדברי הוועדה, על הערכת מסוכנות נמוכה[17]. אך לאחר ערעור הפרקליטות הוחזרה הבקשה לוועדה. לאחר שאושר לו שוב שחרור מוקדם באותה שנה, פנתה הפרקליטות לבית המשפט המחוזי ואחריו לבית המשפט העליון, שביטל את ההחלטה והחזיר את הנושא לוועדה, לאחר שבדיקת שתן עדכנית העידה על שימוש באקסטזי[18]. ועדת השחרורים המיוחדת, הפעם בראשות יעקב קדמי, החליטה ביולי 2003 שלא לשחררו לאור בדיקת השימוש בסמים, והמליצה לאברושמי להיכנס להליך שיקומי[19]. גם ב-2005 וב-2007 נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם. ב-26 בינואר 2011 שוחרר אברושמי עם תום מאסרו.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה מחלקת האגודה לזכויות האזרח את "אות זכויות האדם על שם אמיל גרינצווייג". בין מקבלי האות במהלך השנים: העיתונאי משה נגבי, מר באסם עיד, ד"ר רוחמה מרטון, פרופ' יצחק זמיר, ד"ר יצחק קדמן, שולמית אלוני וד"ר חנה ספרן. כן קיבלו את האות במהלך השנים שורה של ארגוני זכויות אדם.

מדרשת אדם שהוקמה בשנת 1986 מארגנת ערבי עיון לזכרו של אמיל גרינצווייג.

השיר "בדרך אל האור", הידוע בביצוע צמד הדודאים, נכתב בידי חיים חפר לעצרת במלאת שנה להירצחו. שיר נוסף של חפר בעקבות הרצח הוא "אמיל", שביצעה נורית גלרון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 31°46′51.0″N 35°12′03.5″E / 31.780833°N 35.200972°E / 31.780833; 35.200972
  2. ^ אילן בכרהחשוד בהטלת הרימון, מעריב, 22 בינואר 1984
  3. ^ טובה צימוקי, התנגשות מילולית בין שריד לבורג, דבר, 7 ביולי 1983
  4. ^ אני נגד אלימות, מעריב, 24 במאי 1983; המשך
  5. ^ ראובן שפירא, העצני: הוכן דו"ח על פשעי ערבים ביו"ש, דבר, 26 במאי 1983
  6. ^ העצני תוקף העיתונות, דבר, 16 בנובמבר 1983
  7. ^ רק כשתושלם החקירה יוברר, דבר, 20 ביולי 1983
  8. ^ אילן בכרמכריו של אבדושמי "הוא מדמיין דברים", מעריב, 22 בינואר 1984
  9. ^ אברושמי הודה בתחילת חקירתו בקניית הרימון, מעריב, 27 באפריל 1984
  10. ^ אילן בכרהחשוד בהטלת הרימון על אנשי "שלום עכשיו" וברצח גרינצוייג פעל כנראה על דעת עצמו, מעריב, 22 בינואר 1984
  11. ^ רינת קיטאי סנג'רו, שתיקה כהודאה: על התפישה המוטעית של שתיקה בבית משפט כדבר-מה נוסף להודאה בחקירה, משפט וצבא 18 (התשס"ו), הערות שוליים 63, 101, 102
  12. ^ אבינעם בר יוסף, הודאות אברושמי הושגו בהגינות, מעריב, 10 ביולי 1984
  13. ^ המדינה סירבה לעשות עיסקה עם אברושמי, מעריב, 14 באפריל 1986
  14. ^ "אברושמי צפה התוצאות הקטלניות של הרימון", מעריב, 20 בפברואר 1987
  15. ^ יונה אברושמי מבקש חנינה מנשיא המדינה, מעריב, 13 בספטמבר 1989
  16. ^ שרה ליבוביץ דר, בתפקיד הקורבן, באתר הארץ, 26 ביוני 2011
  17. ^ וש"מ 076/02 יונה אברושמי נ' מדינת ישראל, ניתן ב-24 במרץ 2002
  18. ^ רע"ב 8921/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים המיוחדת, ניתן ב-24 באוקטובר 2002
  19. ^ יונה אברושמי לא ישוחרר מהכלא, באתר ערוץ 7, 9 ביולי 2003