לדלג לתוכן

רצח אמיל גרינצווייג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אמיל גרינצוויג)
אמיל גרינצווייג (במרכז, בחולצה בהירה) בראש הצועדים בהפגנה בה נרצח, ירושלים 1983
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

רצח אמיל גרינצווייג אירע ב-10 בפברואר 1983, במהלך הפגנה של תנועת "שלום עכשיו" בירושלים. יונה אברושמי השליך רימון רסס לעבר המפגינים, הרג את גרינצווייג, פעיל התנועה, ופצע תשעה אחרים - שניים מתוכם באופן קשה.

תיאור האירועים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בפברואר 1983 התקיימה הפגנת "שלום עכשיו" בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בימי מבצע שלום הגליל. מסקנות הוועדה הוגשו ביום 7 בפברואר 1983 והכילו פסקאות חריפות נגד ראשי הממשל, ובהם שר הביטחון אריאל שרון וראש הממשלה מנחם בגין. בתגובה לפרסום המסקנות, הובילה "שלום עכשיו" הפגנה, בהשתתפות כ-2,500 מפגינים, שיצאה ממרכז ירושלים אל משרד ראש הממשלה, שם התקיימה באותה עת ישיבת ממשלה שדנה בממצאים ובמסקנות ועדת כהן. המפגינים תבעו לקבל את המלצות הוועדה לפיטורי שר הביטחון, אריאל שרון. בין המשתתפים בהפגנה נמנו איתן ששינסקי, שולמית הראבן, צלי רשף, אברום בורג, יובל שטייניץ וכן אנשי התנועה הדתית "נתיבות שלום".

ההפגנה נתקלה בהתנגדות אלימה מתחילת מסלולה, ומשתתפיה סבלו מצעקות, נאצות, יריקות, יידוי אבנים והתנכלויות פיזיות רבות. המשטרה לא הייתה ערוכה לאירוע כה אלים, ורק במקרים מועטים השוטרים עצרו את התוקפים[1]. כאשר הגיעו הצועדים לבניין המשביר לצרכן הם נתקלו בקריאות נאצה של צחי הנגבי[2] ושל מאיר כהנא ופעילי כך, שתקפו באלימות את המפגינים. בסיום ההפגנה, בזמן שהמשתתפים החלו להתפזר, זרק יונה אברושמי רימון רסס אל המפגינים שעמדו בכניסה לבניין בנק ישראל, מול בניין משרד ראש הממשלה[3]. פגיעת הרימון הביאה למותו של אחד המפגינים, אמיל גרינצווייג, שנפגע מעל לבו ובצוארו, ולפציעתם של תשעה מפגינים נוספים, מהם שניים קשה. בין הפצועים קל היו אברהם בורג ויובל שטייניץ. מרבית הפצועים הובאו לבית החולים שערי צדק. בבית החולים הותקפו מלווי הפצועים על ידי אנשים ששהו בחדר המיון[4].

חקירה והליכים משפטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוחית זיכרון במקום הרצח (בכניסה לבניין בנק ישראל ובסמוך לבניין משרד ראש הממשלה)
סלע זיכרון לפעיל השלום אמיל גרינצווייג, שנרצח בהפגנה בשנת 1983

קצה החוט העיקרי של המשטרה היה סוג הרימון. נחקרו מעל 500 איש[5]. בראש צוות החקירה עמד נצ"מ ברוך מאיר וסגנו היה רפי פלד. במשך זמן רב המשטרה הייתה תחת ביקורת קשה על שלא פענחה את הרצח וצמרת המשטרה שקלה להחליף את צוות החקירה, אך הסתפקה בעיבוי צוות החקירה בשני קצינים בכירים[6].

במאי 1983 נעצר חשוד מקריית ארבע בשם יהושע כהן ומעצרו הוארך ב-15 ימים לאור דו"ח סודי של רפי פלד שקבע שהחשוד קשור קשר הדוק לזריקת הרימון[7]. החשוד שוחרר לאחר יומיים לאחר שנמצא כי אין לו קשר לאירוע[8]. בקרב המתנחלים גינו את הפרסום הנרחב של היות העצור מקריית ארבע[9]. ביולי 1983 נעצר עבריין מוכר למשטרה בחשד שהיה מעורב בזריקת הרימון, אך המשטרה הזהירה מהסקת מסקנות מוקדמות[10].

ב-12 בינואר 1984 סיפר עמוס שנגלוף, סוחר סמים ומודיע משטרתי[11], שהוא מכר רימון מהסוג ששימש את הרצח ליונה אברושמי, ירושלמי שעבד בעפרה[12]. בחקירה התברר ששנגלוף קנה שלושה רימוני יד מחייל צה"ל שגנב אותם מבסיס צבאי ברמת הגולן. שניים מהרימונים נמצאו והשלישי שנמכר לאברושמי לא נמצא. סביב הרימונים שנמצאו היה כרוך סרט בידוד ("איזולירבנד"), שהתאים בקרעיו לקרעי סרט בידוד שנמצאו בזירת הרצח[13].

ב-15 בינואר 1984 נעצר אברושמי והודה שהוא רכש את הרימון משנגלוף, אך טען שלא השתמש בו[14][15]. הוא טען כי הרימון שקנה נמצא במחבוא סמוך לבית החולים למצורעים בטלביה בירושלים, אך הרימון לא נמצא שם. אברושמי הועבר לחקירת שב"כ ולאחר חקירה רצופה של 66 שעות, במהלכן ניתנה לו מנוחה של 6 שעות[16], הוא הודה שזרק את הרימון. לאחר מכן אברושמי חזר בו מהודאתו.

ב-10 בפברואר 1984, שנה לאחר הרצח, הגיש פרקליט מחוז ירושלים, אשר פלגי כתב אישום נגד אברושמי. הרכב השופטים היה אליהו נעם, יעקב בזק וצבי טל[17]. הוא הורשע ברצח ברוב קולות ונגזר עליו מאסר עולם. אחד השופטים, צבי טל, רצה להרשיע אותו בהריגה כי לא השתכנע שאברושמי אכן התכוון לרצוח[18]. בערעור שהגיש על פסק הדין, הציע אהרן ברק לצדדים שאברושמי יודה ויורשע בהריגה, אולם נציגת הפרקליטות, דורית ביניש, סירבה להצעה[19]. הערעור נדחה פה אחד בבית המשפט העליון בפברואר 1987[20].

גם לאחר הערעור המשיך אברושמי לטעון לחפותו[21]. בשלב מסוים הודה אברושמי שוב ברצח וביקש הקלה בעונשו. הוא טען שהושפע מהסתה שהייתה לדבריו באותה עת כנגד אנשי "שלום עכשיו" ושלמעשה היה כלי בידיהם של אנשי ימין שברחו אחר כך מאחריות. לדבריו, הוא ראה במפגינים בוגדים.

בראשית שנות ה-90 הורשע אברושמי בדקירת שני סוהרים באמצעות דוקרן. ב-1991, בבקשת חנינה לנשיא המדינה, כתב אברושמי שהוא מודה ברצח ומתחרט עליו. בהמשך טען שהודה רק כי אמרו לו שהדבר נדרש כדי לקבל חנינה, אך במהלך השנים שב והביע חרטה בהזדמנויות שונות[11]. בפברואר 1995 קצב הנשיא עזר ויצמן את עונשו ל-27 שנה.

בשנת 2002 הופיע בפני ועדת שחרורים בראשות אדמונד לוי וביקש ניכוי שליש. בקשתו נענתה לאור העובדה שכבר אז הוא שהה במסגרת מעצרו בהוסטל מחוץ לכלא, דבר שהעיד, לדברי הוועדה, על הערכת מסוכנות נמוכה[22]. לאחר דיון בבית המשפט המחוזי פנתה הפרקליטות לבית המשפט העליון, וזה ביטל את ההחלטה[23]. הוא ביקש שוב שחרור מוקדם מספר פעמים, ונדחה. ב-26 בינואר 2011 שוחרר אברושמי עם תום מאסרו[24][25].

ב-2020 סיפר בריאיון ליגאל מוסקו בחדשות 12 כי קנה את הרימון במטרה לזרוק אותו על מפגינים[26]. כן חזר על דברים אותם אמר בחקירה, לפיהם מפגיני שלום-עכשיו הם "חיידקים", ואמר שרצח את גרינצווייג מתוך אהבתו למנחם בגין.

השפעת האירוע על הפוליטיקה הישראלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח אמיל גרינצווייג היה האירוע הראשון בישראל בו נרצח פעיל שמאל בהפגנה. הרוצח אמר במהלך משפטו כי הוא הושפע מהסתה של ארגוני ימין שתיארו את המפגינים כבוגדים[11].

מוריה שלומות, שכיהנה מאוחר יותר כמנכ"לית "שלום עכשיו", מתארת את האירוע "חוויה מעצבת תודעה". לדבריה, "האירוע הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפנימית של התנועה. הוא מכתיב במידה רבה את תרבות ההפגנות, את החשש מסכנות הימין וממחיש את המחיר שעלול להיות לפעילות שלנו." פעילי שמאל חשו כי גם לאחר הרצח נמשכה ההסתה של ארגוני ימין, שהתפרשה אצל אחדים כקריאה לפגיעה פיזית, ושזו הובילה לרצח יצחק רבין ב-1995[27][28].

אמיל גרינצווייג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרינצווייג, פעיל "שלום עכשיו", היה אז בן 35. יליד העיר קלוז' ברומניה ובן לניצולת אושוויץ. הוא גדל בצרפת ובברזיל ובשנת 1963, כשהתייתם מאביו, עלה לישראל עם אמו ועם אחיו אליעזר והתגורר בחיפה. בוגר בית הספר הריאלי העברי בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים. עבד כמורה למתמטיקה בקיבוצים בנגב ולאחר מכן במכון ון ליר בירושלים. עסק בפרויקטים חינוכיים להקניית תרבות דיון ומשא ומתן סביב נושאים במחלוקת, ולחיזוק ההבנה ההדדית בין נוער יהודי וערבי. בשנותיו האחרונות חי בירושלים, שם הכין את עבודת המאסטר בתחום ההיסטוריה, הפילוסופיה והסוציולוגיה של המדעים. היה גרוש ואב לבת חמש. כחייל בנח"ל מוצנח ובמילואים, השתתף בארבע מלחמות. מספר ימים לפני ההפגנה הוא חזר משירות מילואים כקצין צנחנים בלבנון.

גרינצווייג הובא לקבורה בחיפה[29]. מסע הלוויה לווה במשמרות מחאה רבות של חברי קיבוצים ויישובים בכל רחבי הארץ אשר ערכו הפגנות הזדהות והביעו זעזוע מהרצח. משמרות אבל הוצבו בירושלים ונמשכו במשך כל ימי השבעה[30].

אנדרטה לאמיל גרינצווייג בבית הקברות בקיבוץ רביבים

מדי שנה מחלקת האגודה לזכויות האזרח את "אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצווייג". בין מקבלי האות במהלך השנים: העיתונאי משה נגבי, מר באסם עיד, ד"ר רוחמה מרטון, פרופ' יצחק זמיר, ד"ר יצחק קדמן, שולמית אלוני וד"ר חנה ספרן. כן קיבלו את האות במהלך השנים שורה של ארגוני זכויות האדם.

מדרשת אדם שהוקמה בשנת 1986 מארגנת ערבי עיון לזכרו של אמיל גרינצווייג.

השיר "בדרך אל האור", הידוע בביצוע צמד הדודאים, נכתב בידי חיים חפר לעצרת במלאת שנה להירצחו. שיר נוסף של חפר בעקבות הרצח הוא "אמיל", שביצעה נורית גלרון[31]. הרצועה "טרנזישן" בתקליט "אלבום משפחתי" של שלמה גרוניך ושם טוב לוי מוקדשת לזכרו של אמיל גרינצווייג.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שולמית הראבן, במקום הקדמה: עדוּת, באתר פרויקט בן-יהודה, ‏14 בפברואר 1983.
  2. ^ איתן קלינסקי, איפה היית צחי הנגבי ב-10/2/1983?, באתר הגדה השמאלית, ‏11 בפברואר 2013.
  3. ^ 31°46′51.0″N 35°12′03.5″E / 31.780833°N 35.200972°E / 31.780833; 35.200972
  4. ^ ההתנקשות ב"שלום-עכשיו" האפילה על פיטורי שרון, דבר, 11 בפברואר 1983, המשך
  5. ^ אילן בכר, החשוד בהטלת הרימון, מעריב, 22 בינואר 1984
  6. ^ טובה צימוקי, התנגשות מילולית בין שריד לבורג, דבר, 7 ביולי 1983
  7. ^ אני נגד אלימות, מעריב, 24 במאי 1983; המשך
  8. ^ ראובן שפירא, העצני: הוכן דו"ח על פשעי ערבים ביו"ש, דבר, 26 במאי 1983
  9. ^ העצני תוקף העיתונות, דבר, 16 בנובמבר 1983
  10. ^ רק כשתושלם החקירה יוברר, דבר, 20 ביולי 1983
  11. ^ 1 2 3 שרה ליבוביץ דר, בתפקיד הקורבן, באתר הארץ, 26 ביוני 2002
  12. ^ אילן בכר, מכריו של אברושמי "הוא מדמיין דברים", מעריב, 22 בינואר 1984
  13. ^ אתר למנויים בלבד איילת שני, "בפעם הראשונה שביצעו בישראל בדיקת דנ"א, שיחררו מהכלא אדם שנידון למאסר עולם", באתר הארץ, 16 ביולי 2020
  14. ^ אברושמי הודה בתחילת חקירתו בקניית הרימון, מעריב, 27 באפריל 1984
  15. ^ אילן בכר, החשוד בהטלת הרימון על אנשי "שלום עכשיו" וברצח גרינצוייג פעל כנראה על דעת עצמו, מעריב, 22 בינואר 1984
  16. ^ רינת קיטאי-סנג'רו, ‏שתיקה כהודאה: על התפישה המוטעית של שתיקה בבית משפט כדבר-מה נוסף להודאה בחקירה, משפט וצבא 18, התשס"ו, הערות שוליים 63, 101, 102
  17. ^ אבינעם בר יוסף, הודאות אברושמי הושגו בהגינות, מעריב, 10 ביולי 1984
  18. ^ איתור הרוצח יונה אברושמי
  19. ^ המדינה סירבה לעשות עיסקה עם אברושמי, מעריב, 14 באפריל 1986
  20. ^ "אברושמי צפה התוצאות הקטלניות של הרימון", מעריב, 20 בפברואר 1987
  21. ^ יונה אברושמי מבקש חנינה מנשיא המדינה, מעריב, 13 בספטמבר 1989
  22. ^ וש"מ 76/02 יונה אברושמי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־24 במרץ 2002
  23. ^ ביהמ"ש העליון עיכב את שחרור אברושמי מהכלא בעקבות ערעור הפרקליטות, באתר גלובס, 21 באוקטובר 2002
  24. ^ רענן בן צור, אחרי 27 שנה: רוצח אמיל גרינצוויג ישוחרר היום, באתר ynet, 26 בינואר 2011
  25. ^ אבי אשכנזי, יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג, ישוחרר היום, באתר nrg‏, 26 בינואר 2011
  26. ^ יגאל מוסקו, ‏"יש היום בחורים צעירים שילכו לבלפור, והם כבר יידעו מה לעשות", באתר ‏מאקו‏, 7 באוגוסט 2020
  27. ^ מאת לילי גלילי, שלום עכשיו: "ביטוי למדיניות חלשה", באתר הארץ, 8 באוגוסט 2002.
  28. ^ אתר למנויים בלבד יוסי קליין, צריך רק אחד לרצח, באתר הארץ, 1 ביולי 2020.
  29. ^ אמיל גרינצווייג באתר GRAVEZ
  30. ^ אמיל גרינצוויג, באתר המדרשה לדמוקרטיה ושלום
  31. ^ השיר "אמיל"