אמיל והבלשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמיל והבלשים
Emil und die Detektive
עטיפת המהדורה הראשונה
עטיפת המהדורה הראשונה
מידע כללי
מאת אריך קסטנר
איורים ולטר טריר
שפת המקור גרמנית
סוגה ספר ילדים
מקום התרחשות ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 1929
מספר עמודים 184 (מהדורה ראשונה)
הוצאה בעברית
הוצאה הוצאת יזרעאל (מהדורה ראשונה)
תאריך 1935 (מהדורה ראשונה)
תרגום אלתר אילי (מהדורה ראשונה)
סדרה
הספר הבא אמיל ושלשת התאומים
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002706169, 001814835, 001997698, 002470672, 002061211, 002193897, 002727273, 003479755
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
"רֵאשִׁית: אֶמִיל בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ" (התמונה הראשונה בספר באיורו של ולטר טריר)

אֶמִיל וְהַבַּלָּשִׁיםגרמנית: Emil und die Detektive) הוא ספר ילדים מאת אריך קסטנר שנכתב בשנת 1929, ואויר על ידי המאייר ולטר טריר. הספר נחשב לאחת מיצירות המופת של הסופר, ובכלל של ספרות הילדים. הספר היה יוצא דופן ביחס לספרי ילדים אחרים בתקופתו, משום שעלילתו התרחשה בברלין האמיתית וכללה טיפוסים מפוקפקים, ולא בעולם דמיוני וחסר דאגות, "תפאורה" המתאימה לקריאה והבנה של גיל צעיר יותר את העולם. כמו כן הספר אינו מציג מוסר השכל מפורש, אלא נותן למעשי הדמויות לדבר בעד עצמם. הספר תורגם לעשרות שפות, ובכללן עברית; בתרגום ראשון של אלתר אילי (ב-1935, הוצאת "יזרעאל") ובתרגומים מאוחרים יותר של אוריאל אופק ושל מיכאל דק.

הספר היה להצלחה מסחררת לאחר פרסומו. לאחר אירועי שריפת הספרים ב-1933 היה ספר זה היחיד מבין ספרי קסטנר שלא נידון לשריפה על ידי הנאצים ולא הושם ברשימת "הספרים האסורים". ב-1936, עם זאת, גם הוא הושם ב"רשימה שחורה" של ספרים שקריאתם, מכירתם או הוראתם אסורה[1].

אדית יעקבזון, אלמנתו של זיגפריד יעקבזון (והמו"לית של "די ולטבינה" לאחר מותו) עודדה את קסטנר, שהיה עיתונאי ופרסם ספר שירה קודם לכן, לפרסם את הספר. חלק מן הפרטים בעלילה יונקים מן המציאות. שמו האמצעי של קסטנר הוא "אמיל" וגם הוא היה בן לאם קשת יום. בילדותו הוא סייע לאמו, שהייתה ספרית, למצוא נוכלת שרימתה אותה. סיפור העלילה בבנק והשוד מבוססים כנראה על עלילותיהם של האחים זאס, זוג שודדי בנק ברלינאים שהסעירו את ברלין בשנות ה-20.

לספר נכתב ספר המשך בשם אמיל ושלשת התאומים שמתרחש שנתיים לאחר עלילת הספר הקודם.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל טישביין הוא נער עני שאביו מת, אשר חי עם אמו הספרית. אמו שולחת אותו לברלין אל דודתו ואל סבתו של אמיל במהלך חופשה, ונותנת לו 140 מרקים בשביל סבתו, אך בנסיעתו ברכבת שדד אותו גנב רכבות בעל מגבעת שחורה בזמן שהוא ישן.

למזלו הוא פוגש חבורת ילדים שעוזרת לו ללכוד את הגנב, ביניהם גוסטב בעל הצופר והפרופסור. החבורה רודפת אחרי הגנב בעל המגבעת השחורה במוניות, במלון אירופה שבו גוסטב בעל הצופר מתחפש לנער מעלית כדי לעקוב אחרי הגנב ובבנק, שבו נתפס הגנב. בבנק, אמיל וחבריו מצליחים לעצור את הגנב, ובעזרת סימן הזיהוי של השטרות (חור קטן בפינה של כל השטר, שנוצר כשאמיל השתמש בסיכה כדי להצמיד את הכסף למעיל שלו ברכבת) הוא מקבל את הכסף בחזרה, תופס את מקס גרונדיס (הגנב), מופיע בעיתון ומקבל פרס בסך אלף מרקים.

עיבוד לטלוויזיה, לתיאטרון ולקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול גרמני לכבוד 100 שנה להולדת אריך קסטנר. הכתובת על העמוד היא: "אמיל והבלשים". איור של ולטר טריר.

הסיפור הוסרט והומחז כמה וכמה פעמים. גרסה ראשונה הופקה ב-1931, לפי תסריט שכתב בילי ווילדר, והייתה הצלחה מסחרית. אותו תסריט הופק מחדש בבריטניה ב-1935 וב-1954 בגרמניה. גרסה נוספת הופקה בארצות הברית ב-1964 על ידי אולפני וולט דיסני וגרסה נוספת ב-2001 בגרמניה. כמו כן, סדרת טלוויזיה בת 3 פרקים הופקה בבריטניה ב-1952. בעברית הועלתה העלילה מספר פעמים כמחזה, בין היתר בעיבוד של רות חזן.

ההפקות הכניסו שינויים בעלילה: בכמה מהן הפכו הדמויות לאמריקאיות; בגרסה הגרמנית מ-2001 הותאם הסיפור לרוח הזמן: בספר המקורי, המתרחש בברלין ב-1929, רק לאחדים מהילדים היה טלפון בבית, ואחד מהם נשאר בביתו כמרכזן במשך כל העלילה, מתוסכל מכך שהוא מפסיד את ההתרחשות. בסרט לכל הילדים יש טלפון סלולרי, והם משתמשים בו שימוש נרחב. כמו כן בספר מסופר שאביו מת ושהוא נוסע לדודתו ולסבתו, ואילו בסרט הוא נוסע למשפחה שאינו מכיר דבר העוזר לחבר מהחבורה להתחזות אליו ולגרום לאמיל לתפוס את הגנב. יתרה מזאת בסרט אביו נפצע ואמו היגרה לאמריקה. בעקבות פציעתו אביו של אמיל מאבד את עבודתו מאחר שרישיונו נשלל. אמיל מנסה לזייף לו רישיון ובעקבות כך הוא מסתבך עוד יותר.

מהדורות בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי המידע פה: Karsten Brandt: Die Dissoziation eines Schriftstellers in den Jahren 1934–1936: Ödön von Horváth und H.W. Becker