אמיל ליטרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
אמיל ליטרה
Émile Littré
Émile Littré.jpg
צילום דיוקן של אמיל ליטרה מאת נדאר
לידה 1 בפברואר 1801
פריז, הרפובליקה הצרפתית הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 ביוני 1881 (בגיל 80)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מונפרנאס עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה תיכון לואי הגדול
הפקולטה לרפואה של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע לשונאי, מילונאי, לקסיקוגרף, פילוסוף, פוליטיקאי, פובליציסט, מתרגם
תפקיד סנטור לכל החיים, חבר האספה הלאומית הצרפתית, seat 17 of the Académie française עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה קונקור ז'נרל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אמיל מקסימיליין פול ליטרהצרפתית:Émile Maximilien Paul Littré, ‏ 1 בפברואר 1801 פריז - 2 ביוני 1881 פריז) היה לשונאי, מילונאי ומתרגם צרפתי, כמו כן רופא והיסטוריון של הרפואה, פילוסוף פוזיטיביסטי , פוליטיקאי ןפובליציסט. ליטרה היה איש אשכולות שנודע מעל לכל במילון שלו לשפה הצרפתית, המכונה בקיצור - "המילון ליטרה" ובתרגום של אוסף כתבי היפוקרטס לצרפתית. היה חבר באקדמיה הצרפתית, באקדמיה לרפואה ובאקדמיה לכתובים ולספרות של צרפת. הסופר מישל בוטור טען שמילונו של ליטרה הוא אחד מספרי המופת של הספרות הצרפתית "שחשיבותו דומה לזו של בעקבות הזמן האבוד" או לספרי מונטן [1] אף על פי שמסיבות משפחתיות לא סיים את בחינת הדוקטורט ברפואה היה ליטרה סטודנט וסטז'ר מצטיין ולמשך 25 שנה פעל כרופא של הכפר מניל-לה רואה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית זיכרון על הבית שבו נולד ליטרה, ברחוב גראנז אוגוסטן 21 ברובע השישי של פריז

ליטרה נולד בשנת 1801 בפריז כבנו הבכור של מישל-פרנסואה ליטרה ושל מארי- סופי לבית ז'ואנו. (Johanot) האב היה בן של צורף בזהב מאווראנש, נורמנדיה וששירת בצעירותו כתותחן בחיל הים של צרפת ואחר כך היה לפקיד, ראש משרד ברשות למסים עקיפים. שני ההורים היו חושבים חופשיים. הבן הצעיר נקרא ברתלמי. בית ההורים נמצא ברחוב גאנז אוגוסטן 21 בפריז (rue des Grands Augustins). חלק לא מבוטל מהשכלתו רכש ליטרה מאביו שהחזיק בביתו ספרייה עשירה , למד שפות עתיקות, יוונית ואף סנסקריט. המשך נשלח ליטרה ללמוד בתיכון לואי הגדול , שבו התידד עם לואי אשט, לימים מוציא לאור מפורסם, ועם אז'ן בירנוף, לימים חוקר בתרבות ההודית. בסיום התיכון לקח ליטרה פסק זמן שבו השתלם בלימוד שפות: אנגלית, גרמנית, איטלקית, לטינית ויוונית. הגיע לשליטה זאת בהן שהיה מסוגל לכתוב בהן שירים. ב-1823 הועלתה על ידי האקדמיה לכתובים ולספרות מועמדותו להיכנס לבית הספר הממלכתי למפות אך בסופו של דבר לא התקבל. באותה שנה יחד עם ברתלמי סנט אילר קיבל שיעורי סנסקריט מידידו, בירנוף, דבר שתרם להרחבת אופקיו בתחום ההגות.

לימודי הרפואה והתחלת פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבסוף החליט בשנת 1822 להירשם ללימודי רפואה בפריז. למשך 8 שנים הקדיש לכך את זמנו ועבר את כל השלבים, כולל הסטאז'ים וההתמחות, כשהיו לו כעמיתים את לואי-מרי מישון,אנטואן קונסטאן דאניו ונטליס גיו. עמד לסיים את עבודת הגמר לדוקטורט ברפואה כשלפתע בשנת 1827 נפטר אביו והאם נשארה ללא פרוטה. ליטרה ויתר מיד על הבחינה ועל אף ששמר את העניין ברפואה פנה למתן שיעורים פרטיים ללטינית וליוונית כדי לפרנס את המשפחה.

ביעמי מהפכת יולי 1830 כחסיד להוט של הרפובליקה השתתף באופן פעיל עם רובה ביד בהתקוממות שגירשה את המלך שארל העשירי מראמבוייה. באותם ימים לבש מדי המשמר הלאומי עם כובע עגול על ראשו. ידידו ז'ורז' פארסי נפל בקרב על ידו וליטרה הביא את גופתו לביתו.

פעילותו כעיתונאי בתחום התרגום וההגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1830 מוריו הפקולטה לרפואה, בויו ואנדראל הציעו לו תפקיד של עורך בכתב העת הרפואי שהקימו - Journal hébdomadaire de médecine (עיתון שבועי לרפואה). בעיתון זה כתב ליטרה מאמרים חשובים על תולדות הרפואה ועל דמויותיהם של ואן הלמונט, ויליאם קאלן, רוברט בראון ומדענים אחרים. [2] בשנת 1831 קיבל המלצה לפנות לארמאן קארל, עורך העיתון "נסיונל" (National) שהטיל עליו את המשימה ללקט קטעים מעניינים מהעיתונות האנגלית והגרמנית. כשב-1835 הבחין קארל יותר מקרוב את כישוריו העסיק אותו בקביעות. ליטרה חידש את לימודי הרפואה , כשבין השאר, פקד את הרצאותיהם של פייר רייה , של בויו ושל אנדראל בבית החולים לה שאריטה בפריז. הוא חתם עם במו"ל ז'אן בטיסט באייר על חוזה לתרגום ועריכת כל כתבי היפוקרטס. החל מ-1836 התחיל לכתוב בכתב העת "רוויו דה דה מונד" "Revue des deux mondes" מאמרים בנושאים מגוונים, ביניהם עם התיחסות לרפואה ולפילוסופיית הטבע. למשל:

  • Les Grandes Épidémies - המגפות הגדולות (15בינואר 1836) ;
  • Recherches sur les ossements fossiles de Cuvier ; מחקרי ז'ורז' קובייה על עצמות של המאובנים.
  • Nouvelles recherches des géomètres sur la chaleur de la terre. - מחקרים חדשים של גאומטרים על חום כדור הארץ

על אף היותו אגנוסטי בחר להתחתן בשנת 1837 או 1835 עם צעירה פשוטה ואדוקה , שילדה לו בת בשם סופי, שגדלה בדת הרומית -קתולית. הכרך הראשון של התרגומים מהיפוקרטס הופיע בשנת 1839. עבודה זו הביאה לו ב- 22 בפברואר הכרה מידית על ידי בחירתו כחבר באקדמיה לכתובים ולספרות. באותה תקופה, בגיל 40 גילה בהתלהבות את ספרי אוגוסט קונט, שריתקו אותו באופיים המדעי והשיטתי. קריאתם הייתה לדבריו "נקודת המפנה בחייו". מאותו רגע חייו הושפעו על ידי הגישה הפוזיטיביטסית והוא עצמו תרם רבות לפיתוחה של גישה זו. התייד עם קונט והפיץ את רעיונותיו בשורה של ספרים, בין היתר בתמצית בהירה ומיומנת תחת הכותרת "ניתוח מנומק של הקורס לפילוסופיה פוזיטיבית" . באותו זמן המשיך לעבוד על התרגומים מהיפוקרטס אותם השלים רק בשנת 1862. יחד איתם פרסם גם תרגום מ,תולדות הטבע" של פליניוס הזקן עבור סדרת המחברים הרומיים שבניהולו של דזירה ניזאר. אחרי מותו של פוריאל נבחר ליטרה בוועד לעריכת "היסטוריה הספרותית של צרפת" שבמסגרת האקדמיה לכתובים ולספרות. הודות לידע הרב שלו בצרפתית הקדומה ושל הספרות נמנה ליטרה עם המחברים הראשיים של הכרכים כ"א, כ"ב וכ" ג של המיזם הזה.

קיבל השמחה את מהפכת 1848 והסכים לקבל על עצמו את התפקיד של יועץ עירוני. אולם כשצפה בהתפתחות האירועים הפוליטיים העדיף להתפטר, אף סירב את אות לגיון הכבוד חזר לפרסם מאמרים ב,נסיונל" והם הוצאו לאור כקובץ בשנת 1852 תחת הכותרת "שימור, מהפכה ופוזיטיביזם". הוא הביע בהם הזדהות ללא סייג עם רעיונותיו של קונט. אולם עם הזמן בשנותיו האחרונות של ידידו הפילוסוף, הבין שלא יוכל לקבל בשלמותם את כל הדוגמות והמחשבות המיסטיות שלו. עם זאת הוא הסתיר את חילוקי הדעות ביניהם וקונט לא שם לב שתלמידו הלך יותר רחוק בדרכו , כפי שהוא עצמו הרחיק לכת בדרכו של מורו, סן-סימון.

בימי האימפריה הצרפתית השנייה, דאג ליטרה להתרחק מפוליטיקה והקדיש את זמנו אך ורק לתחום הלשוני, הספרותי והמדעי וזכה להכרה כאחד המלומדים הבולטים של ארצו. פנה שוב לעיוניו ברפואה ויחד עם רובן השלים את הלקסיקון לרפואה ולכירורגיה של ניסטן, שהפך בידיו ספר מקורי ואישי.

התרגום של כתבי היפוקרטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוסף ההיפוקרטי - "קורפוס היפוקרטיקוס -" שרד על ידי העתקים שנעשו עד לימי הביניים. תוך כדי ההעתקות הופיעו טעויות והשמטות בטקסט המקורי עד כדי היווצרות קשיים רבים בהבנת חלק ממנו. במאה ה-16 ניסו שני מלומדים בשם קורנריוס ופואס לעשות סדר במורשת כתובה זו, אך לא הצליחו להשלים את העבודה. ליטרה אסף גרסאות של 70 כתבי היד שנשמרו בספריות ברחבי אירופה והתעקב אחרי השינויים בהם. הצליח לאבחן טקסטים שהחליפו את הטקסט המקורי, קטעי כתבים זרים שהוכנסו לתוכו, איחד ספרים שהופרדו באופן שרירותי והבחין בין ספרי הלימוד להערות בודדות שחוברו יחדיו ללא היגיון או קשר. בספרייה הלאומית בפריז גילה ליטרה תרגום ללטינית של" ספר השבועות" שנחשב מזהמאות שנים לאבוד . הספר היחיד שחסר הוא "ספר האיפיונים והפצעים" [2]. ליטרה סתר את התאוריות לפיהן היפוקרטס לא התקיים באמת והביא את העדויות של תקופתו - המאה של פריקלס - שאיששו את קיומו . מצד שני ברר ליטרה באגדות הרבות שנרקמו סביב דמותו של אבי הרפואה והסתפק להציג רק את העדויות המהימנות. ליטרה הראה שמדובר לא רק בכתבי היפוקרטס עצמו אלא באוסף כתבי רפואה שההשתפו בו גם בנו של היפוקרטס, תסאלוס, של חתנו, פוליבוס, ואף ישנם בו כתבים של יריביו מאסכולת קנידוס.[2] על סמך עדויות נקבע בזמנו כי היפוקרטס היה זה שכתב "ספר המפרקים" "האפוריזמים" ו"הרוקחות הרפואית" . על ידי מחקרים מתוחכמים הוכיח ליטרה שעוד כתבים נוספים נכתבו על ידי היפוקרטס - ספר השברים, הפרוגנוזה, הספר הראשון והשלישי של "המגפות" " דיאטת המחלות החריפות", "הרפואה הקדומה" , ספר "האוויר, המים והמקומות".[2]

המילון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדף הראשון של המילון של השפה הצרפתית של ליטרה, 1863

אך עבודתו העיקרית הייתה ללא ספק המילון של השפה הצרפתית, אותו יזם מבעוד מועד, ב-1841 , בהסכמת ידידו, המו"ל לואי אשט, שעמד בראש ההוצאה לאור "אשט"(Maison HachetteÎ) . הצליח להתחיל לעבוד עליו רק כעבור 8 שנים. עריכתו נמשכה בין 1847 ל-1865. הדפסת ארבעת כרכיו שהתחילה ב-27 בספטמבר 1859 נמשכה עד נובמבר 1872 אחרי הפסקה של כ-9 חדשים בשנים 1871-1870. היקף העבודה מתבטא היטב במספר הרב של פתקאות - 415,636 , שסודרו בהרבה חווילות של אלף שהוכנסו לתוך שמונה ארגזים מעץ ובבית הקיץ של ליטרה במניל-לה-רואה. בחודש אוגוסט 1870 בעקבות הצפי לקרבות בסביבות פריז, העביר ליטרה את הארגזים לפריז עצמה במרתפי ההוצאה לאור אשט, כדי להגן עליהם מפני הפגזות. זאת הייתה העבודה המילונאית הגדולה שנעשתה אי פעם על השפה הצרפתית.

מותו של קונט שחרר את ליטרה מהחשש להכינס לעימות בשנותיו האחרונות של מורו ורבו, וב-1859 הרשה לעצמו לפרסם את רעיונותיו המקוריים בParoles de philosophie positive (דברי פילוסופיה פוזיטיבית") וביריעה גדולה יותר בספרו " 'Auguste Comte et la philosophie positive' (אוגוסט קונט והפילוסופיה הפוזיטיבית) (1863). בספר זה חקר ליטרה את מקורות השקפותיו של קונט אצל הוגים קודמים כמו טורגו, עמנואל קאנט וסן-סימון., סיפר את חיי קונט במילות הערצה, הציג את שיטתו הפילוסופית, את תוצאות מחקריו ואחר כך הציג גם את חילוקי הדעות ביניהם. ליטרה הסכים לחלוטין עם ההגות של קונט, עם החוקים הגדולים של החברה שהוא ניסח ועם שיטתו הפילוסופית , עליהם סנגר בחום מול בקורותיו של ג'ון סטיוארט מיל, אולם הצהיר שבעוד שהוא מאמין בפוזיטיביזם, אינו מאמין בגלישה המיסטית של קונט ל"דת האנושות".

בשנת 1863 סיים ליטרה את תרגומיו מהיפוקרטס ומפליניוס ועדיין המשיך בצורה מאומצת בעבודתו על המילון של השפה הצרפתית. באותה שנה הוצגה מועמדותו לאקדמיה הצרפתית, אבל היא הוסרה בגלל התנגדותו של פליס דיפאנלו, הבישוף הקתולי מאורליאן, שהוקיע את ליטרה בחוברת "אזהרה לאבות המשפחות " בתור ראש המטריאליסטים הצרפתיים. באותה תרופה הקים ליטרה יחד עם וירובוב (וירובוף) את כתב העת "פילוזופי פוזיטיב" (Philosophie positive) שנועד להפיץ בקרב הציבור את התזות של ההוגים הפוזיטיביסטים המודרנים. מאמר שפרסם ב-1870 "על המקורות האורגניים של המוסר" עורר תשומת לב רבה וסיפק ליריביו הקתוליים עילות לטענותיהם שהוא אתאיסט. באותה שנה תמך ליטרה באלמנתו של קונט במשפטה נגד מנהלי העזבון של קונט והתנגד לפרסום ספריו האחרונים של קונט אותם החשיב כלא רואיים

חייו הפוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה של ליטרה נושא את מילונו

נפילת האימפריה השנייה החזירה אותו לפוליטיקה. מכיוון שהרגיש די זקן כדי להתמודד עם מצוקות המצור על פריז בשנת 1870 נסוג ליטרה עם משפחתו לחבל ברטאן. בהמשך לאון גמבטה מינה אותו לפרופסור להיסטוריה ולגאוגרפיה בבית הספר הפוליטכני של בורדו. אולם כעבור זמן קצר פרש ליטרה מהחיים הפוליטיים מבלי לוותר על יתר עיסוקיו.

לא נשאר זמן רב מחוץ לזירה הפוליטית . ב-8 בפברואר 1871 נבחר מטעם מחוז סן לאספה הלאומית של צרפת במקום 33 מתוך 43 חברים כשזכה ל-87,868 קולות מקרב 328,970 מצביעים. התמקם באגף השמאלי של הפרלמנט והצביע בקביעות בעד רפובליקנים מתונים, למשל , נגד" השלטון החוקתי של האספה הלאומית, בעד הפיזור, נגד הפלתו של אדולף טייר ב-24 במאי בימי "שבוע הדמים" , נגד ה"ספטנאט" , נגד חוק ראשי הרשויות ונגד הכרזת העוצר, בעד התיקון ואלון והתיקון דיפרא, שדרשו שהסנאט ייבחר בבחירות כלליות, בעד מכלול החוקים החוקתיים. בעת חידוש המועצות הכלליות התמנה ליטרה ב-15 באוקטובר 1871 לחבר המועצה הכללית של הקנטון סן דני ונבחר לסגן היושב ראש שלה.

בישיבה מנ-30 בדצמבר 1871 בחרה בו האקדמיה הצרפתית כחבר במקום וילמן המנוח, על אפו וחמתו של הבישוף דיפנאלו שביקש להתפטר במחאה.

באספה הלאומית, ליטרה שהיה בעל כישורים פולמוסיים בעיקר בכתב, העדיף לא לקחת חלק בדיונים, ולא עלה אף פעם לבמה. עם זאת הקפיד לבוא לישיבות בנסיעות יומיומיות מפריז ולוורסאי ובחזרה. באפריל 1873 צירף - במכתב לעיתון "לה טאן" - את תמיכתו לחסידי ה"רפובליקה השמרנית" והתנגד למועמדות הרדיקלית של בארודה לראשות העיריית ליון.

את המילון של השפה הצרפתית השלים בסוף שנת 1872. כל מילה זכתה בו להסבר ברור, לפי כל משמעויותיו בעבר, עם דוגמאות מיצירות ישנות ומודרניות. ב-15 בדצמבר 1875 בחרה בו האספה הלאומית לסנאטור לכל החיים, ה-52 מתוך 75, עם 343 קולות מתוך 676. גם בבית העליון ייצג דעות של השמאל המתון. הצביע נגד פיזור הבית ב-1877 בעת המשבר מ-16 במאי התנגד לממשלה החדשה , תמך בשר דיפור, ותמך בסובלנות דתית יותר רחבה. בהצבעות לגבי החוק החדש של החינוך הגבוה נמנע מלהצביע. הגיב בטאקט ובפשטות לפניות שריגשו אותו מצד אנשים מאמינים, דאג שלא לפגוע ברגשותיהם הדתיים שלא היה שותף להם, ואמר שאין לו רצון לאמין, ואין לו אף החרדה של מישהו שאינו מאמין. "חקרת את עצמי לשוא, אינני חווה כלום ממה שהם חוו... אינני מצטער להיות מחוץ לאמונותיהם ואייני מגלה אצלי שום רצון לחזור אליהן".

כתב מאמרים פוליטיים שבהם תקף את בריתם של מחנה האורליאניסטים עם המלוכנים "הלגיטימיסטים" והביע את תמיכתו ברפובליקה. פרס מחדש רבים ממאמריו וספריו מבעבר, מהדורה חדשה של "שימור, מהפכה ופוזיטיביזם" שבו ויתר חלק מהרעיונות מיסודו של קונט. כמו כן פרסם את החוברת "Pour la (בפעם האחרונה) שבה הביע את השקפתו המטריאליסטית הבלתי מעורערת, I

בשנת 1871 נבחר לאקדמיה הצרפתית. בשנת 1875 התפטר הבישוף פליקס דיפאנלו (Dupenloup) מהאקדמיה הצרפתית במחאה על בחירת אדם אגנוסטי כמו ליטרה. דיפאנלו תקף את ליטרה בכמה הזדמנויות, בספרון "אזהרה לאבות של משפחות נגד המטריאליסטים והדרוויניסטים" ובספר "עיון בבנייה החופשית" , שכוון נגד הבונים החופשיים.

בלחץ בני המשפחה על ערש דווי קיבל ליטרה בהכרה מלאה את הטבילה לנצרות, רבע שעה לפני מותו.

פעילותו במסגרת הבונים החופשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 ביולי 1875 התקבל ליטרה בטקס חגיגי בנוכחות אלפיים משתתפים ללשכת "לה קלמנט אמיטייה" (הידידות הרחמנית") של ארגון הבונים החופשיים "גראן אוריאן דה פארנס" (Grand Orient de France). באותו מעמד התקבלו בארגון גם ז'ול פרי ואונורה שאווה. כחסיד הפוזיטיביזם שאף ליטרה לקדם את ביטול החובה להאמין באלהים שהייתה רשומה בתקנון הלשכה. חובה זו אכן בוטלה בכינוס בשנת 1877.

סוף חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנמצא על ערש דווי החליטו אשתו ובתו, סופי, שהיו קתוליות אדוקות, להחזירו לדת. עוד לפני כן ניהל ליטרה לאורך זמן שיחות עם האב מילריו שהיה מחזיר בתשובה קתולי ידוע ובזמנו הביע צער על בשורת מותו של המטיף. כרבע שעה לפני שנפח את נשמתו, בלחצן של אשתו , בתו והנזירה שהשגיחה עליו ובסיועו של אב המנזר אנרי יובלן (שהיה מורו הרוחני של שארל דה פוקו חזר ליטרה לאמונה הנוצרית הקתולית שלוש הנשים הצהירו שליטרה היה עדיין בהכרה ושלא היה ספק שבעלה הסכים לכך והרשה לה על ידי כך לערוך לו לווייה קתולית כהלכתה. ליטרה נפטר ב-2 ביוני 1881 בבית ברחוב אסא (Assas) מס' 44 והובא לקבורה בבית הקברות מונפרנאס. אלמנתו נפטרה בשנת 1903. לפני מותו ביקש שלא ישאו נאומי הספד בלווייתו. ארנס רנאן ואבל פאווה דה קורטיי כיבדו את רצונו זה, אך לא גרגואר וירובוף.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר התיכון באווראנש, יישוב המוצא של המשפחה , קיבל את השם "בית הספר התיכון הרב-מקצועי אמיל ליטרה"

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1839 - חבר באקדמיה לכתובים ולספרות של צרפת
  • 1858 - נבחר לאקדמיה לרפואה של צרפת
  • 1860 - חבר מתכתב של האקדמיה הבווארית למדעים
  • 1864 - חבר לשם כבוד של החברה הפילולוגית היוונית בקונסטנטינופול
  • 1871 - חבר באקדמיה הצרפתית

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילונים, לקסיקונים ספרי לשונאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1855 - Reprise du Dictionnaire de médecine, de chirurgie, de pharmacie, des sciences accessoires et de l'art vétérinaire - השלמת הלקסיקון לרפואה, כירורגיה, רוקחות, למדעים נספחים ולרפואה וטרינרית - יחד עם שארל-פיליפ רובן לפי תוכניתו של ניסטן - המהדורה ה-12 המתוקנת - 1865 ברשת
  • 1862 - Histoire de la langue française תולדות השפה הצרפתית - אוסף מאמרים מתוך כתבי עת
  • 1873-1863 - Dictionnaire de la langue française ("Le Littré") - מילון השפה הצרפתית
  • 1880 - Comment j'ai fait mon dictionnaire (איך חיברתי את מילוני)

איך חיברתי את מילוני - ויקימקור ברשת

המילון של ליטרה מקוצר באתר reverso
  • 1880 - Pathologie verbale ou lésions de certains mots dans le cours de l'usage (פתולוגיה מילולית או פגיעתן של מלים מסוימות תוך כדי השימוש)

באתר lexilogos

תרגומים ועיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Oeuvres complètes d'Hippocrate: Traduction nouvelle avec le texte grec. I–X, Paris 1839–1861

(כלל כתבי היפוקרטס. תרגום חדש עם הטקסט היווני. א- י) הדפסה מחודשה אמסטרדם 1982-1973

  • 1850-1848 - תרגום "תולדות הטבע" מאת פליניוס הזקן
  • 1840-1839 - תרגום של '"חיי ישו" מאת דוד פרידריך שטראוס בשני כרכים '; במקדמה לתרגום הציג ליטרה את תורתו, לפיה הסדר העל-טבעי מוחלף על ידי אידיאל אחר זה של אנושות.
  • 1851 - תרגום של ספר הלימוד לפיזיולוגיה מאת יוהנס מילר עם מבוא פוילוסופי שבו העלה ליטרה על נס את תפקידה של פיזיולוגיה במסדר המדעים.
  • 1858-1854 - מהדורה מחודשת של כתביו הפוליטיים של ארמאן קארל, עם הערות שוליים

ספרי פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Analyse raisonnée du cours de philosophie positive de M. A. Comte (1845)

(ניתוח מנומק של הקורס לפילוסופיה פוזיטיבית מאת מר אוגוסט קונט

  • Application de la philosophie positive au gouvernement (1849) - יישום הפילוסופיה הפוזיטיבית במלאכת הממשל
  • Conservation, révolution et positivisme (1852, 2nd ed., with supplement, 1879) - שימור, מהפכה ופוזיטיביזם - עם תוספת
  • Paroles de la philosophie positive (1859) - דברי הפילוסופיה הפוזיטיבית
  • Auguste Comte et la philosophie positive (1863) - אוגוסט קונט והפילוסופיה הפוזיטיבית
  • La Science au point de vue philosophique (1873) - המדע מבחינה פילוסופית - אוסף מאמרים בתחום הרפואה
  • Fragments de philosophie et de sociologie contemporaine (1876) - קטעים של פילוסופיה וסוציולוגיה עכשווית

ספרים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Études et glanures (1880) - עיונים וליקוטים
  • La Verité sur la mort d'Alexandre le grand (1865) - האמת על מותו של אלכסנדר הגדול
  • Études sur les barbares et le moyen âge (1867) - עיונים על הברברים ועל ימי הביניים
  • Médecine et médecins (Paris 1872) רפואה ורופאים - אוסף מאמרים בתחום הרפואה
  • Littérature et histoire (1875) - ספרות והיסטוריה
  • Discours de reception à l'Académie française (1873) - נאום הקבלה באקדמיה הצרפתית

מאמרים בעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליטרה פרסם מאמרים, בין היתר ב:

    • Journal hébdomadaire de médecine - התקבל כעורך תחת ניהולם של בויו ואנדארל ובהמלצתם
    • L 'Expérience - כתב-עת רפואי, שאותו ייסד יחד עם ז'אן-אז'ן דזמריס בשנת 1837
    • לה נסיונל Le National
    • La Revue des deux mondes - החל מ-1836 - מאמרו הראשון דן המחלת הכולרה
    • Revue germanique
    • Journal des débats
    • Journal des savants

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Charles-Augustin Sainte Beuve Biographie de Littré
  • Alain Duchesne, Thierry Leguay- Dictionnaire des subtilités du français, Larousse, Richardson, Montreal, 1999
  • Adolphe Robert et Gaston Cougny : Dictionnaire des parlementaires français (1889)
  • Michel Gaudard de Soulages et Hubert Lamant : Dictionnaire des Francs-Maçons européens (2005)

Jean Hamburger, Monsieur Littré, Flammarion, 1988

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Henry Morse Stephens art. Maxilimilen Paul Emile Littré

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A.Duchesne, T. Leguay 1999 עמ' 12
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 D'Arembert 1882