לדלג לתוכן

אמל אלסאנע אלחג'וג'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמל אלסאנע אלחג'וג'
أمل السناء الحجوج
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1972 (בת 54 בערך)
המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים לקיה, ישראל ישראלישראל
ידועה בשל פעילה חברתית בדואית-ישראלית
השכלה
מספר ילדים 2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אמל אלסאנע אלחג'וג' (נולדה ב-1972) היא פעילה חברתית בדואית-ישראלית, מייסדת ארגון אג'יק.

אלסאנע אלחג'וג' נולדה בכפר בדואי בלתי מוכר באזור תל ערד (כיום מועצה מקומית לקייה), החמישית מבין 13 ילדים. בנעוריה עבדה כרועת צאן והייתה פעילה פוליטית שהשתתפה במחאות נגד מדיניות הממשלה כלפי הבדואים בנגב. היא אף שהתה במעצר לילה אחד בעקבות הפגנה, בגיל 19 הקימה ארגון לתמיכה בנשים בדואיות בלקייה והייתה חברת בתנועת סדאקה רעות. ב-1996 סיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בתקופת לימודיה עמדה בראש תא הסטודנטים הערביים במוסד. ב-1999 סיימה תואר שני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת מקגיל בקנדה.

ב-2001 הקימה יחד עם ויויאן סילבר את אג'יק כארגון קהילתי ערבי-יהודי לשינוי חברתי בתוך מכון הנגב. היא עמדה בראש הארגון עד 2012 ולאחר מכן עמדה בראש השלוחה הצפון-אמריקאית שלו עד 2017. בשנים 2015 עד 2020 עמדה בראש ארגון ICAN ("התכנית למזרח התיכון בחברה אזרחית ובניית שלום של מקגיל") באוניברסיטת מקגיל. ב-2017 השלימה תואר שלישי באוניברסיטת מקגיל ובשנים 2019–2020 עשתה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד.

היא מתגוררת בקנדה ומשמשת מרצה באוניברסיטת מקגיל ועומדת בראש ארגון PLEDJ למען צדק חברתי אותה ייסדה ב-2020. היא מרצה אורחת בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים. שימשה חברת הנהלה של הקרן החדשה לישראל.

ב-2011 זכה בפרס ויקטור ג' גולדברג 2012 לקידום שלום ושותפות במזרח התיכון, ב-2012 זכתה בפרס בובליק מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.[1] הייתה חברה ברשות לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים. מחברת האוטוביוגרפיה "Hope is a Woman’s Name" שיצא לאור ב-2022.

אלסאנע אלחג'וג' נשואה ואם לשניים. אחיה הצעיר הוא יזם ההייטק אברהים סאנע.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ עודד בר-מאיר, אמל אלסאנע אלחג'וג' זכתה בפרס שלמה בובליק, באתר ynet, 19 ביוני 2012