אמנה בדבר מעמדם של פליטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מדינות החתומות על אמנה בדבר מעמדם של פליטים:

██ מדינות החתומות על האמנה משנת 1951 בלבד

██ מדינות החתומות על הפרוטוקול משנת 1967 בלבד

██ מדינות החתומות על האמנה והפרוטוקול

██ מדינות שאינן צד לאמנה

אמנה בדבר מעמדם של פליטים[1]אנגלית: Convention Relating to the Status of Refugees) היא אמנה בינלאומית אשר נחתמה בישיבה מיוחדת של האומות המאוחדות בז'נבה ב-28 ביולי 1951, ונכנסה לתוקף ב-22 באפריל 1954.

האמנה מגדירה מיהו פליט, ומפרטת בין השאר, את זכויות בני האדם שמבקשים מקלט מדיני ואת אחריות המדינה המעניקה להם מקלט. האמנה מפרטת מי אינו נכלל במסגרת הגדרת ה"פליט", כגון פושעי מלחמה, וכל מי שקיבלו אזרחות במדינה מוכרת. האמנה איננה מגדירה כפליט את צאצאיו של הפליט. האמנה אף קובעת את הזכאות לתעודת מעבר המונפקת בהתאם להוראות האמנה.

ב-4 באוקטובר 1967 נכנס לתוקפו פרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים (Protocol Relating to the Status of Refugees) המרחיב את הוראות האמנה. האמנה החילה את הוראותיה רק על פליטים שנקלעו למצבם עקב אירועים שאירעו עד 1 בינואר 1951, והעניקה למדינות החתומות עליה את הזכות לפרש את הוראות האמנה כאירועים שאירעו באירופה או אירועים שאירעו באירופה ובמקומות אחרים. הפרוטוקול הסיר את מגבלות הזמן והמקום מהגדרת ה"פליט" אולם התיר למדינות שחתמו על האמנה ואשר הגבילו את תחולתה הגאוגרפית, להמשיך ולהחזיק בהגבלה זו.

האמנה אושרה בעיר ז'נבה ולפיכך יש המכנים אותה בשם "אמנת ז'נבה", אף על פי שאיננה אחת מאמנות ז'נבה העוסקות בדיני מלחמה.

דנמרק הייתה המדינה הראשונה שאישררה את הוראות האמנה (4 בדצמבר 1952) ונכון לשנת 2010 - 147 מדינות בעולם חתמו על האמנה או על הפרוטוקול (או על שניהם)[2]. על פי המידע באתר נציבות הפליטים של האומות המאוחדות, אישררה מדינת ישראל את האמנה ב-1 באוקטובר 1954 ואת הפרוטוקול ב-14 ביוני 1968[3].

הגדרת פליט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לסעיף 1 לאמנה, כפי שתוקן בפרוטוקול משנת 1967, פליט הוא אדם:

"הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקבוע, והוא חסר אזרחות, ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור;"

חובות המדינות החברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה מטילה על המדינות החתומות מספר חובות אשר נועדו להגנתם של הפליטים, על פי הגדרת האמנה, הנמצאים בתחומן. החובות הבולטות הן:

  • שיתוף פעולה עם נציבות האו"ם לפליטים: בהתאם להוראות סעיף 35 לאמנה וסעיף II לפרוטוקול, המדינות מסכימות לשתף פעולה עם נציבות האו"ם לפליטים במסגרת ביצוע חובותיהן, ולסייע לנציבות לפקח על יישום הוראות האמנה.
  • העברת מידע בדבר תחיקה ארצית: בהתאם לסעיף 36 לאמנה, המדינות החברות חייבות לדווח למזכיר הכללי של האו"ם על חוקים ותקנות שחוקקו על מנת להבטיח את יישום האמנה בתחומן.
  • פטור מעקרון ההדדיות: במדינה שבה קיים תנאי של עקרון הדדיות המקנה זכות לאזרח זר אך ורק אם מדינת המוצא של האזרח מקנה זכויות דומות לאזרחי המדינה המארחת, תנאי זה לא יחול על פליטים. זאת מכיוון שפליטים לא זוכים להגנת מדינת הלאום שלהם.

זכויות פליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איסור על גירוש או החזרה: הזכות העיקרית שמקנה האמנה למי שמוכר כפליט היא הזכות שלא להיות מוחזר בכוח למדינת המוצא. סעיף 33 לאמנה קובע:"שום מדינה החברה באמנה לא תגרש ולא תחזיר פליט, בשום צורה שהיא, אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזעו, דתו, אזרחותו, השתייכותו לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית." זוהי הנחה מקובלת בתחום המשפט הבינלאומי הנוהג כי אין לגרש בכוח פליט, ומכאן שאף מדינות שאינן חתומות על האמנה חייבות לכבד כלל זה.
  • הגנת סעיף 33 חלה גם על מבקש מקלט שנכנס לטריטוריית המדינה באופן בלתי חוקי.

מבקש מקלט שבקשת המקלט שלו נדחתה הוא מי שבקשתו נדחתה על ידי המדינה על בסיס סעיף 1 לאמנה, אולם לגישת המדינות החברות במועצת אירופה, הרחקתו תישקל רק לאחר שמוצו כל ההליכים שמכוחם הוא עשוי לקבל מעמד פליט.

  • סעיף 31 (1) לאמנת הפליטים קובע שמבקש מקלט הנכנס לטריטוריית המדינה באופן בלתי חוקי זכאי לחסינות מפני העמדה לדין בגין עבירת ההסתננות, אם הוא מגיע ישירות מהטריטוריה בה הוא מצוי בסכנה.
  • סעיף 32(1) לאמנת הפליטים קובע את חובת אי-הגירוש:

"המדינות בעלות האמנה לא יוציאו מתחומן ("expel") פליט השוהה בארצן בהיתר אלא מטעמי ביטחון לאומי וסדר ציבורי".

  • סעיף 32 נחקק על רקע מאורעות מלחמת העולם השנייה במטרה לאפשר לפליט להיטמעות במדינת המקלט. המטרה היא שהפליט לא יהיה מצוי תחת חשש מתמיד פן יורחק, אלא שיוכל להסתמך על רישיון הישבה שהוענק לו, ולהשקיע את מירב מרצו בהיטמעות במדינה.
  • לפליט זכות שינהגו בו ללא אפליה מטעמי דת, גזע, או ארץ מוצא (סעיף 3). לפליטים זכות לעבוד במדינה בה מצאו מקלט באותו אופן שבו המדינה המארחת מעניקה רשות עבודה לאזרחים זרים (סעיף 17). האמנה מעניקה לבעלי מעמד פליט אף את הזכות לחופש תנועה בתחומי המדינה שבה מצאו מקלט (סעיף 26), לפליט הזכות לחינוך במידה ובמדינה בה מצא מקלט קיים חוק חינוך חובה והזכות להכרה בתעודות על חינוך שרכש (סעיף 22). לפליט זכות להנות משרותי רווחה במידה והוא שוהה במדינה שבה שירותים אלה ניתנים בחוק לאזרחי המדינה (סעיף 23). מדינות בהן מעוגנות זכויות עובדים וזכויות לביטחון סוציאלי בחקיקה, יתנו לפליטים בתחומן להנות מזכויות אלה (סעיף 24).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבי אמנה, כרך 3, עמוד 5, מספר כתב אמנה: 65.
  2. ^ צדדים לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, באתר נציבות האו"ם לפליטים
  3. ^ במסמך "כתבי אמנה רב-צדדיים" הנמצא באתר משרד המשפטים של מדינת ישראל נאמר ביחס לאמנה כי "ישראל טרם הצטרפה לאמנה זו", אך ככל הנראה מדובר בטעות