אמנון שילוח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמנון שילוח

אמנון שילוח (28 בספטמבר 192811 ביולי 2014) היה פרופסור למוזיקולוגיה ומופקד הקתדרה על שם מוריס ודנה ווסק במוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנון שילוח נולד בעיר לנוס שבארגנטינה למשפחה שמוצאה בסוריה. בשנת 1931 שב עם משפחתו לסוריה, וב-1942 עלה לארץ ישראל באופן בלתי-לגאלי במסע רגלי דרך רמת הגולן. התגורר בכפר הנוער מאיר שפיה כחניך עליית הנוער עד 1947, אז החל ללמוד ספרות עברית, מקרא וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1947 התגייס לגדוד מוריה שנלחם בירושלים במלחמת העצמאות, הוא פנה למפקדו למצוא לו תפקיד הולם, וזה הציע לו לתעד את דברי ימי הגדוד. רישומיו ראו אור למעלה מארבעים שנים אחרי כן כספר ("אנו לך חומת מגן", מערכות, 1990).

שילוח למד באוניברסיטה העברית שפה וספרות ערבית, ספרות עברית ומקרא (1951-1947, עם הפסקה במלחמת העצמאות; את התואר מוסמך קיבל בשנת 1960 לאחר הפסקה. למד באקדמיה למוסיקה בירושלים, עם התמחות בחליל (1953-1951). בשנים 1955-1953 נגן חליל בתזמורת קול ישראל וערך תוכניות מוזיקה. בשנים 1958-1954 למד בקונסרבטוריון הלאומי בפריז, מקצוע ראשי חליל, ואחרי כן סיים לימודי תעודה במוזיקולוגיה בסורבון. בשנים 1960-1958 נגן חליל בתזמורת קול ישראל וערך תוכניות מוזיקה. בשנת 1960 קיבל מלגת לימודים של ממשלת צרפת ואת לימודי הדוקטורט עשה בשתי מחלקות: מדעי המזרח ומוזיקולוגיה באוניברסיטת הסורבון; הוא כתב את עבודת הדוקטורט שלו על כתב-יד ערבי על מוזיקה, לפי הצעתו של הנרי ג'ורג' פארמר (אנ'), ובשנת 1963 קיבל את התואר דוקטור במוזיקולוגיה ומדעי המזרח בשנת 1963.

בשנת 1953 היה שילוח למבקר המוזיקלי של כתב העת "משא", ופרסם ראיונות עם בכירי המלחינים הישראלים של אותה עת. בשהותו בפריז שימש ככתב לענייני תרבות של העיתון "למרחב". בשנים 1968-1965 היה מנהל מחלקת הפולקלור בקול ישראל.

ב-1965 החל אמנון שילוח להורות באוניברסיטה העברית, עד לפרישתו ממנה בשנת 1997 בדרגת פרופסור מן המניין. היה מנהל המרכז לחקר המוזיקה היהודית בשנים 1971-1969, ראש החוג למוזיקולוגיה בשנים 1974-1971, יועץ מדעי במכון בן-צבי ב-1973, מנהל משגב ירושלים בשנים 1976-1975, ראש המכון לשפות, ספרויות ואמנויות בשנים 1984-1980, ראש בית הספר לתלמידי חו"ל בין השנים 1989-1985, יו"ר הוועד המנהל של בית הספר לספרנות וארכיונאות, מנהל המרכז ללימודי יהודי ספרד והמזרח.

מחוץ לאוניברסיטה שימש שילוח כחבר מועצת ההנהלה של האיגוד הבינלאומי למוזיקולוגיה בשנים 1982-1977, חבר וועדת התוכניות של כנסי האיגוד בשנים 2002 ו-2004. כיהן כיו"ר הקרן למחקר בסיסי בתחום המוזיקולוגיה ב-1988, והיה יו"ר האיגוד הישראלי למוסיקולוגיה בשנת 2001.

אמנון שילוח היה עורך ערכי המוזיקה באנציקלופדיה יודאיקה במהדורתה השנייה שראתה אור בשנת 2006. במסגרת זאת הוא הוסיף שש מאות ערכים חדשים, פרי עטם של מוזיקאים שונים, שמתוכם כששים ותשעה כתב בעצמו, הללו התווספו אל ארבע מאות הערכים הקיימים, בין הערכים שהוסיף היו רבים על מלחינים, מוזיקאים וזמרים מארצות ערב ומתחום המוזיקה הפופולרית. הוא כתב פרק בנושא מסורות מוזיקליות מוסלמיות ויהודיות בימי הביניים. בסדרת הספרים The New Oxford History of Music.

אמנון שילוח נפטר ביולי 2014 בתום מחלה קשה, בגיל 85. נקבר בגבעת שאול בירושלים.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכה בפרס ירושלים על תרומתו לחקר המורשת המוזיקלית של עדות ישראל לשנת 1986. נבחר כחבר כבוד לכל החיים על ידי הסמינריון האירופי באתנומוזיקולוגיה בשנת 1995.זכה בצרפת בפרס מוזות, על תרגום צרפתי של ספרו 'מסורות המוזיקה היהודית' בשנת 1996, קיבל את מדליית הכסף של העיר פריס לשנת 1999 וזכה בפרס של האקדמיה שרל קרוס עבור הספר הטוב ביותר של השנה במוזיקה שהתפרסם בצרפת, עבור התרגום הצרפתי של ספרו 'המוזיקה בעולם האסלאם' בשנת 2003.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנון שילוח חוקר את ההיסטוריה והתאוריה של המוזיקה הערבית ושל המוזיקה היהודית בפרספקטיבה סוציו-תרבותית רחבה אשר שמה דגש על חקר המקורות שלהן.

התאוריה של המוזיקה בכתבים הערביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ((900-1900) The Theory of Music in Arabic Writings) ספרו החשוב ביותר של אמנון שילוח המשקף את אחד מנתיבי המחקר המרכזיים שלו; הכרך ראשון יצא לאור ב-1979 והשני ראה אור ב-2003. החיבור רב-ההיקף ממיין ומתאר באלף עמודיו המודפסים מאות מקורות תאורטיים שנוצרו בתקופה של כאלף שנים, מקורות העומדים כיסוד הגותי למוזיקה הערבית. רוב רובם של הכתבים הם בכתבי-יד המצויים בספריותיהם של מקומות רבים בעולם: באירופה ובארצות הברית (בכרך הראשון) והכרך השני, שנכתב לאחר השלום עם מדינות ערב ונפילת הגוש המזרחי, מתבסס על חומר שנאסף באוזבקיסטן, סנקט פטרבורג, מרוקו, תוניסיה ומצרים וגם בספריות של האוניברסיטה העברית וספריות בעיר העתיקה. כל חיבור ממאות החיבורים המתוארים כולל פרטים על המחבר, במידה והוא ידוע, תיאור של החיבור שבו מופיע הדיון על המוזיקה כשהוא איננו מסה המוקדשת כולה למוזיקה, תיאור כללי של הקטע על המוזיקה וציון הנתונים של כתבי-היד וההוצאה לאור אם קיימת. הספר כולל גם אינדקס אנליטי גדול שדרכו ניתן להגיע לכל נושא שמופיע בכתבים השונים. למשל, הקשר בין אסטרולוגיה למוזיקה, או מוזיקה ורפואה וכו. הספר פורסם בסדרה: "רפרטואר בינלאומי למקורות המוזיקה" שהינו מפעל בחסות האיגוד הבינלאומי למוזיקולוגיה. תיאורי המקורות מגלים את רזי התאוריה הערבית הביניימית על כל קשריה, מצד אחד, עם התאוריה העתיקה היוונית והרומאית, ומצד שני עם הגות המוזיקה האירופית על-פי התפתחותה מן המאה התשיעית ואילך.

בהתבסס על העובדה שהתאוריה המוזיקלית הערבית בימי הביניים נבנתה על תפישה גלובלית ורב-תחומית, שילוח מחלק את הכתבים הערביים על מוזיקה לשלושה סוגים: הקטגוריה האחת, כתבים ספרותיים אנקדוטיים, הדיון במוזיקה בקטגוריה זו מופיע בספרים על מתמטיקה, אסטרולוגיה, אלכימיה, מאגיה, רפואה, פילוסופיה, היסטוריה, לשון וכו. הקטגוריה הזו נוצרה בעיקרה כיוון שבתקופה הראשונה של האסלאם הייתה הפקידות צריכה להיות בעלת השכלה גבוהה וכללית והשכלה זו הכוללת מוזיקה הייתה חשובה לעיצוב דמותו של המשכיל הערבי. הקטגוריה השנייה, תחילתה במאה התשיעית אז קם מפעל גדול מאוד של תרגום חיבורים מיוונית לערבית, בכלל זה חיבורים על מוזיקה. מהתקופה הזו והלאה ישנם כתבים העוסקים בשיטתיות בנושאי המוזיקה. בד בבד עם התפתחות זו מופיע בתקופה הזו הקונפליקט בין התפישה התאולוגית לתפישה היותר הומניסטית. קונפליקט זה מוליד חיבורים רבים העוסקים בשאלה אם המוזיקה מותרת או אסורה ומספרם של החיבורים האלה הוא כמספרם של כל החיבורים האחרים. הקטגוריה השלישית כוללת את המימד הפרקטי של המוזיקה, אם בכתבים הראשונים שכולם מוקדשים למוזיקה יש דיונים פילוסופיים ותאורטיים ספקולטיביים, הרי שבכתבים האלה נכנס המרכיב החשוב של תיאור המוזיקה הפרקטית כלליה ותנאי ביצועה. הספר זכה לביקורות חיוביות רבות, כך, למשל, כתבה המוזיקולוגית האמריקנית חוקרת המוזיקה הערבית לויס איבסן אל-פרוקי [1] שזוהי התרומה החשובה של מחקר המוזיקה ערבית במאה העשרים.

מסורות המוזיקה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו Jewish Musical Traditions צמח על בסיס הקורס המקיף "המורשת המוזיקלית של קהילות ישראל" שהכין לאוניברסיטה הפתוחה. שתים עשרה היחידות של הקורס הופיעו בדפוס בארבע חוברות בין השנים 1985-1987. הספר האנגלי ראה אור פעמיים ב-1992 וב-1995 בהוצאת אוניברסיטת ויין (ארצות הברית). ובאותה שנה של 1995 הופיע הספר בתרגום צרפתי וזכה לפרס המוזות. הספר, כותב שילוח, אם כי הוא מקיף אירועים מישראל הקדומה ועד ימינו, לא ניתן למצוא בו התפתחות כרונולוגית ורציפות היסטורית בגלל התנאים המיוחדים בהם עם ישראל חי בארצות הגלות. מאותה סיבה לא ניתן גם לדבר בו על מוזיקה אחידה והומוגנית, מפני שבפועל קיימות מסורות מוזיקליות רבות אשר רובן ככולן צמחו והתגבשו בארצות הגולה תוך חשיפה ארוכת שנים לתרבויות המוזיקליות של העמים שבקרבם הם חיו. על-כן שילוח אימץ את השיטה שדנה במוזיקה בהקשרה התרבותי ובחינתה בנושאי חתך המשותפים לכל קהילות ישראל.

בין שלל הנושאים, שילוח נסה לברר האם שרד משהו מן המוזיקה של ישראל הקדומה במסורות המוזיקליות העכשוויות. כאן נתקל המחפש מיד בקושי של העדר תעודות מוזיקליות היכולות להאיר לנו את העבר, היות שהמוזיקה שאנו מחפש את עקבותיה נמסרה מפה לאוזן. על קושי זה יש להוסיף את ההשפעות הודאיות שנספגו בה כתוצאה מן החשיפה הממושכת לתרבויות מוזיקליות אחרות. מאידך הדורות הקודמים השאירו לנו שפע של תעודות מילוליות מסוגים שונים. שילוח בדק בספרו זה מה ניתן ללמוד מן החיבורים האלה ומצא בהם שפע של מידע על הנושאים הבאים: עמדות הסמכויות הרבניות למוזיקה; טעמי המקרא, שירת בית-הכנסת והתפתחות הפיוט; השירה מחוץ לבית-הכנסת והפולקלור המוזיקלי; השפעת עולם הקבלה על המוזיקה היהודית; שירת הנשים; הריקוד ועוד.

כך למשל כששילוח מתאר את תקופת תור הזהב של יהדות ספרד, שהיה גם תור הזהב של התרבות היהודית הספרדית, ציין את הופעתו בספרות של זרם מחשבתי שביקש לרומם את האלמנט היהודי העתיק במוזיקה ואת זכות הראשונים שיש לו. לפי הרעיון הזה בתקופת התנ"ך הגיעה המוזיקה האנושית לשיא שלמותה ומה שקרה במרוצת הזמן לאחר החורבן מהווה הידרדרות וניוון. הד לרעיון זה נמצא אצל הסופר והמשורר היהודי איטלקי עמנואל הרומי אשר טבע במשפט מפורסם על דרך של חידה:: "מה אומרת המוזיקה לגויים? גונב גונבתי מארץ העברים", הכוונה לכך שמקורה הראשון והראשוני של המוזיקה הוא בארץ העברים. בתקופת התנ"ך ובאומנותם הנעלה של הלויים משרתי המקדש.

הספר מתחיל ומסתיים במבט בוחן על מה שקרה למסורות המוזיקליות של עדות המזרח בישראל לאחר העלייה לארץ ומה הם מגמות השינוי שהתחוללו בהן כתוצאה מהמפגש עם התרבות המוזיקלית המערבית. במאמר חלוצי פרסמו שילוח והסוציולוג פרופסור אריק כהן את פרי מחקרם המשותף "דינאמיקת השינוי במוזיקה של עדות המזרח בישראל" בו תארו את מגמות השינוי בטיפולוגיה של תשע דינאמיקות סגנון המבוססת על ארבעה משתנים שניים מהם בעלי אופי מוזיקולוגיים ושניים סוציולוגיים. המאמר הופיע בעברית [2] ובאנגלית [3] והוא נכלל גם בספר על מסורות המוזיקה היהודית.

המוזיקה בעולם האסלאם: מבט חברתי תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר שנכתב במקור באנגלית (Music in the World of Islam – A Socio-Cultural Studies), תורגם לעברית וראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 1999 ותורגם גם לערבית וצרפתית. חיבור זה מגולל את סיפורה של המוזיקה בעולם האסלאם במשך כאלף חמש מאות שנים. הטענה המובאת בספר היא כי ראשיתה של מוזיקה זו בשירה של השבטים הבדווים בחצי האי ערב קודם להופעת האסלאם, בה משתקפים אורח חייהם ומגעיהם עם הממלכות הערביות של חירה וגסאן, בנות חסותם של השליטים הססאנים והביזנטים. אל ממלכות אלה נהגו להגיע מוזיקאים ומשוררים מן המדבר. מסורת מוזיקלית טרום-אסלאמית זו יכולה להיחשב למבשרת אמנות המוזיקה שהתגבשה בשלטון האסלאם. עם זה תולדותיה של מה שמכנה שילוח "המסורת המוזיקלית הגדולה" שנוצרה ונתגבשה בשתי המאות הראשונות של האסלאם קשורה בקשר אמיץ עם התרבויות המוזיקליות המשגשגות של הארצות שכבשו צבאות האסלאם. היא צמחה בתהליך מהיר בהשתתפות כובשים ונכבשים, מוזיקאים בני עמים שונים ובני דתות ושכבות חברתיות שונות, נשים וגברים והתפשטה עד מהרה ברחבי ארצות האסלאם. לדעת שילוח אין ספק שבתהליך זה פעלה מגמת הערביזציה (הדרישה לשליטה במכמני השפה והשירה הערבית וכל הקשור להם) כקטליזטור. לקראת סוף המאה השלישית למניין המוסלמי התחילו מופיעים סגנונות מקומיים, בייחוד פרסיים וטורקיים. אבל העקרונות הבסיסיים של המסורת המוזיקלית הגדולה ממשיכים להיות מעין מכנה משותף לסגנונות האמנותיים השונים.

בחלקו הראשון של הספר דן שילוח בהשפעת התרגומים של חיבורים יווניים על המוזיקה לערבית במאה התשיעית והעשירית על היווצרותם של כתבים תאורטיים ערביים בנושאי מוזיקה שונים; בספרות הענפה שהוקדשה לפלוגתא האין סופית בין מתנגדים ומחייבים של המוזיקה והריקוד מבחינה הלכתית. חכמי דת מחמירים ראו במוזיקה גורם שלילי, מזיק מפתה ואף שטני. כנגד הגישה המחמירה הזו טענו התנועות המיסטיות של הצופים היפוכו של דבר וראו במוזיקה דווקא גורם של התעלות רוחנית. תנועת הביזור הנ"ל הביאה ליצירת מרכזים תרבותיים חשובים במרכז אסיה, פרס, הארצות תחת שלטון טורקי וספרד בה השתתפו בעיצוב סימביוזה לוקאלית מוסלמים, יהודים, נוצרים, עבדים סלכים שנקנו בארצות אירופה וברברים. ספרד הפכה למתווך בין התרבות היוונית העתיקה לבין התרבות האירופית המתגבשת.

מוזיקה וסגולותיה בכתבים המוסלמים והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכרך מאמרים זה (Music and its Virtues in Islamic and Judaic Writings Variorum) של אמנון שילוח שראה אור בשנת 2007 כמו בכרך הקודם שראה אור בשנת 1993 כלולים גם טקסטים של מסות ערביות ששילוח תרגם לערבית או לצרפתית.

אחד מעשרים ושניים המאמרים הכלולים בקובץ החדש עוסק בריקוד באסלאם והוא המאמר המדעי הראשון שפרסם שילוח בשנת 1962. הוא מזכיר בו את ההתנגדות של אנשי ההלכה המוסלמים כנגד הריקוד. בתרבות האסלאם ומוסיף שקיימים שלושה סוגי ריקודים שתוארו בהרחבה בספרו "המוזיקה בעולם האסלאם" שהם: א) הריקודים הפולקלוריים שביחס אליהם אנשי ההלכה לא הקפידו על איסורם. מספרם של ריקודים אלה רב, בטורקיה למשל מונים המומחים כאלף ריקודים. ב) הריקוד הדתי המייחד את הטקסים הצופיים ומסייע להם להגיע לאכסטזה; הריקוד הדתי מקבל ביטוי מעודן ואומנותי מיוחד בטקסים של מסדר הדרווישים המסתובבים שנוסד על ידי המשורר המפורסם ג'לאל א-דין רומי. ריקודי הצופים למיניהם היו מטרה להתקפות החריפות ביותר של חכמי ההלכה. ג) הריקוד האומנותי ששאב את יסודותיו מהריקוד הפרסי ששגשג לפני הופעת האסלאם. דיון מיוחד הוקדש במאמר ל"ריקוד סוס העץ" המבוצע לפי כוריאוגרפיה מפותחת המתארת קרב בין יריבים. ריקוד זה שמקורו אולי בפרס, נפוץ באזורים רבים בעולם, כולל בתרבות הספרדית האנדלוסית.

מאמר אחר בקובץ עוסק במוזיקה של היהודים הרומניוטים, כלומר אלה שחיו בעבר באימפריה הביזנטית והושפעו מן המסורת המוזיקלית שלה. שילוח נסה למצוא עקבות השפעה זו במסורתם המוזיקלית של הקהילות הרומניוטיות במספר יישובים ביוון (בעיקר במרכז החשוב שב"ינינה") ובקרב הקהילה הקראית הגוועת באיסטנבול. בניתוח מספר דוגמאות מוזיקליות המובאות בסוף המאמר, דוגמאות שהוא פענח בתיווי מהקלטות שביצע בשנות השישים, שילוח מציין מספר ממצאים המצביעים על קיומה של השפעה.

דוגמה שלישית ואחרונה מתייחסת למאמר האחרון בקובץ. מאמר זה דן בחיבור מפורסם של הסופר בן המאה העשירית ששמו אל-שאקונדי (שאקונדה היא עיירה סמוכה לקורדובה) בו הוא מונה ומפאר את מעלותיה של סביליה ועל עליונותה בתחומים רבים על פני ערים אחרות. בחיבור מקדיש המחבר פרק על הצטיינותה של סביליה בכלי מוזיקה, בנייתם ונגינה עליהם ובחינוך של שפחות מזמרות המושלמות ביותר. שפחות אלו הצטיינו בתורת המוזיקה, בשירה, בנגינה, בריקוד ובהשכלה כללית מקיפה; הן היו נמכרות במחירים גבוהים לאנשי שלטון ולעשירים במרוקו ובתוניסיה. הפרק כולל 18 מונחים שבחלקם הם אניגמטיים וחוקרים רבים סברו שמדובר בכלי מוזיקה. המאמר מראה שמונחים אלה קשורים בעקיפין למוזיקה והם נוגעים בריקודים, בתיאטרון צלליות, במימיקה ובאופן נרחב בהצגות גלובליות של בידור.

ספר יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בין עבר לערב ד- המגעים בין הספרות הערבית לבין הספרות היהודית בימי הבינים ובזמן החדש - ספר היובל לכבוד פרופ' אמנון שילוח ערך יוסף טובי, חיפה תשס"ח.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רונית סתר, אמנון שילוח על המוזיקה האומנותית הישראלית, בתוך: ספר היובל לכבוד פרופ' אמנון שילוח, ע' 36-21.
  • אמנון שילוח, "דת ומוזיקה באסלאם", שם, ע' 255-246.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Caractéristiques de l’art vocal arabe au moyen âge, Israel Music Institute, Tel Aviv, 1963: Reviewed by Don Harran, Musical Opinion, London, March, 1964.
  • La perfection des connaissances musicales, trad. et commentaire de Kamāl adab al-ghinā’, by al-Ḥasan al-Kātib, Gueutner ; Paris, 1972.
  • The Jewish Folklore in 1969, selected bibliography, in collaboration with D. Noy, and I. Ben Ami, the Folklore Research Center, Jerusalem, 1972,.
  • האגרת על המוזיקה של האחים הנאמנים : בגדד, המאה העשירית. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב - הפקולטה לאמנויות - בית הספר למדעי היהדות, 1976. ‬
  • Jewish communities from Central Asia, Southern and Eastern Asia in Israel: a compilation of Data, with E. Cohen and I. Ben- Ami, ed. The Folklore Research Center, Jeusalem, 1976.
  • נושאי מוזיקה בזהר : טקסטים ומפתחות / אמנון שילוח בשיתוף עם רות טנא ; הביא לדפוס לאה שלם. ‬‫ ירושלים : הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ז. ‬
  • The Musical Subjects in the Zohar, Yuval Monograph Series, vol. V, Magnes Press, Jerusalem,1977, 155+XIIIp.. Reviewed by H. Avenary, Assaph, section A: Orbis Musicae, Tel-Aviv,1978, 100-101.
  • The Ikhwān al-Ṣafā’s Epistle on Music, English tr. With introduction and commentary, Tel-Aviv University, 1978, 73p. Reviewed by Ellen Hickmann, *The World of Music, 2 (1983), 76-77.
  • The Theory of Music in Arabic Writings (ca 900 to 1900), series Bx of the Répertoire international des sources musicales, Henle Verlag, Muenchen, 1979, 512+XIXp. Reviewed by:
(a) H. Avenary, Tazlil, 11 (1980), p.91
(b) Ch. Burnett, Early Music History 1 (1982), 378-381
(c) E. Gerson-Kiwi, Die Musikforschung, 35 (1982), 82-84
(d) E. Hickmann, The World of Music, 3 (1983), 83
(e) M. Huglo, La Revue de musicologie, 68 (1982), 409-410
(f) L. Ibsen al-Faruqi, Asian Music, XIV/2 (1982), 183-185
(g) M. Laach, Archiv für Liturgiewissenschaft, 25/3 (1982_, 335
(h) T. Langermann, Jerusalem Studies in Arabic and Islam, Jerusalem (1983), 3, 244-246.
(i) Maalouf, Shireen, History of Arabic Music Theory, Kaslik-Lebanon, 2002, p. 51.
(j) E. Neubauer, Zeitschrift für Geschichte der Arabish-Islamischen Wissenschaften, Frankfurt (1984), band 1, 90-95
(k) D.M. Randel, Ethnomusicology, 26/3 (1982), 478-479
(l) Ch. Pellat, Arabica 17/3 (1981), 329-330
(m) A. Petrovic, Zvuk (sound) The Yugoslav Music Magazine, 3 (1989), 83-84
(n) C. Sirat, Revue des etudes juives, CXLIII (1984), 227
(o) S. el-Shawan, Yearbook for Traditional Music, 1985,219-220
(p) S. Zeranska-Kominek, Muzyka, 2 (1987), 117-121.
  • The Theory of Music in Arabic Writings, Series BxA of the RISM, Henle Verlag, Muenchen 2003, 346+XXIII pages.
  • המסורת המוזיקלית של יהודי בבל : מבחר פיוטים ושירים / אמנון שילוח; אור יהודה : (מרכז מורשת יהדות בבל), תשמ"ג 1983‬
  • Continuity and Change in the Sephardi Musical Tradition (in Hebrew with English, French and Spanish summary), Misgav Yerushalaim, Jerusalem, 1986.
  • המורשת המוזיקלית של קהילות ישראל / (ראש הצוות וכותב: אמנון שילוח; ריכוז ועריכה: בת-חן פירסט; יועץ: אליהו שלייפר). ‬ ‫ (רמת אביב, תל אביב : האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ה 1985-תשמ"ז 1987).
  • אנו לך חומת מגן : גדוד מוריה במערכה על ירושלים / אמנון שילוח ;(עריכה - מולי מלצר). ‬‫ תל אביב : צה"ל - הוצאת מערכות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1990. ‬.
  • And Toward the East an eye Looks – on the integration of Oriental elements in Israeli music, Misgav Yerushalaim, Jerusalem, 1991.(Hebrew). English tr. titled “Eastern Sources in Israeli Music”, Ariel 88, Jerusalem (1992), 4-20.
  • Jewish Musical Traditions. Wayne State University Press, Detroit, 1992. 31 musical examples. [Reprint in Paperback, 1995].
  • The Dimension of Music in Islamic and Jewish Culture, Variorum, London, 1993. [Collected Studies Series CS 393].
  • Music in the World of Islam – A Socio-Cultural Studies, Scolar Press, London, 1995, 243+XVIII p., Co-Published with Wayne State University Press, Detroit [Paperback, Detroit, 2001].
  • Les Traditions musicales Juives, Maisonneuve & Larose, Paris, 1995,. [French tr. of no 13, endowed with the Prix des Muses, 1995].
  • המוזיקה בעולם האסלאם : מבט חברתי תרבותי / אמנון שילוח. ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ס 1999
  • Al-mūsīqā fī ‘ālam al-Islām, Arabic tr. of no 16 by Khalil Touma, the Israel Center for Libraries and the Institute for Israeli Arab Studies, Jerusalem, 2001.
  • La musique dans le monde de l'Islam, a French translation of no 16, Editions Fayard, Paris, 2002 (Grand prix de l’Académie Charles Cros, littérature musicale, (2003).
  • Music and its Virtues in Islamic and Judaic Writings, Variorum Collected Studies CS875, Ashgate, London 2007.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יובל - קובץ מחקרים של המרכז לחקר המוזיקה היהודית כרך ב'/ נערך בידי אמנון שילוח בשיתוף עם בתיה באיאר, הוצאת מאגנס, ירושלים, ינואר 1971.
  • Consulting Editor, Pe‘amim, 19 (1984), an issue devoted to the musical traditions of Sephardi and Oriental Jewry.
  • The performance of Jewish and Arab Music in Israel Today, Musical Performance, Harwood Academic Publishers, London (1997), I/2, part one, 95p. Ibid., Part two, 1977.+CD.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lois Ibsen al-Faruqi, Asian Music, XIV/2 (1982), 183-185)
  2. ^ "פעמים" 12 (1982), עמ' 3-25
  3. ^ Ethnomusicology, XXVII/2 (1983), 227-252.