אמנות אקדמית

אמנות אקדמית או אקדמיזם היא מונח המתייחס לאמנות שנוצרה בהתאם לדוקטרינות של האקדמיות הרשמיות לציור, אשר שלטו במידה רבה בעולם האמנות מן המאה ה-17 ועד המאה ה-19. אמנות זו התבססה על כללים ותפיסות שנקבעו במוסדות האקדמיים, והציבה את האקדמיה כסמכות המרכזית לקביעת אמות מידה אמנותיות.

מקורות השראה

האמנות האקדמית התבססה בראש ובראשונה על האסתטיקה של יוון העתיקה ועל חיקוי דוגמטי של צורות אמנות קלאסיות, ובעיקר של האמנות מן העת העתיקה. תפיסה זו ראתה במסורת הקלאסית מודל עליון לשלמות צורנית ואידיאל אסתטי, אשר נדרש לשמש בסיס ליצירה אמנותית מודרנית במסגרת האקדמיות.

במסגרת האקדמיות הוענק מעמד מרכזי גם ליצירתם של ציירים שנחשבו קלאסיים, ובהם רפאל וניקולא פוסן. יצירותיהם שימשו דוגמה ומופת לאיזון, הרמוניה ושליטה צורנית, והן הוצגו כמודלים לחיקוי בלימוד ובהכשרה האקדמית, לצד האמנות של העת העתיקה.

האמנות האקדמית שאבה השראה גם מן הרנסאנס, אשר נתפס כממשיכה הישירה של מורשת העת העתיקה. במסגרת זו שימש האקדמיזם אמצעי להעברת ההישגים האמנותיים של העת העתיקה והרנסאנס לדורות מאוחרים, תוך טיפוח מסורות קלאסיות ושימור רמה גבוהה של מיומנות טכנית.

מן הבחינה הסגנונית, האקדמיזם פעל בעיקר במסגרת הנאו קלאסיציזם והרומנטיציזם, ולעיתים שילב גם נושאים ודימויים שמקורם ברוקוקו. אף שזרמים אלה החלו כזרמים חדשניים או ניסיוניים, הרי שבמסגרת האקדמית הם עובדו לכדי סגנון ממוסד, שניסה ליצור סינתזה בין אידיאל קלאסי לבין רגשיות מבוקרת.

• 
  הולדת ונוס, ויליאם אדולף בוגרו
• 
  פדרה – ציור מאת אלכסנדר קבנל
• 
  הוורדים של אלאגבאלוס – לורנס אלמה-טדמה

האקדמיזם ייחס חשיבות מיוחדת לאלגוריה, מתוך שאיפה שהיצירה האמנותית תגלם רעיון שלם ומוגדר. בהקשר זה הועדפו נושאים מיתולוגיים ודתיים, אשר נתפסו כמתאימים לביטוי אידיאות מופשטות, וזאת בניגוד לייצוג ישיר של מציאות יומיומית.

הכשרה אקדמית

ההכשרה באקדמיות לאמנות הייתה נתונה לפיקוח קפדני ונבנתה כתהליך מדורג ומובנה. בתחילה עסקו התלמידים ברישום על פי הדפסים, לאחר מכן עברו לרישום פסלים, ובהמשך לרישום מודל חי. שלבים אלו הובילו ללימודי קומפוזיציה, שנועדו להכין את האמן ליעד העליון של ההכשרה האקדמית, ציור היסטורי, אשר נחשב לשיא ההישג האמנותי במסגרת האקדמיות.

האקדמיות לאמנות הוקמו גם מתוך מטרה להעניק לאמנות מעמד אינטלקטואלי מובחן, ולהבדיל בין אמנים הנתפסים כעוסקים באמנות חופשית וליברלית לבין אומנים העוסקים בעבודת כפיים. הדגשה זו של המרכיב התאורטי והאינטלקטואלי בהכשרה האמנותית השפיעה על אופייה של ההוראה, על תחומי הלימוד ועל האופן שבו הוגדרה זהות האמן במסגרת האקדמית.

היקף כרונולוגי וסגנוני

האמנות האקדמית הייתה רווחת באירופה מן המאה ה־17 ועד המאה ה־19. בתקופה זו פעלה בעיקר במסגרת הנאו קלאסיציזם והרומנטיציזם, ולעיתים שימשה לציון אמנות שניסתה לשלב בין שני זרמים אלה.

האקדמיזם נחשב לאחד הזרמים ארוכי החיים ביותר באמנות החזותית האירופית. ראשיתו כבר במאה ה־16, הוא התחזק במאות ה־17 עד ה־19, ועדויות להשפעתו מצויות גם ביצירתם של אמנים בני זמננו. מן הבחינה הסגנונית ייצג האקדמיזם בתחילה גרסה קנונית של אמנות הרנסאנס, ובהמשך גרסה קנונית של הקלאסיציזם. במסגרת זו התקיימו ענפים שונים, ובהם מסורת אקדמית קלאסיציסטית בצרפת, מסורת אקדמית ברוקית באיטליה, ושילובים עם רוקוקו בקרב אמנים שפעלו בהקשר האקדמי.

אקדמיזם כתגובה לרומנטיציזם

האקדמיזם התפתח כתגובה לרומנטיציזם, אשר הדגיש תיאורים רומנטיים של החיים והתמקד בהיבטים רגשיים ובמושגים מופשטים כגון אמת, יופי, צדק ואהבה. לעומת גישה זו, האקדמיזם חזר ללימוד ולחקירה מדוקדקים של טכניקות קלאסיות של מאסטרים מן העבר, תוך חתירה לדיוק טכני ולשחזור קפדני של פרטים. במסגרת האמנות האקדמית ניתנה עדיפות ללימוד שיטתי ולתרגול על פני השראה ויצירתיות אישית, והאמנים העדיפו מחקר והעתקה של מודלים קיימים על פני עבודה מתוך מוזה.

האקדמיזם והריאליזם

הריאליזם הופיע במחצית המאה ה־19 כתגובה לדעיכת הרומנטיציזם, אשר התאפיין באידיאליזם ובסובייקטיביות. הריאליזם דגל בייצוג של המציאות שבה חיו האמנים, תוך תשומת לב לחיי היומיום ולמאבקיהם של המעמדות המוחלשים, נושאים אשר עד אז זכו להתייחסות מועטה באמנות. גישה זו ביקשה להציג את החברה באופן בלתי מעוטר ולעיתים תוך ביטוי של מחאה חברתית גלויה או מרומזת.

בהקשר הצרפתי, התפתחות הריאליזם הובילה אמנים אקדמיים לפיתוח סגנון ציור שאימץ את הלשון הציורית הריאליסטית, אך לא את רוחו החברתית. גישה זו תוארה כ״ריאליזם בורגני״, כלומר אימוץ של אמצעים ריאליסטיים בידי הממסד הרשמי, במטרה להתאימם לטעמם של המעמדות הבורגניים ולמנוע פגיעה בהם.

ביקורת ותגובות נגד

"אביב" ציור מאת פייר אוגוסט קוט. היצירה הוצגה בהצלחה רבה בסלון של 1873 ומשמשת דוגמה מובהקת לציור אקדמי מאוחר, בעל שלמות טכנית גבוהה, אשר לימים הפך לסמל לירידת מעמדו של האקדמיזם בדורות הבאים.

האקדמיזם היה מושא לביקורת חריפה, ולעיתים נתפס כמזוהה עם שמרנות ודוגמטיות. הביקורת כוונה כלפי העדפת הצורה על פני התוכן, הימנעות מניסוי וחדשנות, והקפדה נוקשה על קנונים של סגנון, צבע וקומפוזיציה, עד כדי קביעה של דרכי הנחת המכחול והיררכיה של ז׳אנרים.

השתייכות לאקדמיות הרשמיות העניקה לאמנים יתרון משמעותי, שכן יצירות אקדמיות זכו לביקוש מצד פטרונים וקונים שראו בהן ערובה לאיכות ולשליטה טכנית. חברות בקהילה האקדמית הבטיחה לאמנים אפשרויות קידום מקצועי, הזמנות רשמיות וקריירה יציבה, אך גם חיזקה את תדמית האקדמיזם כזרם ממסדי.

מאבקים בין אמנים אקדמיים לאמנים חדשניים כונו לעיתים ״מלחמות אקדמיות״. דוגמה לכך היא סירובו של פדריקו צוקארי לקבל את קאראווג'ו לאקדמיה של סן לוקה, בטענה שחדשנותו נובעת מ״צל של חידוש״ ומאופי בלתי ממושמע. אף על פי כן, סגנון הקאראווג'יסטי השפיע לבסוף גם על אמנים שפעלו במסגרת האקדמית.

כנגד הממסד האקדמי הוקמו מסגרות אלטרנטיביות להצגת אמנות. ברוסיה נוסדה אגודת תערוכות הנודדים, ובצרפת נדחו בשנת 1863 אלפי יצירות מתערוכת הסלון הרשמית, ובהן יצירות של אדואר מאנה. דחייה זו הובילה להקמת ״סלון המסורבים״, ששימש במה להצגת אמנות שנדחתה בידי האקדמיה.

אמנים מרכזיים

במסגרת האקדמיזם פעלו אמנים רבים שנחשבו לנציגים מובהקים של הציור האקדמי האירופי. בין הדמויות המרכזיות נמנים האחים אניבאלה ואגוסטינו קאראצ'י, מייסדי האקדמיה הבולונזית, וכן ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, שנחשב למנהיג מוכר של הציור האקדמי בצרפת. לצדם פעלו אמנים כגון לורנס אלמה טאדמה, נציג בולט של האקדמיזם בבריטניה הוויקטוריאנית, ופרנסיס קוטס, מן המייסדים של האקדמיה המלכותית בלונדון, שפעל בסגנון אקדמי המשלב יסודות רוקוקו.

בקרב האמנים שפעלו במסגרת האקדמיזם בצרפת נמנים וויליאם אדולף בוגרוו, אלכסנדר קבנל ופול דלארוש. אמנים אלה יצרו ציורים היסטוריים, מיתולוגיים ואלגוריים שהתאפיינו בשלמות טכנית ובקשר הדוק למסורת האקדמית. יצירותיהם זכו להכרה רחבה בתקופתם והוצגו בתערוכות רשמיות של הסלון.

ברוסיה ובמרחב האימפריאלי פעלו אמנים אקדמיים מרכזיים ובהם פיודור אנטונוביץ' ברוני, אלכסנדר איוואנוב, קרל טימולאון פון נף והנריק סימירדזקי. אמנים אלו היו קשורים לאקדמיה הקיסרית לאמנויות ופעלו במסגרת המסורת האקדמית, תוך הקפדה על שליטה טכנית גבוהה ועל נושאים היסטוריים ואלגוריים.

האקדמיזם כלל גם אמנים שפעלו בתחומים ובאזורים נוספים באירופה, ובהם ז'אן ליאון ז'רום, שהתפרסם בציוריו ההיסטוריים והאוריינטליסטיים, וכן פייר אוגוסט קוט, יוצר הציור "אביב", אשר זכה להצלחה ביקורתית בסלון של 1873. דמויות אלה מדגימות את מקומו המרכזי של האקדמיזם בשדה האמנות הרשמי של המאה ה־19., אשר זכה להצלחה ביקורתית בסלון של 1873. דמויות אלה מדגימות את מקומו המרכזי של האקדמיזם בשדה האמנות הרשמי של המאה ה־19.

מבחר יצירות

• 
  הוראטיוס הורג את אחותו קמילה – אן־לואי ז'ירודה דה רוסי־טריוזון
• 
  ונוס, אדוניס וקופידון – אניבאלה קאראצ'י
• 
  אלכסנדר מוקדון נותן אמון ברופא פיליפוס – הנריק סימירדזקי
• 
  הקיסרית אז'ני מוקפת בנשות החצר שלה – פרנץ קסאבר וינטרהאלטר
• 
  האבל הראשון – ויליאם אדולף בוגרו
• 
  האוריאדות – ויליאם אדולף בוגרו
• 
  הפנינה והגל – פול-ז'אק-אמה בודרי
• 
  חלום האביב – ויליאם אדולף בוגרו
• 
  בית המרחץ הגדול בבורסה – ז'אן-לאון ז'רום
• 
  אשת הלוי מהרי אפרים – אפיפאניו גאראי
• 
  האידיליה - ז'אן-לאון ז'רום
• 
  הגל – ויליאם אדולף בוגרו
• 
  פלורינדה – פרנץ קסאבר וינטרהאלטר
• 
  בת שבע – ז'אן-לאון ז'רום
• 
  ביצים שבורות – ז'אן-בטיסט גרז

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אמנות אקדמית בוויקישיתוף