אמנות נאנבאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספינת נאנבאן מגיעה לחופי יפן. ציור מן המאה ה-16. ענני הזהב הם טיפוסיים לפרגודי נאנבאן.
קאראק נאנבאן- ספינה פורטוגזית. ציור מן המאה ה-17.
קבוצת פורטוגזים וכלב. ציור מן המאה ה-17.

אמנות נאנבאן (Namban-ga 南蛮画). "נאנבאן" פירושו "הברברים מהדרום"' ו"גה" פירושו תמונות. מונח זה מציין נושא באמנות חזותית אשר הופיע ביפן בין המאה ה-16 לאמצע המאה ה-17, במקביל להתפתחות סחר הנאנבאן, כלומר הסחר בין יפן לארופה בתקופה זו. ברוב המקרים המושג "אמנות נאנבאן" מתייחס לאיורים על פרגודים יפניים או על כלי לכה[1].

הברברים מהדרום. משויך לקאנו נאיזן, 1570-1616. ככל הנראה תיאור של סוחרים. דמויות של משרתים כהי עור ובעלי חיים אקזוטיים היו מוטיב פופולרי באמנות הנאנבאן. מקובל להניח כי המשרתים על ספינות האיברים היו מדרום-מזרח אסיה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1543 האירופאים הראשונים הגיעו ליפן כאשר ספינת מסחר פורטוגזית נסחפה לדרום האי קיושו[2]. נוסעי הספינה וסחורותיה התקבלו בסקרנות והסחר בין יפן לפורטוגל הביא בין היתר לכניסת הנשק החם, הלחם ותפוחי האדמה ליפן. בעקבות הסוחרים הגיעו ליפן כמרים ישועים מספרד במטרה להפיץ את הנצרות. נצרות קתולית התפשטה ביפן במהלך העשורים הבאים וגייסה מאמינים רבים. ב-1600 הופיעו גם הולנדים על אדמת יפן, אשר מתוקף היותם פרוטסטנטים לא התעניינו בפעילות מיסיון אלא במסחר. הספרדים, הפורטוגזים וההולנדים עוררו את סקרנותם של היפנים במראה החיצוני שלהם, במנהגיהם המשונים ובסחורות אשר הביאו ליפן, והנאנבאן- הברברים הדרומיים- הפכו לנושא פופולרי באמנות חזותית, בעיקר ציורי פרגודים[3].

טכניקה ותוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות נאנבאן מכילה בדרך כלל דמויות אנושיות; בעלי חיים אקזוטיים כמו גמלים ופילים; חפצים ובגדים זרים וכן כנסיות וספינות. פרגודי נאנבאן נוצרו לרוב בטכניקה וסגנון יפני, עם מאפיינים טיפוסיים כגון ענני זהב, וללא השפעות ניכרות של אמנות מערבית[4]. למרות שההשראה הראשונית לאמנות הנאנבאן היא הגעת הפורטוגזים ליפן, ברוב היצירות לא מתוארים אירועים היסטוריים ממשיים, אלא הן מהוות תערובת של דמיון ומציאות[5]. חפצים בסגנון נאנבאן כללו דמויות מערביות עם תווי פנים מוגזמים, בלבוש אקזוטי, וככל הנראה נמכרו היטב בקרב היפנים.

סצנות הנפוצות בפרגודי נאנבאן הן הגעה של ספינות לנמלי יפן וירידת הצוות לחוף בתהלוכה, וכן תפילה בכנסיות, משחקים ומסחר על אדמת יפן. השימוש בפרגודים לתיאור אירועים ציבוריים כגון פסטיבלים וחתונות, היה פופולרי בתקופת אזוצ'י-מומויאמה ובתקופת אדו המוקדמת, ועיקר אמנות הנאנבאן מופיעה על פרגודים. עם זאת, דמויות של "הברברים הדרומיים" הופיעו גם על כלי לכה, והייצור שלהם נמשך עד תקופת אדו המוקדמת.

אמנים ופטרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך כתשעים פרגודי נאנבאן הקיימים כיום, שמונים וחמישה חתומים על ידי אמן וניתנים לזיהוי. ב-1592 קבוצה של אמנים מאסכולת קאנו יצאה לעיר נגסאקי על מנת לראות את הנאנבאן מקרוב, ככל הנראה בהוראת השלטון. בין אמני אסכולת קאנו החתומים על פרגודי נאנבאן נמצאים קאנו מיצונובו וקאנו נאיזן, מסוף המאה ה-16[6]. הסגנון והקומפוזיציה של חלק מפרגודי נאנבאן מאסכולת קאנו מזכיר פרגודים המתארים דמויות סיניות וקוריאניות של אותה אסכולה. חלק מפרגודי נאנבאן היו שייכים בוודאות למשפחות דאימיו או משפחות סוחרים עשירות. בנוסף לסוחרים ואנשי שלטון יפנים קיימת השערה שגם האירופאים עצמם הזמינו יצירות מסוג זה. מבקרים מערביים ביפן התרשמו מכלי הלכה היפנים והדבר הביא להתפתחות סגנון עיצובי חדש הנקרא "סגנון נאנבאן".

שקיעת אמנות הנאנבאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפופולריות של אמנות נאנבאן דעכה לקראת אמצע המאה ה-17 תחת שוגונות טוקוגאווה. התחזקות יתרה של הנצרות ביפן עוררה התנגדות מצד מוסדות הדת הבודהיסטים והשינטואיסטים, ובהמשך גם מצד השלטון. מתחילת המאה ה-17 הוטלו איסורים על נצרות ופעילות דתית ובהמשך הוצא צו גירוש לקתולים[7]. הנוכחות האירופאית ביפן צומצמה לאזור קטן בנמל נגסאקי ומשם התנהל המסחר. צמצום הקשרים עם אירופה כחלק ממדיניות ההסתגרות (סאקוקו) של שלטון טוקוגאווה הביאה לירידה בביקוש לאמנות נאנבאן. ההולנדים הורשו להישאר בנגסאקי בין היתר בשל היותם פרוטסטנטים ולא קתולים, ולאורך תקופת אדו הולנד החזיקה במונופול על המסחר עם יפן.

החל מסוף המאה ה-17 החלה התרככות הדרגתית במדיניות השלטון כלפי ההולנדים, והתפתח גוף ידע בתחומי רופאה, מדע וטכנולוגיה אשר נקרא ראנגאקו. עם עליית הפופולריות של הלמידה מהולנד התפתחה סוגה נוספת של אמנות בהשפעה מערבית- אמנות הולנדית Ranga 蘭画, או "אמנות אדומי השיער" 紅毛画 Komo-ga, אשר היוותה דוגמה נוספת ללמידה מהולנד בתקופת אדו. בניגוד לאמנות נאנבאן מהמאות ה-16-17 אשר נעשתה בסגנון וטכניקה יפנית, אמנות הראנגה ניסתה לחקות במראיה ציור בסגנון מערבי. אמנים יפנים ניסו ליצור אשליה של צבעי שמן על ידי שימוש בשכבות רבות של צבע, והתנסו בטכניקת תצריב.

מונחים בהשפעת המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף למונח "אמנות נאנבאן" אשר מתייחס לנושא באמנות חזותית בתקופת מומויאמה ותקופת אדו המוקדמת, בספרות המקצועית מופיע גם המונח "ציורי נאנבאן" Nanban-e 南蛮絵. מונח זה יכול להתייחס ליצירות אירופאיות אשר יובאו ליפן על ידי ספרדים ופורטוגזים במאה ה-16, או ליצירות של אמנים יפנים אשר נעשו בהדרכת מיסיונרים נוצרים עד לתחילת המאה ה-17. מדובר ביצירות ובהן מוטיבים נוצריים ודמויות של אירופאים וערים באירופה, אשר נעשו בטכניקות מערביות כמו הצללה כבדה או פרספקטיבה חד-מוקדית[8]. מבחינת טכניקה וסגנון הנאנבאן-א דומים לציורי הראנגה, אך האחרונים נוצרו בתקופה מאוחרת יותר ותחת השפעה הולנדית.

בתקופה המודרנית (תקופת מייג'י) נטבע מונח חדש ליצירות יפניות אשר הושפעו מטכניקה וסגנון מערבי: "יופו-גה" Yofuga 洋風画 או בקיצור יו-גה. יש חוקרים הכוללים את הנאנבאן-אה והראנגה בקטגוריה זו כמבשרים של הציור המודרני המערבי ביפן. אולם כיוון שאמנות הנאבאן הושפעה מאירופה רק בתוכן ולא בטכניקה, היא אינה מוגדרת כ"יופו-גה"[9].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Katz, Janice (2009) Beyond Golden Clouds: Japanese screens from the Art Institute of Chicago and the Saint Louis Art Museum. New Haven and London: Yale University Press
Sadao, Tsuneko S., Wada, Stephanie (2010) Discovering the Arts of Japan. New York : Abbevile Press.
Screech, Timon (2012) Obtaining Images. Honolulu: University of Hawaii Press.
Swann, Peter C. (1966) The Art of Japan. New York: Greystone Press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמנות נאנבאן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Sadao, Wada, עמ' 185
  2. ^ שילוני, עמ' 141
  3. ^ Sadao, Wada, עמ' 181
  4. ^ פרגודי נאנבאן באתר JAANUS
  5. ^ Katz, עמ' 122
  6. ^ שם, שם
  7. ^ שילוני, עמ' 162-167
  8. ^ אמנות בהשפעה מערבית באתר JAANUS
  9. ^ שם, שם.