אמנת אורגון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמנת אורגון
Oregon Treaty
מפת ארץ אורגון
מפת ארץ אורגון
מטרה יישוב סכסוך הבעלות על ארץ אורגון בין ארצות הברית לבין הממלכה המאוחדת
מקום חתימה וושינגטון הבירה, ארצות הברית
תאריך יצירה 15 ביוני 1846
שפות אנגלית

אמנת אורגוןאנגלית :Oregon Treaty היא הסכם בין הממלכה המאוחדת לבין ארצות הברית, שנחתם בוושינגטון די. סי. ב-15 ביוני 1846. ההסכם שם קץ לסכסוך הגבול של אורגון באמצעות ישוב התביעות הנגדיות של האמריקאים והבריטים בארץ אורגון (אנ'). האזור הוחזק במשותף על ידי ארצות הברית ובריטניה מאז חתימתו של הסכם 1818.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם 1818 קבע את קו הגבול בין צפון אמריקה הבריטית לבין ארצות הברית לאורכו של קו הרוחב 49 צפון בקטע שבין מינסוטה ובין להרי הרוקי.[1] האזור שממערב להרי הרוקי נקרא על ידי האמריקאים בשם ארץ אורגון ועל ידי הבריטים כמחוז קולומביה של חברת מפרץ הדסון, וכלל גם אזור שהיה החלק הדרומי של מחוז אחר שנקרא ניו קלדוניה. האזור נשלט בשליטה משותפת של שתי המדינות במשך עשר שנים. לשתי המדינות הייתה זכות לתבוע אדמות באזור ולשתיהן הובטחו זכויות שיט חופשיות במימי האזור.

בהדרגה פחת שיתוף הפעולה בנוגע לשליטה המשותפת על האזור. לאחר ששגריר בריטניה דחה הן את הצעתו של נשיא ארצות הברית ג'ון טיילר והן את זו של יורשו ג'יימס פולק, להמשיך ולקבוע את קו הגבול שם גם על קו הרוחב 49 צפון, קראו תומכי התפשטות אמריקאים לסיפוח כל האזור עד לקו הרוחב 54°40′, הקצה הדרומי של אמריקה הרוסית, כפי שהוסכם בהסכמים מקבילים בין ארצות הברית לבין האימפריה הרוסית ב-1824 ועם בריטניה ב-1825. בכל אופן, לאחר שפריצתה של מלחמת ארצות הברית-מקסיקו באפריל 1846 משכה את תשומת הלב ואת המשאבים הצבאיים, הושגה פשרה בדיונים שהתקיימו בוושינגטון די. סי., והעניין סודר על ידי ממשל פולק (גם להפתעתם של הגורמים הקיצוניים במפלגתו) כך שתמנע מלחמה בשתי חזיתות, בייחוד עם מעצמה עם כוח צבאי משמעותי כמו בריטניה.

הדיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הדיונים על ההסכם ניהלו מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'יימס ביוקנן ושגריר בריטניה בארצות הברית ריצ'רד פקנהאם. כלפי הפרלמנט הבריטי היה אחראי לניהול המשא ומתן מצדה של בריטניה מזכיר המדינה לענייני חוץ רוזן אברדין. ההסכם נחתם ב-15 ביוני 1846 ושם קץ לשליטה המשותפת והפך את כל תושבי הטריטוריה שמדרום לקו הרוחב 49 צפון לאזרחים אמריקאים.[2]

הסכם אורגון קבע את קו הגבול בן ארצות הברית לבין צפון אמריקה הבריטית על קו הרוחב 49 צפון, למעט האי ונקובר, שנשאר במלואו בשליטה בריטית. האי ונקובר עם כל איי החוף, כונן ב-1849 כמושבת האי ונקובר (Colony of Vancouver Island). השטח שהועבר לריבונותה של ארצות הברית כונן ב-15 באוגוסט 1848 כטריטוריית אורגון, ומתוכו נוצרה ב-1853 טריטוריית וושינגטון. החלק הבריטי של ארץ אורגון נותר לא מאורגן עד 1858, כאשר הוקמה מושבת קולומביה הבריטית, כתוצאה מהבהלה לזהב של קניון פרייזר וחששות מכוונותיהם של מתיישבים אמריקאים ליישב מחדש את האזור. ב-1866 אוחדו שתי המושבות תחת השם "המושבות המאוחדות של האי ונקובר וקולומביה הבריטית. כאשר הצטרפה המושבה לקנדה ב-1871, קו הרוחב 49 צפון והגבולות הימיים שעליהם הוסכם באמנת אורגון הפכו לגבול ארצות הברית–קנדה.

כדי להבטיח שבריטניה תחזיק בכל שטחו של האי ונקובר ובאיי המפרץ הדרומיים, הוסכם שהגבול יעבור מדרום ומסביב לאזור. הריבונות על כמה מאיי התעלה, כולל איי סן חואן, נותרה במחלוקת. על רקע זה התנהלה ב-1859 מלחמת החזיר והסכסוך נמשך עד 1872, כאשר הוא יושב בבוררות על ידי ועדה של שלושה חברים בראשותו של וילהלם הראשון, קיסר גרמניה.[3] ב-21 באוקטובר אותה שנה פסקה הוועדה לטובתה של ארצות הברית וכך עברו איי סן חואן לריבונותה.[4]

נוסח ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסמך המקורי של אמנת אורגון

ההסכם נקרא באופן רשמי "אמנה בין הוד מלכותה ובין ארצות הברית של אמריקה, להסדרת גבול אורגון" (באנגלית: Treaty between Her Majesty and the United States of America, for the Settlement of the Oregon Boundary), ובארצות הברית הוא נקרא "אמנה עם בריטניה הגדולה בנוגע לגבולות מערבה מהרי הרוקי" (באנגלית:Treaty with Great Britain, in Regard to Limits Westward of the Rocky Mountains). הוא גם היה ידוע בשם "אמנת ביוקנן-פקנהאם" (באנגלית: Buchanan-Pakenham Treaty), או תחת שם משותף לכמה אמנות נוספות, "אמנת וושינגטון" (באנגלית: Treaty of Washington).

בהסכם נקבע שהגבול במצר חואן דה פוקה יעבור "באמצע המצר שמפריד את היבשת עם האי ונקובר" עם זאת, ההסכם לא הגדיר במדויק את המצר מבין כל אלה שעוברים שם שיהווה את המצר שאליו התכוון ההסכם, ובכך נתן מפתח לסכסוכי בעלות על איי סן חואן שהחלו ב-1859.

שאר סעיפי ההסכם היו:

  • השיט "במצרים שמדרום לקו הרוחב 49 צפון ייוותר חופשי ופתוח לשני הצדדים".
  • "החברה החקלאית של מפרץ פיוג'יט" (חברת בת של חברת מפרץ הדסון) תמשיך לשמור על זכויותיה על נכסיה מצפון לנהר קולומביה, ותפוצה על נכסים שיועברו לארצות הברית.
  • הזכויות על נכסיה של חברת מפרץ הדסון ושל כל הנתינים הבריטים שמדרום לקו הגבול החדש יכובדו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמנת אורגון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]